מניכור לחיבור ומפריקה לשיתוף

אנחנו חיים בתקופה בה העולם הווירטואלי תופס נפח רחב משגרת החיים שלנו. הרשתות החברתיות יוצרות ערוצים לשיתוף מיידי של חוויות, מחשבות, רגשות ודעות, ומצד שני, אנחנו מנהלים פחות אינטראקציות פנים אל פנים מבעבר.

צגי המחשב או הטלפון, מהווים מעין מסך וירטואלי, אשר פעמים רבות עשוי לבודד אותנו ולהרחיק אותנו ממה שמאפיין אינטראקציות הנעשות פנים אל פנים: אינטימיות, הבעות פנים ואינטונציה, מגע, קרבה פיזית ועוד, ובכך להוביל לריחוק חברתי, הסתגרות וניכור כחלק משגרת החיים היומיומית.

אחד האתגרים בתקופה הזו, הוא לדעת לאזן את ההשפעה האדירה של העולם הדיגיטלי על הנפש האנושית; ההתכנסות, הבידוד והריחוק החברתי, יצרו מצב של שימוש ברשתות החברתיות באופן לא מבוקר שיש בו היעדר הכלה עצמית, פריקה, התנהלות שרירותית ואף התמכרות, וגודש של מידע המגמתי שיוצר השפעה על העולם המחשבתי והרגשי ומתמרן אותו פעמים רבות בשירות של אינטרסים שונים.

האיזון  שנדרש נובע מהתנהלות שעיקרה – להימנע מניכור, ולקיים חיבור.

הצורך האנושי בחברה ובאינטראקציה

הצורך בחברה ובאינטראקציה עם העולם, הינו צורך אנושי מובנה.

באמצעות האינטראקציות השונות, נוצרת התפתחות שיש בה יחסי גומלין עם אנשים אחרים ועם הסביבה.

יתירה מזאת, הממשקים השונים בינינו לבין אנשים אחרים, בעלי חיים, עולם הטבע והמגוונות העשירה הקיימת סביבנו, מאפשרים לנו לרקום קשרים חיים.

הקשרים החיים הם גם רגשיים ומחשבתיים וגם ביולוגיים, והם אלו המעודדים את הגוף והנפש לחוש חדוות קיום, ויטאליות, ומאפשרים ליצור התחדשות גופנית ונפשית שממלאת את האדם בחוויה של משמעות ורווחה.

מכירים את השאלה הפילוסופית: כשעץ ביער נופל ואיש אינו שומע (או נמצא שם כצופה ועד), האם נפילת העץ עדיין משמיעה קול?

אנחנו משמשים כצופים זה על זה ועל העולם הסובב אותנו, שותפים לחוויית החיים כאן על פני האדמה ויוצרים, באמצעות מערכות היחסים שלנו עם העולם המקיף אותנו ועם האחרים, אסופה של רשמים וחוויות, קשרים חיים – המעניקים לחיינו תכלית ותחושה של סיפוק וערך.

אלו הן השתקפויות הדדיות שיש בהן למידה, העשרה של הנפש במשמעויות חדשות, התנעה לפעולה, הפריה הדדית או איתגור הדדי.

כל אלה מעניקים גושפנקה לקיומנו בתוך המציאות בה אנו חיים ומאפשרים לנו לגלם רוח – מהות תיאורטית ומופשטת, בחומר – נוכחות גשמית, ממשית וקיימת.

כשעץ נופל ביער ומישהו שומע

בכל אינטראקציה שאנחנו מקיימים עם העולם – אנחנו מגשימים את העצמי המופשט והרוחני שלנו, בתוך המציאות הגשמית ויוצרים עדות חיה לקיום שלנו.

השיתוף מאפשר הנכחה והגשמה רחבים, מכיוון שהוא לוקח את העולם האישי, הפנימי, הרוחני והמופשט, חולק אותו עם אחרים ובכך מאפשר לאחרים להכיר בקיומו, להגביר אותו ולהנכיח אותו.

כאשר קיימת עדות של ישות הצופה, חווה, עדה למתרחש ומתבוננת, נוצרת הגשמה בחומר של תיאוריה ותודעה המקבלות ביטוי יישומי וממשי.

