רבות אני כותבת על הצורך שלנו כתרבות, לעבור ממצב של ניכור למצב של חיבור, על מנת לשרוד את תקופת ימי הביניים שבה אנו מצויים ולנוע אל רנסנס תרבותי, שבו נוכל לשגשג ולחיות בהרמוניה זה עם זה ועם כדור הארץ.
אנחנו חיים בתרבות שיוצרת ניכור בין האדם לבין הביוספירה – משמע הרבה מאוד אנשים מנותקים מכל המערכת האקולוגית החכמה והיפיפיה של כדור הארץ, שכולנו חלק בלתי נפרד ממנה.
כציביליזציה, אנו מנותקים מן ההקשר הכולל שבתוכו החיים האנושיים מתקיימים. אנחנו תופשים עצמנו נפרדים זה מזה ומן העולם שבו אנו חיים, וזה משפיע על אורחות חיינו ועל יחסי הגומלין שלנו עם העולם שלנו על שלל המערכות המרכיבות אותו.
כמין אנושי, איננו עוצרים לרגע להבין, שהקשר שלנו עם כדור הארץ ועם המערכות האקולוגיות שלו, הוא מערכת יחסים לכל דבר. זוהי מערכת יחסים שנדרש להשקיע בה, לטפח אותה ולהזין אותה, מתוך כבוד, ואהבה, ורצון טוב, וגם מתוך הכרה פשוטה שאנחנו לא יכולים להתקיים בלי כדור הארץ ותלויים בקיומה של המערכת האקולוגית שלו.
המעבר מניכור לחיבור, נוגע לכל תחומי החיים ובמאמר הזה נדבר על עולם האופנה.
כל עולם האופנה, כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הוא תוצר של החיים המודרניים וההבניות התרבותיות שהלכו והתבססו בקרב שכבות ניכרות באוכלוסייה האנושית והובילו להתנהלות דיסהרמונית המחוללת נזק עצום.
מתי לאחרונה הלכתם יחפים?
כן כן, יחפים. לחלוץ את הנעליים, לחוש את האדמה בכפות הרגליים, לספוג את התהודה האלקטרו-מגנטית שמכיילת את הגוף הפיסי לתדר של כדור הארץ והקוסמוס.
ההליכה יחפים לא רק שמסייעת לבריאות הנפשית והפיסית שלנו, אלא גם מחברת אותנו לעולם וקושרת אותנו אליו באופן רגשי.
החברה המודרנית, שרויה במירוץ ובמרדף להספיק ולהשיג כמה שיותר, וכמה שיותר מהר.
האנושות משתמשת בטכנולוגיה המתפתחת כדי להאיץ תהליכים, לקצר זמנים ולחבר בין מקומות מרוחקים – אך עושה את כל אלה גם כדי להגביר ייצור, וצריכה ובזבוז.
וכך, במקום שהכפר הגלובלי יעשה שימוש בטכנולוגיה באופן חכם, המתעל משאבים לטובת המערכת ההוליסטית שהיא כדור הארץ, הוא מתמרץ ניצול משאבים, סחר בלתי הוגן, כילוי והרס.
כציביליזציה אנחנו מתהלכים במנותק מן האדמה ומבודדים את הגוף הפיסי מן השדה האלקטרו-מגנטי של כדור הארץ. אנחנו נועלים נעליים עם סוליות מגומי, גרים בגורדי שחקים, וגם משתמשים במכשירים וטכנולוגיות שמפיקים שדות אלקטרו-מגנטיים שמשבשים את התדר העצמי שלנו, ומפתחים פרקטיקות ואופייני התנהלות שמזיקים לאנשים ולסביבה.
במצב תקין, האנושות הייתה אמורה לרתום את הטכנולוגיה בשירות האבולוציה, משמע, הטכנולוגיות היו אמורות להכיל ערכים ותודעה שתכליתן לשמר את ההרמוניה שבין אנשים לבין עצמם, בין אנשים לבין אנשים אחרים ובין כולנו לבין כדור הארץ.
