מערכות ריסון בלימה ומניעה

מילדות אהבתי להתבונן באנשים. הם עניינו אותי, השונות, המגוונות, העולם הפנימי שהשתקף מהם כלפי חוץ. 

אחת מחוויות הילדות החזקות ביותר שלי, היא התימהון והפליאה הגדולים, שליוו אותי על הפער הגדול, בין מה שראיתי בתוך העולם הפנימי של האדם, לבין מה שאנשים ביטאו כלפי חוץ.

כילדה, לא הבנתי מדוע אנשים מסתירים את עולמם הפנימי, והייתי בטוחה שכולם משחקים משחק שיש לו כללים ברורים וידועים לכל, שבהם אומרים כלפי חוץ משהו אחד, כאשר בפנים חושבים או מרגישים משהו אחר.

ברבות השנים, הבנתי שהיכולת שלי לראות את מסתרי הנפש, בצורה שקופה וקריסטלית, אינה רווחת, ואנשים אינם מודעים למשחק הזה שבו הם מקיימים שני עולמות נפרדים – פנימי וחיצוני.

אנחנו חיים בחברה שבה הפער בין העולם הפנימי לעולם החיצוני הוא חלק מהנורמה.

אנשים לא אומרים בגלוי את מה שהם חושבים או מרגישים, ונוהגים על פי קודים תרבותיים וחברתיים, שיוצרים הסתרה והיעדר כנות.

בחברה של ימינו, מקובל שישנם דברים שמותר ומקובל לומר בציבור, על הבמה, בתקשורת וגם בממשקים חברתיים, כאשר בחדרי חדרים או ל"אנשי סוד" – יאמרו דברים אחרים לגמרי, ולעיתים גם הפוכים.

המישור הפנימי והמישור החיצוני

מכירים את זה שאתם נמצאים בתוך סיטואציה חברתית, בה מרוב מאמץ להסתיר את מה שאתם באמת חושבים או מרגישים – אתם יוצאים מותשים ונטולי כוחות?

מכירים את זה שיש לכם משהו לומר, והוא על קצה הלשון שלכם, הלב דופק חזק, אבל אתם בולעים אותו חזרה פנימה מהחשש שלא יבינו אתכם, שתעשו "פדיחה" או שתצאו לא-בסדר?

חווית החיים על פני האדמה היא מרתקת וייחודית, ומתנהלת בשני מישורים בו זמנית:

המישור הפנימי – שבו מתקיים עולם פנימי של מחשבות, רגשות, רצונות, תשוקות ומאוויים.

המישור החיצוני – שבו האדם מתנהל על פי נורמות וקודים תרבותיים שמכתיבים מה מקובל, מה ראוי ומה נכון ובסדר.

פעמים רבות, מתקיים פער בין העולם הפנימי לבין ההתנהגות וההתנהלות בעולם החיצוני. הפער הזה מלווה בדרך-כלל בקונפליקטים נפשיים ומאבק פנימי, בין העצמי האותנטי לבין הציפיות והמוסכמות שמכתיבות משהו אחר.

זהו למעשה פער בין סטים של ערכים פנימיים וחיצוניים.

הפער הזה שבין העולם הפנימי לעולם החיצוני יוצר מצב בעייתי, שבו החברה מכתיבה לאנשים ערכים מסויימים, ומגדירה מה ראוי ומה בלתי ראוי, מבלי שהיא חונכת ומעודדת אנשים ליצור תהליכים תודעתיים, מודעותיים ורגשיים, שמאפשרים להם לגבות את הקודים החברתיים, ולתקף אותם כערכים שמעניקים לאדם משמעות וחיבור רגשי שנובעים ממנו בצורה אותנטית.

הדבר יוצר התנהלות בשני מישורים:

הראשון – עולם נפשי פנימי, שמודחק, מוסתר ומרוסן.

השני – עולם חיצוני שבו האדם יוצר מצג שווא, התנהלות על פי מה שנחשב נכון וראוי.

