בואו נדבר על ביטול עילת הסבירות.
נתחיל מכך, כי סבירות היא עניין של נורמות, ערכים ומוסכמות ובדיוק כפי ש"פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה", כך גם מה שסביר בעבור אחד יהיה בלתי סביר בעליל בעבור מישהו אחר.
לכן, על מנת לקבוע סבירות, נדרשת איזושהי הסכמה משותפת על אמות מידה ונורמות, שהן הבסיס לקביעה, האם דבר הוא סביר או בלתי סביר.
הדוגמא שעולה בעיני רוחי, היא העובדה שכטבעונית-בעבורי אכילת בשר היא מעשה בלתי סביר.
היום בדיוק קפץ לי בפיד האינסטגרם סרטון של פרה אומללה נגררת בחבל אל מותה בבית מטבחיים, שריצפתו מלאה בנחלים של דם מהול במים.
המראה היה מזעזע, התחלתי לבכות בכאב עצום, על כל בעלי החיים שסובלים כאן את האכזריות, האטימות והמיסוך האנושיים. זה נוגד את הערכים שלי ולכן המראה היה בלתי סביר בעיני, ואפילו הזוי ולא נתפש. אבל בעיני רבים, זהו מחזה סביר לחלוטין והתנהלות תקינה, שאין לערער עליה או לשנותה, מכיוון שהיא חלק מן המוסכמות הקולקטיביות הנוגעות לאופן שבו אנחנו מזינים את עצמנו.
סביר או לא סביר? עניין של ערכים. האם הייתי רוצה שהדברים יהיו שונים? כן. מה אני יכולה לעשות כדי לתרום למציאות שבה היחס לבעלי חיים הוא אחר? בעיקר לחיות את הערכים שאני מאמינה בהם, לבטא באורח החיים שלי את האלטרנטיבה, ולקדם ערכים ותודעה שתומכים זאת.
אפשר לדון על עניין הסבירות לא רק בנושא שתיארתי, אלא בכל מה שקשור להבניות התרבותיות והחברתיות שעל פיהן אנחנו חיים. אנחנו שונים ומגוונים וכך גם הנורמות והתבניות החברתיות והמוסריות, שמגדירות אותנו ומעצבות את חיינו.
אך ישנם ערכי יסוד, שעלינו להסכים עליהם כקולקטיב אנושי, ללא קשר לדת, לאום, גזע או מין – ואלו הם הערכים שמגדירים את היחסים שלנו בינינו לבין עצמנו כבני אדם. ערכים הנוגעים לשוויון זכויות, כבוד האדם וחירותו, יושרה, ניקיון כפיים, טוהר הכוונה ומאור פנים, ללא הבדל בין אדם לאדם.
וזהו הבסיס שממנו אנחנו נדרשים לנהל את הדיון על עילת הסבירות, מתוך הסכמה להתבונן על התהליכים המתרחשים, בתוך ההקשר שבתוכו הם מתרחשים, כי זה משנה לגמרי את הדיון.
ביטול עילת הסבירות
אני נתקלת ברשתות החברתיות בדיונים על ביטול עילת הסבירות, בהם יש אנשים הטוענים כי המהלכים המתרחשים כעת הם לגיטימיים, מכיוון שלבית המשפט העליון יש כוח בלתי מוגבל שנדרש להחליש.
כשאני קוראת את הטוקבקים אני מגלה להפתעתי, שאנשים מסתכלים על המהלכים שמתרחשים במנותק מהקונטקסט – ההקשר שבהם הם קורים.
ולמה אני מתכוונת?
הדיון האם לבית המשפט יש כוח בלתי מוגבל או שלא, והאם נדרש לשנות את מערכות האיזונים והבלמים – הוא דיון לגיטימי וחשוב, מכיוון שאנחנו נדרשים לבחון את עצמנו כתרבות על בסיס מתמיד, ולהתמיד להתחדש, לרענן נהלים וערכים ולוודא כי אופייני ההתנהלות השונים אכן משרתים באופן המייטבי את החברה שלנו.