ההתפתחות הטכנולוגית נועדה למקסם את הפוטנציאל האנושי, זאת מתוך שמירה על החיבור לעולם בו אנו חיים. אולם, בפועל היא הולידה ניכור וניתוק בין אנשים לבין הטבע, פוגעת בגוף ובנפש ומפרה את שיווי המשקל האישי והפלנטרי.
ההפתחות הטכנולוגית, אף יצרה מיסוך ובורות באשר לתהליכים הפועלים ברקע של כל ההבניות התרבותיות שלנו. איננו שותפים לתהליכים הללו, והם מתנהלים רחוק מאיתנו, מבלי שנהיה מודעים להשלכות שלהם.
אנשים רבים אינם יודעים כיצד מופק ומיוצר המזון שלנו, איך ואיפה מיוצר הטקסטיל והביגוד, איך משפיע האופן שבו אנחנו מנהלים את משקי הבית שלנו על המערכת האקולוגית, מהן ההשלכות של תרבות הצריכה, המערכות הכלכליות ומשק האנרגיה.
הטכנולוגיה המודרנית הפכה למכשיר שמעודד החצנה, מקדש מראית עין ומנתק אנשים מן היכולת להקשיב לעצמם ולמתחולל בתוכם. תשומת הלב האנושית מופנית כלפי חוץ, אל כמות אדירה של גירויים, אשר מעמעמים את התודעה ואת היכולת של האדם להתחבר לעצמו ולראות את ההקשר הכולל שבתוכו החיים האנושיים מתקיימים.
בהדרגה, נוצר ניתוק בין אנשים לבין תהליכי קיום אלמנטריים, עד שהגענו לעידן שבו הטכנולוגיה מעודדת ניכור במקום חיבור, וניצול במקום הדדיות.
אנחנו פותחים את הברז והמים זורמים. אנחנו מדליקים את מתג החשמל והאור נדלק. אנחנו מכניסים שקע לתקע ומפעילים את המכשירים החשמליים, אנחנו מניעים את האוטו ונוסעים מבלי לעסוק בתוצרי השימוש בדלק, עוברים בין מדפים בסופר וקונים חלב ולא מקדישים מחשבה מאין החלב הגיע ועוד ועוד דוגמאות, שמשקפות את העובדה שנוצר נתק בינינו לבין תהליכי חיים על פני האדמה והתערער החיבור שלנו לביוספירה, לעולם החי, לעולם הצומח ולמכלול הקיום.
שקיפות אל מול ניכור מנטלי
השינוי בהבניות התרבותיות, מתחיל בשקיפות – הורדת העמימות מעל פרקטיקות, אשר לאורך שנים הוגדרו כ"נורמליות", זאת למרות ההרס, הנזק, הכאב והסבל אשר הן מחוללות הן לאנשים, הן לבעלי החיים והן לכדור הארץ.
אנחנו מנצלים, הורסים, מזהמים, באופן שהדעת האנושית מתקשה להכיל או לתפוש.
אחת מן התעשיות המזהמות והנצלניות ביותר – היא תעשיית האופנה.
אם אתם רוצים להבין את ההשלכות של התעשייה הזו, אני ממליצה לכם לצפות בלייב של ישראלה ושיר, בו הן מביאות נתונים שאי אפשר להישאר אדישים אליהם.
ניכור הוא לא רק רגשי אלא גם מנטלי.
כלומר, כאשר אנשים בוחרים לא לדעת ולמסך את עצמם – הם משמרים ניכור מנטלי.
לכן ״ידע הוא אור״ – משמע, ההיחשפות למידע, לנתונים ולקשר בין אורח החיים לתוצאות ולהשלכות שלו, שופכים אור על אזורים מעומעמים, מודחקים, או גם מוסתרים ביודעין.
ההבנה וההכלה של הנתונים, מפוגגות את מסכי הניכור, ומאפשרות התעוררות ולקיחת אחריות. זהו מעבר מקהות ושרירותיות – לאכפתיות ואחריות.