התניות חברתיות כפיצוי על העדר אבולוציה

אנחנו חיים בתקופה שבה חברות שתופשות את עצמן כנאורות ומתקדמות, מגדירות התניות חברתיות שמרסנות את האנשים, או מעצבות את ההתנהגות שלהם. הדוגמה הבולטת לכך היא תרבות הפוליטיקלי-קורקט שגוררת בעקבותיה את תופעות השיימינג ותרבות הביטול, שעליהן כתבתי בהרחבה בעבר.

הדבר גם יוצר תופעות עדריות של ציבורים שלמים, שפועלים על פי קודים חברתיים וטרנדים, באופן שאינו מגובה בהבנות תודעתיות או בטרנספורמציה נפשית.

בעולם אוטופי, המוסכמות והקודים החברתיים עוטפים את נפש האדם, ומעודדים תהליכי טרנספורמציה שמגשרים על הפער שבין העולם הפנימי לבין ההתנהלות בעולם החיצוני.

בחברה שכזו, מערכת הערכים העומדת בבסיס החברה, מטפחת הפריה הדדית, קבלה של השונות והמגוונות, עידוד של תחושת שייכות וערך עצמי המבוססים על אותנטיות, וכל אלו מתוך הכרה כי הפרט משפיע על הכלל ומושפע ממנו, ובכך עידוד של הרצון הטוב זה כלפי זה, כנות, שקיפות, תקשורת חיובית ובונה, ומאור פנים.

התהליכים שאנו נדרשים לעבור כתרבות בדרך לחברת מופת שכזו, שלמעשה אינה באמת אוטופית אלא אפשרית וישימה, דורשים מאיתנו להכיר בצדדים השונים של הנפש האנושית, הן בצדדים ה-״אפלים״ והן בצדדים ה-״מוארים״, ולהבין כי שני הצדדים הללו הם חלק מאותו השלם. 

שני הצדדים אותם אני מתארת לכם, הם חלקים מהישות האנושית, שככל שהיא מתפתחת תודעתית, כך ניתן לה ליישב בתוכה את מה שאני קוראת לו אוקסימורון הקיום האנושי וליצור את הגשר שבין תודעה, ערכים, מחשבות, רגשות ומעשים.

איננו חיים עדיין בחברת מופת שכזו, ולכן פעמים רבות מתקיימים באנשים כוחות פנימיים שיוצרים קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, המתגברים בתוך החברה האנושית השרויה בחיפוש דרך, ניכור, ושאיפה מתמדת לחוויה של שייכות וערך.

כדי להעמיק בצדדים ה-״אפלים״ וה-״מוארים״ של הישות האנושית – בואו נדבר על תופעת השיפוטיות והפסילה.

הצד "האפל" של הנפש

האדם הוא ישות המשלבת שכלתנות ורגשות, ״ראש״ ו-״לב״, באופן שמאפשר לו לחוות את העולם הגשמי ולהגיב אליו רגשית וחושית, וגם לקטלג את החוויות הללו באופן הגיוני ושכלתני, שמעניק אומדן ותחושת ודאות והתמצאות.

אך מה קורה כאשר המחשבות והרגשות שנועדו להעניק חוויה ואוריינטציה, מתוגברים באופן שלילי על ידי עולם מאיים והישרדותי, שהתרחק מערכים אוניברסליים ומחוויה של חיבור ושותפות גורל?

במצב הזה, החוויה של מאבק על משאבים, ניכור, נפרדות, הישגיות ותחרותיות, מגבירים באדם את הצד "האפל" של הנפש שעשוי להכיל לעג, בוז, ציניות, שנאה, רכלנות, נקמנות, תחרותיות, קנאה ועוד.

אלו הן תכונות שנחשבות לא מקובלות חברתית ו"לא-סקסיות", וכאשר הן באות לידי ביטוי באופן קיצוני ללא סייג ערכי או גבול, הן עשויות להביא את האדם לקונפליקטים, עימותים, בריונות ופגיעה בעצמו או באחרים.

