הבוקר צפיתי בשידור חי של הגר מושל וסיון קסלר בקבוצת מגשרי העולמות. במהלך השיחה סיון שיתפה שמצאה את עצמה בשיחה עם חברות שלה שיש להן דעות מנוגדות לשלה, שהשיח העלה בה קושי רב עד לכדי מצב בו היא ביקשה לעצור אותו.
סיון העלתה את השאלה – כיצד אני מצד אחד עומדת על שלי ומגבה את הערכים בהם אני מאמינה, ובמקביל לא פוסלת, מפרידה או מרחיקה את הצד השני? האם כשאני שמה גבול ומבקשת לעצור את השיח, זה מרחיק? או אולי מקרב? ובכלל, איך אפשר ליצור תקשורת ודיון עם אנשים שמקיימים תפישות עולם שונות ואף מנוגדות לשלי, ולשמור על שיח מחבר ולא מפריד?
אני רוצה להרחיב ולדבר על הנושא הזה, מכיון שהוא מהותי מאין כמוהו, ומאוד רלוונטי למקום בו אנחנו נמצאים, באופן אישי וגם חברתי.
דעות מנוגדות טומנות בחובן את הפוטנציאל לקונפליקט, מלחמה וכילוי עצמי, שבו צדדים שונים מבטלים זה את זה. אולם, הן גם פוטנציאל לדיאלוג, הפריה הדדית, חלחול של רעיונות וטרנספורמציה הדדית. כל אלו מובילים לשינוי של הצדדים השונים ומעבר לשלב חדש שבו כולם צמחו והתפתחו.
השונות והמגוונות שלנו הן כוח אדיר, שנועד לגרות אותנו על בסיס מתמיד כציביליזציה להתפתח ולא לקפוא על השמרים.
זה יכול להיעשות מתוך כבוד הדדי, פלורליזם ומתן הבמה לשיח שיש בו ריבוי דעות וגוונים ואג’נדות, שיוצרים כולם שלם הגדול מסך חלקיו.
לעומת זאת, זה יכול להיעשות מתוך מאבקים וקונפליקטים, עד למצב של ביטול הדדי וכילוי עצמי.
כאשר ישנו דיאלוג אמיתי ופורה, הדבר מאפשר ליצור כעין מעגל צירופים, פסיפס רעיוני , שבו כל הדעות והגישות מתחברות לכדי תמהיל חדש שיש בו התפתחות, וכולם למעשה יוצאים נשכרים כי התהליך הזה הוא תהליך של צמיחה ותנועה.
אפשר לדמות את זה למצב שבו זרמים ופלגים שונים ומגוונים תורמים חלק מן ה-DNA שלהם ויוצרים ביחד רצף DNA חדש שהוא יותר מפותח ומתקדם ועשיר מן הרצף המקורי – כתבתי על כך במאמר התפתחות ותודעה בעיר הגדולה.
לכן, כשאני שומעת דיון מכבד שיש בו דעות מנוגדות, אני מתייחסת לכך כאל הזדמנות לצמוח ויש בי הרבה רצון וגם סקרנות גדולה, להקשיב ולהבין עוד ועוד גישות ותפישות עולם, המהוות עבורי את התשתית לחבר עולמות ולבנות גשרים.
עוד דבר שאני מקפידה עליו, הוא שהפיד שלי ברשתות החברתיות לא יהיה חד גוני ומשקף רק את הדעות שלי ושהחברים שלי לא יהיו רק כאלו שמחזיקים תפישות עולם דומות לשלי.
זה מאפשר לי לקרוא, להתרועע ולהבין דעות ששונות משלי ולא להילכד בתיבת תהודה שכל מה שהיא מהדהדת זה את אלו שדומים לי
כאשר אנחנו נמנעים מלשפוט אחרים או לכעוס עליהם – מה שנשאר זה רצון ענייני להבין ולהכיר, ולצידו מוכנות כנה להשתנות במקומות שבהם רעיונות חלחלו והשפיעו עלי. אין הדבר מבטל את המוכנות התקפה לעמוד על דעתי ולהגן על ערכים שהם בעבורי ערכי יסוד לכל אדם באשר הוא אדם.
━━━
כל עוד מתקיימת החלפת דעות והקשבה הדדית, אני מרגישה תחושה של הודיה על שיח שיש בו דעות מגוונות ואף מנוגדות. זאת מכיוון שזה מאפשר לי להבין וללמוד את אופיין המחשבה של מי שמולי, מה שתורם ליכולת שלי להושיט יד של שלום, רצון ואהבה.
אני נכנסת לשיחות כאלו מתוך מוכנות מלאה ללמוד עוד, לדעת עוד, ולוקחת בחשבון שאשתנה תוך כדי השיח ואצא מן הצד השני שלו אחרת.
כל עוד ישנה הדדיות בהחלפת דעות, ישנו חלחול הדדי שיוצר התקרבות. החלחול הזה משנה את כל אלו השותפים לשיח.
שיח אמיתי שיש בו רצון כן להתקרב וליצור הפריה הדדית, טומן בחובו את ההסכמה לתהליך החלחול אותו תיארתי. משמע, הסכמה להוריד מערכות הגנה, הסכמה לשחרר את ההתבצרות בעמדה, הסכמה להגמיש תפישות עולם ולהפר קבעונות מחשבתיים והרגלים – ו ל ה ש ת נ ו ת.
כאשר ישנה הסכמה להשתנות – הדיאלוג הוא פורה וישנה הגעה לאמת משותפת בתהליך שבו הצדדים השונים עוברים תוך כדי השיח טרנספורמציה ושינוי שמקרבים ביניהם ובונים גשר.
אך כאשר מתקיימים נוקשות, היעדר מוכנות להשתנות והיצמדות לאג’נדה – לא מתאפשר באמת דיאלוג שיש בו הפריה הדדית והגעה לאמת משותפת שמובילה לצמיחה ולשלב חדש.
━━━
היכן עובר הגבול שבין מוכנות לטרסנפורמציה תוך כדי דיאלוג לבין עמידה על דעות והגנה עליהן?
כאשר דעה מבטלת את עצם הקיום של האחר וכאשר ישנה התבצרות המלווה בכפיה על האחר ובאלימות – שם נדרש להפעיל את העיקרון שאני קוראת לו ״תוקף פעיל במאור פנים״, משמע לפעול מתוך יכולת להגן על הערכים הבסיסיים שבין אדם לאדם ולעשות זאת מתוך עוצמה תקפה, נועם הליכות, איזון נפשי וטוהר.
בתוך מה שאני מתארת, חשוב לזכור ולדעת לזהות שאלימות אינה רק פיסית.
בעצם הכפיה של דעות ואורח חיים על האחר ישנה אלימות.
לכן, דיאלוג נטול אלימות שיש בו פוטנציאל לצמיחה, נדרש לקיים במרחב ניטרלי, המוסכם על כולם ונקי מכל אג׳נדה. מרחב שבו ישנה אמת שהיא מעל לכל שאר האמיתות ותפישות העולם. מרחב שכולם נכנסים אליו מתוך טוהר כוונות, מאור פנים ויושרה אישית.