פעמים רבות אני הוגה ביני לבין עצמי, מיהם האנשים שיצרו פרקטיקות איומות, סדיסטיות, שמבטאות צדדים אפלים ומרושעים של המין האנושי, ואיך אופייני הפעולה הללו קיבלו בכלל אישור והפכו לנורמה? אבל זה כבר לדיון אחר, על מנהיגות, רגולוציה ועל הוואקום הערכי והתודעתי שקיים בהנהגת המין האנושי.
ומה לגבי הצרכנים?
הרבה מן האנשים מעדיפים להישאר במצב של ניכור מנטלי, זאת מכיוון שהחשיפה לידע מעוררת לרוב התפקחות, המלווה בכאב ותחושת אשמה, שקשה לאנשים להכיל אותם. ההתפקחות ותחושת האשמה דוחפות לקחת אחריות ולשנות הרגלים – זוהי יציאה מאיזור הנוחות, ולכן רבים מעדיפים לא להתמודד עם כל התחושות הללו. תחת זאת הם יעדיפו להתעלם, לתת למידע לחלוף לידם, להוריד מסך של עמימות, ריחוק וניכור, להדחיק את האשמה והכאב ולהמשיך להתנהל באופן הרגיל, המוכר והידוע, שנורמל לאורך שנים על ידי בעלי אינטרס.
ישנם גם כאלה שממש לא אכפת להם, והם מפנים את מבטם מן העוולות וההרס וממשיכים לנהל את חייהם ללא כל מחשבה נוספת.
ולעומתם, ישנם אנשים שהחשיפה לידע ולנתונים, מעוררת ומפקחת אותם והם מסכימים להשתנות ולשנות הרגלים ואופייני התנהלות.
המעבר מן המאה ה-20 למאה ה-21, על האתגרים והטלטלות שבו, דוחף אותנו כציבליזציה להסכים להשתנות, לצאת מאזורי הנוחות, ליצור אלטרנטיבה ואז לחולל שינוי מגמה אישי וקולקטיבי.
מהר יותר, הרבה יותר, עוד
איך כל זה קשור לאופנה?
התרבות המודרנית, והתהליכים שהתרחשו בה, הובילו את בני האנוש לניתוק מהתדר העצמי, מהייחודיות האישית, מערכים אוניברסליים, ומהקשרים החיים ביננו לבין עצמנו ולבין המכלול – יצרה ריקנות פנימית שדוחפת למילוי מבחוץ כדי להרגיש יותר טוב.
כתבתי על כך במאמר מי משתמש במי? שבו עסקתי בתרבות המשפיענים.
ההתניה התרבותית, המקובלת כיום, היא למילוי עצמי מבחוץ, שנועד לפצות על תחושת הריקות וחוסר המשמעות. מיקצב החיים המהיר, ההתפתחות הטכנולוגית, קיצור המרחקים והזמנים – במקום שיחברו את המין האנושי לקידמה ולראיה מערכתית הוליסטית, הובילו למגמות של צרכנות מופרזת חוצת גבולות גיאוגרפיים, המחוללת הרס ונזקים אדירים.
ההתפתחות של הרשתות החברתיות ואתרי האונליין, הובילה לסוג חדש של אופנה: האופנה המהירה, שמציעה בגדים זולים ובתחלופה מהירה. ממנה התפתחה גם האופנה האולטרה-מהירה.
המודל העסקי של האופנה המהירה בנוי ומושתת על עידוד צריכה בלתי פוסקת. חברות האופנה המהירה מעודדות את הלקוחות לרכוש ללא גבול ולמעשה יוצרות נירמול של הפחד להפסיד או להחמיץ הזדמנויות (FOMO – Fear Of Missing Out).
תהליכי הייצור המתמיד של קולקציות חדשות, כדי לענות על הדרישה הבלתי נגמרת והמשתנה של הצרכנים לדברים חדשים, משקפים ברמה הסוציולוגית והנפשית משבר חברתי עמוק.