אם נתבונן לעומק, נגלה כי אופייני ההתנהלות הללו, מבטאים מערכות הגנה נפשיות, שמצביעות על קיומו של כאב או קושי, על בדידות, תחושת קטנות וחוסר ביטחון וערך.

כאשר אנו משנים את נקודת המבט, ומתבוננים על הצד ה-״אפל״ של הנפש שלנו, מתוך חמלה, כמרחב נפשי שמבקש החלמה, השלמה, פיוס, עיטוף וריפוי, ניתן לא להירתע מן הצדדים שאנו תופשים כמכוערים או לא לגיטימיים בתוך העולם הפנימי, אלא להכיר בהם, להתייחס אליהם להכיל אותם ולאפשר להם לעבור טרנספורמציה שמובילה להחלמה, ריפוי ושלום פנימי. 

חשוב לא לפחד, להירתע או להימנע מ"הצד האפל" של הנפש, מכיוון שהפחד, הרתיעה, השפיטה והסלידה העצמית, מובילים לריסון, הדחקה, הסתרה והימנעות, שמונעים תהליכים בריאים של קבלה עצמית ויצירת טרנספורמציה.

לכן, חשוב לקבל את העולם הפנימי, על הצדדים ה-״אפלים״ שבו ולהתייחס אליו מתוך אמפתיה, חמלה והכרה בכך שזהו בסך הכל שלב התפתחותי של הנפש, שעוד לא יצרה את המעבר מניכור לחיבור.

בעולם שיש בו הישרדות, נפרדות, וניכור – התודעה של מרבית הציבור ממוסכת ומובילה לשגשוגה של פוליטיקת זהויות, וחוויה של בדידות וניכור.

חברה שמבקשת לשגשג ולצמוח, נדרשת לטפח בציבור תודעה אוניברסלית וערכים שמולידים באנשים את ההכרה כי הם חלק מאותה האחדות, שבני האדם שונים ומגוונים, ושהשונות הזו חשובה ומאפשרת מגוונות תרבותית והפריה הדדית. כל אלו מובילים להכרה בכך שתחרות ומאבק על משאבים מחלישים אותנו, ושיש מספיק לכולם, אם נשתף פעולה ונקיים תרבות שיח והחלפת דעות שיש בהן כנות ושקיפות שבבסיסן עומדים רצון טוב, רעות ואחווה.

היכולת להתבונן על הצד "האפל" של הנפש מתוך כנות נטולת שיפוטיות, תאפשר לאנשים ליצור תהליכי טרנספורמציה, להתרחב לרעיונות שתיארתי, לפרוש חסות על הנפש, להכיל את צדדיה השונים ולהעניק לה מרחב בטוח ומוגן שישמש כמצע תומך ריפוי, התפתחות, צמיחה וגדילה.

הצד "המואר" של הנפש

מה קורה כאשר האדם שואף לערכים חיוביים, אך העולם הפנימי שלו עדיין מקוטב או נוטה לשפיטה, פסילה, שליליות וקטנוניות?

במקרים שכאלה, לאנשים תהיה נטיה להפעיל מערכות פיצוי נפשיות, שיש בהן עודף רגישות, טהרנות ועודף בקרה על עצמו ועל אחרים, שבאמצעותן ינסה להגן על עצמו ועל הסובבים אותו,״לפסוע בדרך הישר״ ולעמוד בסטנדרטים החברתיים שמגדירים מה ראוי, טוב ונכון.

מערכות הפיצוי הללו, יובילו לריסון עצמי וריסון של אחרים, בושה והסתרה, התחסדות, צדקנות, נחמדוּת מאולצת, פתלתלות ושלל מנגנונים נפשיים שנועדו ליצור את השליטה על "הצד האפל" והדחקה של המנגנונים הנפשיים שאינם תואמים את שאיפתו של האדם להיות ערכי ונאור.

