אנשים רבים מתייחסים למה שהם תופשים כמציאות באופן מוחלט.
הם אינם מערערים על תפישת המציאות הסובייקטיבית שלהם, מקדישים לכך מחשבה או עוצרים להרהר בנושא. רוב האנשים מקבלים באופן מוחלט מוסכמות קולקטיביות קיימות, שמגדירות מה אמיתי ומה לא, מה אפשרי ומה לא, ומהי המציאות שבה אנו חיים, אשר אין מעבר לה.
המוסכמות הללו נוסכות ביטחון ומשרטטות מסגרת ברורה שמעצבת את תפישת העולם המקובלת, ומגדירה את המציאות בעבור כולם.
יש משהו מעודד ומנחם בהיצמדות לנורמות ולמחשבה שהמציאות היא מוחלטת, ושמה שאנו רואים ותופשים בחושים שלנו הוא מה שקיים.
אך האם זה באמת כך?
ומה אם המציאות היא רק חלום שאנחנו תופשים כממשי?
מה אם אפשר להתעורר מן החלימה הבלתי מודעת, שאנו שרויים בה כקולקטיב אנושי, ולגלות את המציאות האמיתית שעד כה לא ראינו בתפישה שלנו?
השאלה הזו עלולה לאיים על הנפש, מכיוון שהיא מערערת את הקרקע היציבה, שעליה העצמי מסתמך, כדי לחוש וודאות וביטחון.
השאלה הזו שומטת מתחת לרגלינו את הקרקע המוגדרת על ידי המוסכמות הקולקטיביות, בהן הרוב מאמינים, והופכת את המציאות למרחב הרבה יותר גמיש ודינאמי.
פעמים רבות, מי שמעז לערער על המציאות, כפי שהיא נתפשת על ידי הרוב, מוגדר כמשוגע, כזה שאיבד את שפיותו, או לחלופין כאדם הנתון לדמיונות ותלוש מן המציאות.
אך מה אם גם שפיות היא מושג שהוגדר על ידי כאלה התוחמים את הנפש והדעת האנושית בתוך מסגרת מצומצמת הכבולה לתפישת מציאות מוגבלת וחלקית?
מה אם מישהו שיצא מדעתו, פשוט חרג בתודעתו מן המוסכמה הקולקטיבית והחל לשוטט במחוזות שהתפישה האנושית עדיין לא מכילה או קולטת?ֿ
טיבן של מוסכמות קולקטיביות שהן כמו טלוויזיה במעגל סגור, שמקרינה את אותו מקטע של סרט בלוּפ, פעם אחר פעם.
טיבה של הישות האנושית שהיא כמו מכשיר הקלטה, המתעד בתוכו חוויות ומערכות יחסים ורצונות ומחשבות ורגשות, בתיעוד המשמר זיכרון של מציאות סובייקטיבית וקולקטיבית.
כל מה שמתועד בתוכנו נשמר כמציאות שהתקיימה אי שם על פני רצף הזמן והמרחב.
כל מה שלא נחווה על ידנו ומתועד בתודעה שלנו, זורם וממשיך הלאה מבלי שיש עדות לכך שהתקיים.
בכך, אנחנו שומרי הרשומות ומחזיקי הזיכרון. אנחנו למעשה מעצבים את המציאות שלנו ומרכיבים אותה מן הקשרים החיים שאנו רוקמים, משמע אנחנו מעצבים את המציאות שלנו, באמצעות מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, עם הסובבים אותנו ועם העולם.
מה שהרוב מאמינים בו, מועצם פעם אחר פעם על ידי מערכות האמונה המשותפות ומערכות היחסים השונות שאנו מקיימים ברמה האישית והקולקטיבית, ומנציח את עצמו כמציאות האמיתית.
המוסכמה המשותפת, של מה שהרוב תופשים כמציאות, מוקלטת בתודעה הקולקטיבית כתבנית המשודרת במעגל סגור.
במצב הזה אף מציאות אלטרנטיבית אינה נגישה, כי היא חסומה על ידי תקרת הזכוכית של המוסכמה הקולקטיבית.
אם נחזור לשאלה מהי מציאות, אני בטוחה שרבים מכם הוגים ברגעים מן העבר שלכם: בחוויות שחוויתם, אנשים שאהבתם, חיות מחמד שהיו חלק מתקופה בחייכם, ושלל מצבים שונים ומגוונים שהתקיימו בעבר שלכם, והיום בזמן ההווה נשארו רק כזיכרון בתודעה שלכם ולעיתים גם כתמונות וסרטונים בתיקיות של הטלפון והמחשב שלכם, פתקים, מכתבים וחפצים.
האם הזיכרון הזה אמיתי או שהוא רק חלום שחלמנו?
האם התיעוד שנותר כתמונות וסרטונים בתיקייה דיגיטלית, או באלבום תמונות ישן, בחפצים ומזכרות משקף מציאות ממשית או אשלייתית?
ואולי בכלל אנחנו הם אלה המקליטים אל תוך הנפש והתודעה שלנו והמחשבה והמוח שלנו רשמים וחוויות שאנו תופשים כמתקיימים בתוך המציאות, אך הם רק חלום שחלמנו?
אולי אנחנו שרויים בתוך הולוגרמה ענקית שאנו תופשים כמציאות מוחלטת, צפים לנו במרחב אדיר של אפשרויות, חולמים את עצמנו ואת האחרים, ומרכיבים את התסריט של חיינו?
אני תופשת את המחשבה הזו כמעודדת, מכיוון שהיא מעניקה לנו את הכוח לשחק בתוך מרחב החלום הזה ולעצב את סיפור חיינו, מתוך ההכרה כי הכל מתרחש בתודעה שלנו ושום דבר בחוץ לא באמת קיים.
נדרש להכיר בכך כי אין שם בחוץ כלום ומה שבסופו של דבר קיים באופן נצחי הוא רק האינטראקציות שאנחנו יוצרים שמוקלטות בתוך התודעה שלנו, כממשות שהתקיימה בתוך זרם הקיום העל סופי.
מערכות היחסים הן אלו שבאמת חשובות.
הקשרים החיים שאנו יוצרים בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין האחרים ובינינו לבין העולם, הם הדבר החשוב באמת. זאת מכיוון שהקשרים החיים, כשמם כן הם – טומנים בחובם את משמעות הקיום ותכלית החיים.
ואם זה המצב – ניתן לנו באמצעות עיצוב מרחב החלום של התודעה האישית לברוא מציאות שאינה תחומה על ידי גדרות של מוסכמות ונורמות, שלוכדות אותנו במעגל סגור ולהשקיע בעיקר שהוא הקשרים שלנו.
בסופו של דבר מערכות היחסים שלנו עם עצמנו, עם האחרים ועם העולם המופלא הזה, הן הדבר החשוב באמת המזמין אותנו להתמקד בלהפרות זה את זה, להעצים זה את זה, לטפח את הכדור הכחול שהוא הבית שלנו, לגלות עוד ועוד ממי שאנחנו, ובעיקר לאהוב.