במשבר החברתי הזה, קיים ניסיון מתמיד להתחדש, באמצעות רכישת בגדים ומוצרים על מנת ליצור ניסיון למילוי מבחוץ. כל זאת כדי לחפות על היעדר התחדשות פנימית, תחושת ריקנות, ניכור ובדידות, עליהן כתבתי במאמר עוצמת הביחד.
"אופנה מהירה" מתאפיינת בשינויים מהירים, ובדהירה מקולקציה לקולקציה (חברות האופנה משתמשות במושג drop כדי לתאר מיקבץ חדש של בגדים). קצב הייצור המהיר משאיר את קהל הלקוחות בתחושה מתמדת של פספוס, וצורך לעמוד בקצב החידושים.
ההבנה וההכלה של הנתונים, מפוגגות את מסכי הניכור, ומאפשרות התעוררות ולקיחת אחריות. זהו מעבר מקהות ושרירותיות – לאכפתיות ואחריות.
המחירים הזולים מעניקים תחושה של נגישות, ומובילים לכך שגם ההחלטה לרכוש היא מהירה ונטולת שיקול דעת. המחיר הזול מוליד יחס מזלזל לבגדים, אשר נלבשים פעמים ספורות ואז נזרקים ללא היסוס. הרצון לסיפוק מיידי יוצר דרישה למערכי שילוח מהיר שהם מזהמים ובזבזניים.
מנתונים שמצאתי ברשת גיליתי כי חברות אופנה מהירה כמו זארה ו-H&M מוציאות מעל ל-50 קולקציות בכל שנה, מה שאומר שהבגדים מתחלפים בחנויות כל שבוע, ואתרי אופנה אולטרה מהירה כמו SHEIN מעלים לאתרים שלהם כמעט עשרת אלפים דגמים בכל יום.
בשנים האחרונות, חברות גדולות מצהירות על אימוץ אלמנטים בני קיימה בייצור שלהן, כמו שימוש בפוליאסטר ממוחזר או בסיבים טבעיים, אך זה מעט מדי ומאוחר מדי, ולעיתים קרובות זהו אקט של ״גרין ווש״ שנועד ליצור מצג שווא של התחשבות בסביבה, בזמן שהן מגלגלות את האחריות לפסולת הטקסטיל שלהן למדינות עולם שלישי, שבלית ברירה הפכו להיות ה"חצר האחורית" של האנושות ומשמשות כיעד האולטימטיבי להעלמת פסולת הטקסטיל, מה שיוצר זיהום של האדמה, האוויר ומקורות המים במדינות אלו.
האופנה המהירה היא מגמה שהלכה וצברה תאוצה בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 והיא גובה מחיר כבד מהפלנטה הבא לכדי ביטוי בגזי חממה, במים מזוהמים, באוקיינוסים שמתמלאים במיקרופייבר (פיסות זעירות של פלסטיק) ובבני אדם שעובדים בתנאי עבדות, וחשופים לאלימות וליחס מחפיר.
לטנגו צריך שניים. חברות האופנה המהירה שואבות את זכות הקיום שלהן מעידן הניכור ומן המצב התודעתי והנפשי שבו מצויה האנושות מצב שרק הולך ומקצין. משמע, כתרבות אנחנו שותפים למגמה הזו ורוקדים איתה טנגו.
הרעב הנפשי שמבקש עוד ועוד ועוד, לצד ההשפעה של תרבות הרייטינג, תרבות המשפיענים ותופעת ה-fomo – הם אלו שיוצרים את הפריחה של תרבות צריכה מוקצנת ואת שגשוגם של אתרים כמו SHEIN שמספקים דרופים ועוד דרופים, כמויות עצומות של בגדים באיכות ירודה, שאפשר לקנות בזול ולזרוק מבלי לחשוב פעמיים.