הדבר עלול לעקר ולשטח את השיח, הפנימי והחיצוני, ולמנוע תקשורת יעילה, פשוטה ומוליכה שיוצרת שיתוף ושיח קרוב, חשוף ואותנטי, שיח שיש בו החלפת דעות מתוך רצון טוב ויכולת להכיל מגוונות של דעות ושל ספי תודעה וגישות.

הצד "המואר" של הנפש יפגין לכאורה בגרות ואיפוק, ויכולת לדחות סיפוקים, הוא יגן על מה שנחשב נאור, ראוי וערכי, יפעל למען צדק, וישאף לשמירה על הרמוניה-לכאורה, ולצורך להימנע מעימות או מפגיעה באחרים.

בפועל, כל המנגנונים הללו שנועדו לייצג את ״הצד המואר״ של הנפש, עלולים להטעות, כי פעמים רבות הם משקפים עולם פנימי שעדיין לא מגבה את הערכים הללו וגם פעמים רבות מתבייש בהם. 

כלומר, הפער שבין העולם הפנימי לעולם האוטופי אליו שואף האדם, גורמים לו להפעיל מערכות פיצוי והסתרה, שנועדו לכסות על מקומות בתוך העצמי, שעדיין לא מגבים את הערכים שהאדם מבקש לאמץ.

ההסתרה של הפער הזה נעשית באמצעות מחוות חיצוניות של נחמדות או איפוק, שנועדו לחפות ולכסות על היעדר מאור פנים, היעדר תודעה אחדותית, ועל שיח פנימי שיש בו שפיטה וביקורת, פחד ואפילו אלימות.

כך למרבה האירוניה, הצד ה"מואר" הוא בעצם הצד המחשיך, המקטין והמדיר, שלא מאפשר שיח וביטוי לפני הנפש השונים, ואת החשיפה לאור השמש, המאיר, משקיף, מטהר ומאפשר טרנספורמציה וגדילה, יישור הדורים והרמוניה שלמה ואמיתית.

מערכות הבלימה, ההסתרה וההפרדה הופכות את החיים למאבק מתמיד בין הכוחות הפנימיים, המחשבות והרגשות שהינן חלק מן העצמי, לבין הצורך "לצאת טוב", באופן שמטה ומעביר את המשקל אל החוץ, אל התדמית החיצונית ואל "מה האחר/הסביבה תחשוב".

זוהי הפרדה בין ״קודש״ ל״חול״ – באופן שמפריד ופוסל את פני הנפש שהוא תופש כ"בלתי מוארים" או "בלתי ראויים", מבלי להבין שלנפש פנים רבות ושעל מנת לחוות רווחה נדרש ליצור, בראש ובראשונה, שלום פנימי בין כלל חלקי העצמי, מה שמאפשר להיות סובלני גם כלפי אחרים וליצור שיח כן, שקוף, חומל ומקבל. 

היעדר הקבלה את הפנים ה״אפלות״ של הנפש, מוביל להתנהלות מן השפה ולחוץ, בצורה לא אותנטית, שבה מתקיים למעשה אופיין התנהלות של ״אחד בפה ואחד בלב״,  מצגי שווא, מס שפתיים שבו האדם אומר את מה שמצופה ממנו להגיד על פי הקודים החברתיים, התמקדות בניראות כלפי חוץ ובאופן שבו הוא נתפש על ידי אחרים, נהייה אחר טרנדים ותכתיבים חברתיים ועוד.

כל אלו לא פחות מסוכנים מהמצבים ההפוכים, שבהן ניתן ל"צד האפל" ביטוי חופשי ועד להשתוללות ללא כל רסן.

מרבית האנושות נעה בין התלהמות, פתלתלות, הימנעות, צביעות והסתרה וזאת כדי לדבר ״נכון״ ולהרגיש ״ראוי״, ״נאור״, ״בסדר״, ״שייך״ וכו׳…

סובלימציה

מהי סוּבְּלִימַצְיָה?