בחינה שכזו היא לגיטימית אך אינה יכולה לבוא לכדי ביטוי כגחמה פתאומית.
דיון לגיטימי – הוא דיון רציני, שיש בו תהליך שקול ואחראי, המערב אנשי מקצוע, וועדות, ויכולת ליצור התבוננות משלל זוויות, ושקלולים שונים. זהו תהליך שדורש זמן וסבלנות, על מנת להגיע להחלטות נבונות וסבירות.
בתהליך חיובי שכזה, ההחלטות המתקבלות, הן תוצר של הגות, חקר מעמיק, והתבוננות על הסוגיה בשלל זוויות והיטלים המבואים על ידי גישות וזרמים שונים ומגוונים.
דיון כזה, חייב לכלול התבוננות על כל מערכת האיזונים והבלמים – ולבחון אותן בתשומת לב ובכוונה להיטיב ולשפר את מנגנוני המדינה כך שיאפשרו לתושביה לשגשג ולצמוח.
אחד האתגרים במדינת ישראל, שבגינם בית המשפט העליון נדרש לסמכויות נרחבות, או בכלל נדרש להתערב – היא שאין באמת הפרדה בין הרשות המבצעת, קרי הממשלה, לבין הרשות המחוקקת, ואין באמת פיקוח על הממשלה על ידי המחוקק – וגם אין חוקה. לכן, אנו עדים לקונפליקטים מתמידים שמתקיימים בין שלושת הרשויות.
מאחר והמצב מורכב, כל דיון מקדם ובונה בעניין, מחייב התבוננות עומק רחבה, על כל המבנה הדמוקרטי של מדינת ישראל, מבלי שיהיו מעורבים בה שיקולים אישיים או פוליטיים – אלא טובת המדינה ואזרחיה.
אם נסתכל על ההתרחשויות הנוגעות לביטול עילת הסבירות בתוך ההקשר שלהן, הרי שמופעלים שורה של מהלכים חד צדדיים, שיש בהם כוחניות, ותכליתם ליצור עובדות בשטח, מבלי לקיים דיון אמיתי, רציני וטהור.
זהו מהלך (ולא תהליך) שאינו מערב אנשי מקצוע, או חשיבה והגות של מומחים מכל הסקאלות השונות, ואין בו באמת רצון להגיע לתוצר מאוזן והרמוני, אלא לתוצאה ידועה ומוכתבת מראש.
לראות את הדברים בהקשר שלהם
אם נתבונן על המהלך המתרחש בהקשר שלו, אי אפשר להתעלם מכך שהוא מתבצע באופן חד צדדי וכוחני, שלא עלה לדיון בכלל במצעי הבחירות של המפלגות השונות, אלא נוצר כמחטף שנובע משיקולים פוליטיים, שהם מאוד בלתי סבירים בעבור מי שערכים של אחריות, שקיפות ומקצועיות מצויים בסדרי העדיפויות שלו.
בנוסף, אי אפשר שלא לראות כי המהלך הזה לא קורה בתוך קואליציה מאוזנת, שיש בה מרחב לדיון והתייחסות להליך דמוקרטי בכבוד.
המהלך קורה בתוך קואליציה שיש בה צדדים דומיננטיים שאינם מתונים – דתיים, משיחיים, חרדיים וקיצוניים, שבאג'נדה שלהם יש ערכים אנטי דמוקרטיים – לדוגמה, הנושא של שוויון זכויות לנשים ומעמד האישה, שוויון הזדמנויות וזכויות לכלל המגדרים והאוכלוסייה הלהט״בית. וכמובן, הס מלהזכיר את זכויות האדם – מכיוון שמי שמעז לדבר על כבוד לאדם באשר הוא אדם, בדיון הציבורי, מקוטלג מיד כשמאלני שדעותיו מוטות, "ממומנות", מבוטלות ובלתי רלוונטיות. (אני מתאפקת לא להביא לכם כאן צילומי מסך של תגובות לפוסט שפרסמתי בנושא, שבינהן לבין ענינייניות ודיון אין ולו דבר ויש בהם פניה אישית נגדי ונגד פועלי).