יצרניות האופנה המהירה לא רק מגיבות לדרישות הצרכנים, הן גם יוצרות את המגמות עצמן.
התחזקות המדיה החברתית, יצרה את כדור השלג שהצמיח מתוך האופנה המהירה, את האופנה האולטרה מהירה. קהל היעד העיקרי שלהן הוא צעירות וצעירים – המושפעים מאוד מתחושת הבדידות והניכור, מחפשים ערוצים לתיעול המצוקה הנפשית, ותפישת המציאות שלהם ניזונה מן המדיה החברתית ומן המשפיענים החולשים עליה.
אופנה ולבוש בתוך עולם של דימויים
אנחנו חיים בעולם של תדמיות ודימויים.
האופנה והבגדים הם ערוץ מהותי לביטוי עצמי בעולם שכזה.
יצירה של מובחנות ויזואלית באמצעות תדמיות ודימויים, מאפשרת ליצור דימוי אינדיבידואלי ייחודי המייצג את העצמי שלנו, ויכול לבדל ולהבליט אותנו על מנת להשפיע ולהעביר מסר.
אפשר להבין עד כמה נושא האופנה והלבוש מהותיים כסימבול וייצוג, כאשר אנחנו מתבוננים על כל נושא המישטור של הגוף הנשי, ההדרה או ההסתרה של נשיות, והמאבק על החופש להתלבש כפי שבא לנו, ללא תכתיבים מבחוץ.
זה בלט מאוד במקרה שעלה לכותרות השבוע, בו נהג אוטובוס ציבורי הכריח נערות צעירות לשבת באחורי האוטובוס ולהתכסות כי לבשו מכנסיים קצרים וגופיות. זהו מקרה נוסף לאירועים רבים אחרים ברחבי הארץ בו נשים מושפלות ומודרות מהמרחב הציבורי בשל היותן נשים, מתוך דרישה "להתחשב" ברגשות הדתיים. בכך, הן נדרשות באופן פרדוקסלי ואבסורדי להביע פלורליזם והתחשבות מול מערכת שאינה פלוריסטית ואינה מתחשבת. לנרמל ו"ליישר קו" אל מול מערכת דתית של איסורים וציוויים, הטומנת בחובה באופן מובנה, הדרה, צמצום, הקטנה, דיכוי, קיפוח, ניצול והסתרה, תוך תחימה של המימוש העצמי שלהן לתחומים מוגבלים ומצומצמים.
גם במקרה הזה הלבוש הוא רק סמל, המייצג חופש ביטוי, נוכחות, חיוּת, מיניות ונשיות (או במקרה הזה, תום ונעורים) – אל מול כיסוי המבטא ריסון, בלימה, צמצום, דחיקה, הדרה ועוד, מתוך תפישת עולם הרואה בנשיות או בביטוי של חיים – טומאה ו"חטא", ודרישה ליצור מרחב שיש בו הפרדה ו"כיבוש היצר".
התרבות האנושית מתייחסת ללבוש ככלי המשייך אנשים לזרמים תרבותיים ולאמירה חברתית, רוחנית דתית ופוליטית. לאנשי דת ישנו לבוש המייחד אותם וכך גם לנזירים, כוהנים, זקני שבט, מרפאים שמאניים ועוד. לתרבויות השונות ישנו לבוש אתני המבטא את המסורות וההסטוריה שלהן.
ללבוש ולתלבושות יש משמעות, יש ערך והם מספרים סיפור ומביעים גישה ודעה.
גם אם נתבונן על הלבוש המייצג אדם חרדי נראה כי זהו לבוש, בעיקר, סימבולי. לאלו שלא מגיעים מתוך המגזר החרדי, נראה שכולם לבושים אותו הדבר – שחור ולבן, חליפה ומגבעת, אולם בתוך העולם החרדי ישנם זרמים שונים ואסכולות שונות, המיוצגות על ידי סוג המגבעת, הגודל שלה, הקפל שבשוליה, אורך החליפה, אורך הגרב ועוד.