בגישת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד, מתוארת סובלימציה כתהליך של תיעול דחפים ותשוקות בלתי מקובלים מבחינה חברתית ומקורם בליבידו (הדחף המיני, יצר החיים) – אל עבר פעולות ומטרות מקובלות ורצויות מנקודת מבטה של החברה.

על פי פרויד, זהו סוג של מנגנון הגנה חיובי המעיד על התמודדות בריאה, יצרנית ויצירתית. מנגנון זה מאפשר לבני האדם לתעל ולבטא בדרך לגיטימית, מבחינה פסיכולוגית וחברתית, את דחפיהם הטבעיים, ומעודד את האדם ליצירתיות ולביטויים אמנותיים.

מנקודת המבט שלי, סובלימציה מאפשרת ליצור התמרה של אנרגיית חיים שמצויה בטווחי גל גשמיים ונמוכים של הישות האנושית לאנרגיית חיים בתדר מעודן וגבוה, וזאת באמצעות טרספורמציה נפשית שהופכת לדוגמא יצריות (האזור הנמוך בסולם התדרים) ליצירתיות (אזור גבוה בסולם התדרים),  או למשל תאווה (אזור נמוך בספקטרום התדרים של הישות האנושית) לתשוקה (אזור גבוה יותר בסולם התדרים)

סובלימציה מאפשרת ליצור מעבר אבולוציוני, שבו האדם לומד להכיל את העולם הנפשי, המחשבתי והרגשי שלו וליצור התמרה פנימית, ההופכת אנרגיה שנוטה להיות אנוכית, והישרדותית ולעיתים קרובות גם הרסנית ואלימה, לאנרגיה של יצירה, בניה ופעולה למען הגשמה חיובית, שיש בה תרומה לעצמי ולאחרים.

בסובלימציה יש שימוש באנרגיה עם תכונות מסוג מסוים כדי ליצור ביטוי מסוג אחר.

הדרך לעודד סובלימציה של הנפש, מתחילה בשינוי תודעתי ותפישתי, וממשיכה בשינוי הרגלים התנהגותיים וסדרי עדיפויות.

הפרפסקטיבה החדשה, מאפשרת לאדם להתבונן על עצמו בתבוניות, חדות וכנות, מתוך חמלה, אהבה ורצון להיטיב עם עצמו ועם סביבתו, מה שמאפשר לו לרתום את כוחות הנפש שלו, באופן פרואקטיבי, אל עבר חזון וערכים, אישיים וקולקטיביים.

תהליך הסובלימציה, הוא חלק מתהליך של טרנספורמציה וגילוי עצמי.

הוא נובע ממוכנות להכיר את הכוחות הנפשיים השונים, מביסוס של יכולת להכיל אותם, ואז המרה של כוחות שליליים באופן מודע שיש בו הסבת משקלים מאופיין התנהלות מסוג אחד לאופיין התנהלות מסוג אחר.

זהו תהליך של עידון הנפש האנושית, שבו נוצרת הפנייה של הכוחות המנטליים והרגשיים של האדם מפעילויות שנתפשות כשליליות, אלימות והרסניות אל עבר פעילויות חיוביות ובונות.

העידון של הנפש האנושית, ההתעלות מעל הדחפים והיצרים, והיכולת ליצור בחירה ופעולה תבונית ומושכלת, מובילה למצב הוויה חדש, שבו הנפש האנושית כבר לא מונעת מאינסטינקטים, הרגלים נפשיים, פעולות אוטומטיות והתניות חיצוניות שהן תוצאה של מוסכמות ונורמות, אלא מתוך בחירה חופשית ערה ומודעת.

זה תהליך שמנטרל את הצורך בפריקה של אנרגיה נפשית, שמבטא עידון של הייצריות והדחפים ההישרדותיים, תוך תיעול של האנרגיה הנפשית, מבלי להדחיק, להכחיש, לרסן,לבלום או לשפוט אותה.

תוכו כברו

במצב אידיאלי, ככל שהאדם מקיים שלום בין כלל חלקי הנפש שלו – כך הנפש ״בוגרת״, סובלנית,  מכילה פרספקטיבה רחבה, מחוברת לתודעת שפע, קיימות ואחדות ויוצאת אל העולם מתוך רצון טוב, טוהר כוונות וגישה חיובית.