הדיונים ברשתות החברתיות, כוללים התייחסות ספציפית לביטול עילת הסבירות, מבלי שישנה התייחסות להקשר שבתוכו הדיון מתקיים – מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית – על הזכויות שהדמוקרטיה מקנה (גם למחריביה) ועל החובות שהדמוקרטיה דורשת מכלל אזרחיה (וגם ממנהיגיה).
להגן על הדמוקרטיה ועל ההליך הדמוקרטי – הוא ערך שחל על כל הקשת הפוליטית, שמשתתפת במשחק הפוליטי.
אך בפועל, ההטיה התודעתית שנוצרה בישראל לאורך שנים – מסווגת אנשים שמדברים על ערכים דמוקרטיים כאנשי שמאל. לפי החלוקה הזו בגין, ז'בוטינסקי, שמיר, וחבריהם – היו מסווגים היום כאנשי שמאל, אנרכיסטים ובוגדים.
הערכים הדמוקרטיים הם מעל לימין ושמאל
כאשר דנים במהלכים המתרחשים, ובניסיונות החקיקה השונים ובהם כעת עילת הסבירות, השיח הציבורי נדרש לשחרר את החלוקה לימין או שמאל, מפני שזוהי לא מהות העניין, אלא הרעיון הדמוקרטי שעמד בבסיס הקמת המדינה – היכולת לפעול בתוך מרחב ציבורי שמכבד אדם באשר הוא אדם, ללא קשר לדת, גזע ומין.
הערכים הדמוקרטיים הם לא שייכים לימין או לשמאל, הם מצויים מעל לספקטרום הפוליטי והם מהווים תכסית המאפשרת הן לימין והן לשמאל לפעול יחד תחת מטריה ששומרת ומגנה על זכותם הבסיסיות להתקיים ולהתפתח.
כיום במרחב הציבורי ועל פי הסטטוס קוו בין הרשויות, מי שמגן על הערכים הדמוקרטיים הוא בית המשפט העליון, שמהווה מערכת מרסנת לכוחות ואינטרסים אנטי דמוקרטיים שפועלים בתוך החברה הישראלית.
הכוחות הללו מקבלים יותר ויותר לגיטימציה דרך גזלייטינג ודרך נרמול של ערכים שהם מנוגדים, לא לימין או לשמאל, אלא לדמוקרטיה.
ואם אחזור לתחילת דברי ולעובדה שפורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה, אזי סבירות היא עניין של נירמול של אופייני התנהלות ותפישות, הטמעתם לתודעה הציבורית כלגיטימיים, עד להפיכתם ל"סבירים".
ואם נחזור להתבוננות על דברים בתוך ההקשר שלהם, אינני רואה כל בעיה או מניעה לפתוח לדיון את כל מערכות האיזונים והבלמים, ואת כוחו של בית המשפט העליון אל מול כוחה של המערכת הפוליטית – כל עוד הדבר נעשה בתהליכים שקולים, שיש בהם עירוב של מומחים ומגוון של דעות, שמגיעות לאמת משותפת, או להסכמה שמבוססת על חוות דעת מקצועיות ונקיות מהטייה או מאג'נדה.
כלומר, מהלכים מן הסוג הזה, נדרשים להיות מבוצעים באופן מתון, בתהליכים סבירים, שהסבירות שבהם נובעת ממצפן ערכי ומוסרי שנמצא במקום הנכון.
ומצפן שכזה, לא קשור לימין ושמאל, אלא ליכולת לאמץ ערכים דמוקרטיים. ערכים שהם הבסיס לקיום של המדינה הזו, ערכים שעמדו בבסיס הלידה של הישות שנקראת מדינת ישראל, והלכו והתעמעמו לאורך דרכנו כאומה עד למצב האוטואימוני שבו אנו מצויים כיום.