בשבת תוכלו לראות חסידים מתהלכים כאשר הם לובשים גרטל – אבנט. מעין חגורה עבה אשר תפקידה הסימבולי הוא להפריד בין שני חלקי הגוף – חלק הגוף העליון מהמותן ומעלה המייצג עבורם את המחשבה והלב – ה"קודש", והחלק התחתון המייצג עבורם את הגשמיות והיצריות – ה"חול". גם בעיצוב ובאריגה של הגרטל ישנם אסכולות שונות המייצגות זרמים שונים.
אם תשאלו חרדי מדוע הוא לובש בגדים המתאימים לאופנה של מאה אחרת, ושל איזור גיאוגרפי שונה, אשר אינם מתאימים לאקלים הישראלי, ייתכן והוא יענה שהסיבה היא סימבולית – להדגיש את העובדה שהוא אינו שייך לכאן, אינו מנסה להשתלב באקלים, בחברה או בתרבות, אלא לבדל ולהפריד עצמו מהן ולשייך עצמו לזמן אחר, לתרבות ולחברה אחרת.
משמע – ההבניות התרבויות מתייחסות ללבוש ככלי לביטוי או לביטול.
מערכת היחסים שלי עם ארון הבגדים – ארכיון התדמיות האישי שלי
אני אוהבת אופנה.
אני אוהבת בגדים ואביזרים ומרגישה שהם כלי נפלא לביטוי עצמי יצירתי.
אני אוהבת לשחק עם לבוש כדי ליצור מובחנות ויזואלית ולהעביר מסר. מתוך כך, מה שאני בוחרת ללבוש או לענוד, הופך לאמירה שטעונה במשמעות ובערך.
זו הגישה שלי לעולם הביגוד, האביזרים והאופנה, וגם החזון והמהות שעומדים מאחורי ליין התכשיטים שלנו ve'lou – שכולו מבוסס על כסף ממוחזר ועל פס ייצור מתחשב בסביבה.
אני משתדלת לבטא את הערכים שלי כדרך חיים, וכל הזמן משתפרת ומשתכללת בכך. זה מתבטא באופן שבו אני מנהלת את חיי, את משק הבית שלי ואת הפעילויות השונות בארגון שהקמתי, וכמובן גם ביחס שלי לאופנה וללבוש.
אני רואה באופנה, בבגדים ובסטיילינג שאני עושה לעצמי, כלי רב משמעות ביכולת לעצב את הדימוי שלי, כך שיתמוך את הערכים והחזון שאני מבקשת להגשים.
אוסף הבגדים שלי, הוא אוסף של דימויים ותדמיות, שנועד לשרת את הביטוי שלי. ארון הבגדים הוא בעיניי גלריה של הדימויים והתדמיות הללו, ואני האוצרת של הגלריה הזו, המחזיקה בארכיון חי ופעיל, שמאפשר לי ללהטט בהם בהתאם למסרים שאני רוצה להעביר ולהשראה שאני רוצה ליצור.
מתוך כך – אני מתייחסת לכל בגד ובגד, ישן או חדש – כאל יצירת אמנות.
לכל בגד בתערוכת הבגדים האישית שלי יש כבוד, סיפור משלו ותפקיד משלו.
עוד היבט של מעבר מניכור לחיבור, הוא היכולת לסגל גישה מכבדת שיש בה חיבור תודעתי ורגשי לחפצים ולבגדים שבאוסף האישי שלנו, מתוך הבנה שמה שאנחנו לובשים, והחפצים שבבעלותנו – משקפים אותנו ואת הערכים שלנו.
בפועל , בעת המודרנית, רבים מתייחסים אל ארון הבגדים באופן מנוכר שיש בו זלזול, ארעיות, תחלופה על-סופית, או התייחסות אל הבגדים כאל חומר ש"תופס מקום", או כאל "ערימות של כביסה".
העשייה שלי, בה אני נעה מהרצאה להרצאה ומצילום לצילום, דורשת ממני להחליף תלבושות באופן קבוע.