במצב תודעתי ונפשי שכזה, מתאפשרת תקשורת אותנטית, אפשר לקיים שיח כן, לדון בדברים בחופשיות ובפשטות, והאדם מתנהל כאשר "תוכו כברו", בנוכחות נינוחה, שבה הוא מסכים לבטא את אשר על ליבו ודעתו, לקיים אנליזה ולהביא את הדברים כפי שהם, גם כאשר הם נוקבים או שיש בהם ביקורת או אפילו מטען שלילי.

במצב שכזה, גם כאשר מתקיימים הומור או ציניות, נעדר מהן העוקץ, הרעילות או הפריקה – זאת מכיוון שהמטען הנפשי לא קיים, ובכך אפשר להסתכל על דברים, וגם על ההטיות והסילופים שקיימים בהם, בהומור, שיש בו חיבה וקירוב, רצון טוב וכוונה טהורה.

ההבדל בין שיח רעיל ואלים לשיח בונה ומקדם – טמון במטען הרגשי והמחשבתי שמזין את המילים הנאמרות. אדם יכול לבטא את אותן המילים ופעם אחת הן יבטאו הכלה, שקיפות וקריסטליות ופעם אחרת פריקה ורעילות עכורה – כל ההבדל יהיה טמון במטען הנפשי שמאחורי המילים.

זה מזכיר לי סיפור עם מוסר-השכל מימי הילדות שלי, שאבא שלי אהב לספר לי:

בכפר קטן גר איש זקן שלא ידע קרוא וכתוב. בנו היחיד נסע לעיר הגדולה כדי למצוא עבודה ולחפש חיים טובים יותר בניכר. לאחר זמן מה, הגיע מברק מהבן. האב הזקן שלא ידע קרוא וכתוב, ביקש משכן שיקרא לו את המברק.

השכן קרא את תוכן המברק בקול רם ותוקפני: "אבא, שלח לי כסף!"

האב הזקן כעס מאוד. הוא התרגז על בנו שדיבר אליו בצורה כזו תובענית, וקבע כי בוודאי לא מגיע לו דבר.

לאחר כמה ימים, האב הזועף סיפר לבת השכן על אודות המברק מבנו החצוף, ובתגובה ביקשה בת השכן לקרוא את המברק בעצמה. 

היא הקריאה את המברק בקול עדין ורך ובטון אוהב מתחנן, שבעדו שמע האב את מצוקתו של הבן, שבוודאי כספו לא הספיק לו כדי לשלוח מברק ארוך ומפורט. מיד נכמרו רחמיו על בנו האהוב, הוא התרצה והחליט לשלוח לבנו את הכסף שביקש.

הסיפור הזה ממחיש עד כמה האנרגיה הנפשית, מאור הפנים, ואופיין התקשורת וההנגשה, משפיעים על המציאות ומעצבים אותה לכאן או לכאן.

מהו מאור פנים?

מאור פנים הוא ערך מתוך סולם הערכים – ערכי-על אוניברסליים, שנועדו ליצור גשר של תודעה מזוקקת אל העשייה והיומיום, לשם התפתחות אנושית וטרנספורמציה של הנפש, הרגש, התפישה והמשמעויות היישומיות.

סולם הערכים דוגל ביצירת תאימות בין האדם לבין המהות הקוסמית (הנשמה), מתוך הכרה כי האדם מהווה ייצוג של אינטליגנציה קוסמית אוניברסלית שבחרה להתגלם כאן בעולם הזה, בגוף של חומר חי, ולחוות חוויית חיים גשמית.

באמצעות סולם הערכים מתאפשר לאדם לקרב בין "שמים לארץ", בין העצמי הקוסמי לבין העצמי האנושי, ולבוא לידי ביטוי בעולם הגשמי, באופן רהוט שתואם את הווייתו המזוקקת.