לאורך השנים, יצרתי לעצמי אסופה של בגדים, שאני משתמשת בהם באופן חכם, בשיטה שסיגלתי לעצמי של ״לבישה מחזורית״ בה אני מניידת בגדים במעגל, לפי סדר הלבישה שלהם.
הבסיס לארכיון הזה, הוא בגדים איכותיים שהם ״לכל החיים״.
על הבסיס הזה, אני מעדכנת, מוסיפה ויוצרת גיוון.
דרך נפלאה להתחדש, היא ליצור בווירטואוזיות, עם אותם הבגדים, קומבינציות חדשות, כאשר השילובים השונים יוצרים מערכות לבוש עם אמירות מגוונות ומאוד שונות זו מזו.
השילוב של תכשיטים ואביזרים, מאפשר ללבוש את אותו הבגד, אך לקבל דימוי שונה.
אני משלבת בין בגדים יקרים ואיכותיים, לבין בגדי "בייסיק" במחירים סולידיים וכמובן הרבה בגדי יד שניה החביבים עלי מאוד מאוד!
השילוב בין בגדי יד שניה לפריטים חדשים ואיכותיים, מאפשר איזון ולצד זאת קניות חכמות שנובעות מהארון הקיים ומתבססות עליו, במחשבה שמה שאני מצרפת לארון שלי, יתחבר לכל מה שכבר קיים ויאפשר לי ליצור קומבינציות חדשות.
בכך, אני מאמצת את העיקרון אותו אני מלמדת בתהליכי טרנספורמציה ״לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש״ ומחילה אותו לא רק על התודעה או הנפש אלא גם על ארון הבגדים שלי.
בנוסף, יש לי הסכם עם החברות שלי, שבגדים שסיימו את תפקידם בארון שלי, עוברים אליהן, ואנחנו מחליפות בגדים בינינו, באופן שמאפשר עוד התייחסות מכבדת והולמת לכל בגד ובגד כך שכולנו מגוונות ומתחדשות, גם מבלי לקנות פריטים חדשים.
אז ההמלצה שלי אליכם – כשאתם קונים בגד תתייחסו לקניה בכבוד, אל תלכו שולל אחר האופנה המהירה או המחיר ה"זול", אלא כבדו את המיקצב האישי שלכם ושלכן, התנהלו כמו אוצרים בגלריה הפרטי שלכם, קחו רגע לחשוב, להסתכל על הארון, להסתכל על הבגד והשילוב שלו בתוך הבגדים הקיימים, להבין את הצרכים ומה יכול להצטרף לאוסף הקיים ולתרום לו.
התאימו לעצמכם מלתחה שאינה מוכתבת מבחוץ על ידי טרנדים ואופנות חולפות, אלא לוקחת מהן השראה ויוצרת קפסולה אישית שמשקפת את הטעם שלכם, שיש בה נגיעות עדכניות במידה הנכונה, קולקצית קפסולה אישית, שמחמיאה למבנה הגוף שלכם, לגוון העור שלכם, ומשרתת את מה שאתם רוצים לשדר ולייצג.
אתם תמצאו שלאירועים שונים, יהיו לכם ייצוגים שונים של עצמכם, באאוטפיטים שונים ומגוונים, שכולם משקפים פנים של מי שאתם. הפנים של כולנו שונות ומגוונות וראוי להעניק להן מקום ומרחב ובגד תואם…
העולם הזה כל כך עשיר ומגוון. זהו עולם שופע שמאפשר לנו לתרגם תודעה ורוח, אל תוך חומר וגשמיות ולשחק בדימויים כדי לממש ולהביא את עצמנו לכדי ביטוי.
בתוך התהליך הזה, חשוב שנזכור כי אנחנו בעלי הכוח להכתיב מגמות, להשפיע על טרנדים, על אופייני התנהלות ועל הבניות תרבותיות חדשות.
מה שניצור הוא שיהיה
זה מתחיל בנו.