מאור פנים של המחשבה והלב, הם ערכים שמאפשרים שקיפות וישירות, בין האדם לבין עצמו ובין האדם לבין סביבתו, מתוך תודעה אחדותית וכוונה טהורה, ובהיעדר מערכות הסתרה או מניעה – שנועדו לפצות על היעדר מאור פנים.

בוחן מציאות ואומדן עצמי וסביבתי

בעולם שלנו, היעדרם של טרנספורמציה, מאור פנים ואחדותיות שיש בה הכרה אמיתית בכך שכולנו מאותו המקור – הופכת לקודים חברתיים מסולפים ובראשם תרבות הפוליטיקלי קורקט, שבה חושבים דבר אחד ואומרים דבר אחר, ולצידה תרבות הביטול ותרבות ההשתקה.

ככל שהעולם הפנימי הוא נטול הישרדות, תחרות על משאבים, ניכור, נפרדות ואנוכיות – כך מאור הפנים הפנימי, מאפשר שיח חשוף וער, שיש בו אמת משותפת שבבסיסה ערכים של טוהר הכוונה וטוהר המילה ואז אפשר לנהל שיח שיש בו ביטוי חופשי, באופן שלם ומלא, בלי תכתיבים ואילוצים חיצוניים.

לא פעם, כאשר אנשים מבקשים להביא דברים נוקבים ובהירים שיש בהם אנליזה כנה, בהירה וחדה, הדבר נתפש אצל אחרים כפסילה או שפיטה, ויכול לקבל פרשנות של שנאה, איבה אישית, קנאה או "לעומתיות", אך בפועל יש בזה ביטוי של תבוניות, בוחן מציאות טהור ונקי מפוליטיקלי-קורקט ופתלתלות שהעולם שלנו נגוע בהן עד שהן הפכו לנורמה מקובלת.

תקופת המעבר הגדול שבה אנו נמצאים, דורשת מאיתנו כציוויליזציה לפתח חושים נוספים, מלבד אלו המוכרים, חושים המאפשרים לנוע בין העולם הגלוי לעולם מעודן וסמוי ולהרחיב את היכולת שלנו לזהות מנעדים חדשים של הישות האנושית, הן נפשיים הן תודעתיים והן התנהגותיים.

בתקופה הזו, יותר מאי פעם, אנחנו נדרשים כציוויליזציה ללמוד להתנהל מתוך מודעות, הכרה פעילה, ערות והקשבה, לא רק למילים הכתובות או הנאמרות, אלא גם לאנרגיה שעומדת מאחוריהן, שהיא לא פחות חשובה.

האדם של המאה ה-21 נדרש לפתח את היכולת לקיים ערות, בוחן מציאות ואומדן עצמי, לדעת "טוב ורע", להבחין ברבדים ודקויות ולהכיר בהם, ולהיות מסוגלים לסווג מצבים ואנשים באופן טהור ונקי מהטיות.

בסולם הערכים למאה ה-21, שאותו אני מלמדת בתכניות הלימוד השונות שלנו, ישנם ערכים שנועדו לסייע לאדם לקיים בחירה חופשית מודעת בעולם משתנה.

הערכים ״דע את עצמך״, ״דע את העומד מולך״  ו-״דע את סביבתך״ – נועדו לאפשר ניווט תבוני, שאינו ממוקד רק בעצמי, במגדר, בזהות ובתדמית האישית, אלא מקיים ראייה רחבה וכוללת. זוהי ראיה נטולת מטען רגשי שלילי, שממוקדת בפריסת גשרים של שיח ותקשורת בין אנשים, על בסיס ההכרה כי גישור עולמות הוא ערך מהותי ליכולת ליצור הפריה הדדית וחיבור בין גישות, תרבויות ותפישות עולם.

זהו מפתח לחוסן חברתי, תודעתי ורגשי, וליכולת לחולל שיח מקדם ומפרה בין שונים ומגוונים, היוצר שלם הגדול מסך חלקיו.