כלומר, כאשר אנחנו צופים זה על זה, משוחחים, מביעים רגשות, משתפים במחשבות ורצונות וגם לוקחים חלק בחוויות משותפות, אנחנו יוצרים חיבור שיש בו הגשמה של העולם הפנימי, הנפשי, המופשט שלנו והייחודי לנו, בתוך ממשות החיים כאן על פני האדמה – ואלו הם הקשרים החיים שאנו יוצרים, שהם עדות לקיום שלנו ולמשמעות שאנו יוצקים אליו.

השיתוף מאפשר יציאה מן העולם הפנימי המבודד ויצירת ממשק אל עולמות פנימיים של אנשים אחרים.

בכך נוצר קשר המפוגג זרות וניכור, לטובת קירבה וחיבור.

מערכות יחסים בונות והורסות

השיתוף והחיבור עם אחרים מעצימים חוויה של שייכות המעלה את הערך העצמי, תורמת לרווחה הנפשית ומעניקה תחושת משמעות לחיים.

למעשה, כבני אנוש, אנחנו יכולים להגביר את התכונות והאיכויות החיוביות והבונות זה של זה ובכך ליצור הפריה הדדית, וחיבור בונה ומעצים.

אך, אנחנו גם יכולים לפעול כמגבר שלילי, המעצים תכונות שליליות זה של זה, ומחולל תגובה שלילית מוגברת וגל הינף של הרס המכלה את העצמי ואת האחר.

אנחנו יכולים לחולל כבני אנוש יצירה, הגשמה ובניה ואנחנו יכולים כבני אנוש להחליש זה את זה, לדכא, לבלום, לבטל ולהרוס.

משמע, לשיתוף וליצירת ממשקים בינאישיים ישנן פנים חיוביות ובונות וישנן פנים שליליות והרסניות.

מתי השיתוף הופך לפריקה?

מה קורה כאשר השיתוף הופך לצורך תלותי וממכר לקבל באופן מתמיד אישור חיצוני, ולמנגנון נפשי של פריקה שאינו מאפשר דיאלוג פנימי והכלה עצמית?

מה קורה כאשר במקום חיבור והפריה הדדית, נוצרת השפעה המובילה לתנועה עדרית שאין בה חיבור לעצמי האותנטי?

אנחנו נתקלים בכך רבות במציאות שסביבנו, שהינה רוויה בהשפעות המוציאות מאיזון ומרחיקות את האדם מן החיבור האותנטי אל עצמו, אל הרצונות שלו ואל הגשמת העולם הפנימי שלו.

אנחנו רואים סביבנו תופעות חברתיות, שיוצרות טרנדים ונהייה עדרית שלא תמיד תורמת לנו כפרטים וכחברה, ופעמים רבות מסיטות אותנו מן העיקר ומרחיקות אותנו מעצמנו.

איך למצוא את ההבדל בין שיתוף לפריקה?

כדי למצוא את נקודת האיזון וליצור אינטראקציות ומערכות יחסים שיש בהן מחד הכלה עצמית ומאידך חיבור בריא, בונה ומקדם, נדרש לנו להכיר את עצמנו, להיות ערים לעצמנו ולזהות האם השיתוף והחיבור שאנו יוצרים, הוא חיובי או שלילי.

הדבר דורש מאיתנו לזהות האם החיבורים והאינטראקציות שאנו מקיימים הם צורך פנימי הנובע מחוויה של חוסר ותלות ואף התמכרות לפורקן לא מבוקר, אשר יש בו היעדר הכלה והתרחקות מן העצמי האותנטי, או שזהו מנגנון בריא ומאוזן של תקשורת, המאפשר הפריה הדדית, רעוּת, דיאלוג וחיבור.

כיצד ניתן לזהות את ההבדל?

כאשר אתם יוצרים שיתוף, ממשק וחיבור בידקו ביניכם לבין עצמכם:

• האם השיתוף נעשה ממקום כן ואותנטי?
• האם השיתוף נועד לשם קבלת משוב ספציפי מהאחר כדי למלא צורך רגעי?
• האם השיתוף נובע מהיעדר הכלה עצמית ומשמש כערוץ פריקה של רגשות ומחשבות שאתם לא מכילים?
• האם השיתוף מחליף תקשורת אינטימית עם אלו הקרובים אליכם באמת?
• האם אתם פתוחים וקשובים לקיים דיאלוג ולקבל משוב מהצד השני?

כאשר אתם ניגשים לשתף עשו זאת מתוך חוויה של מלאות פנימית, שלמות עצמית, מאור פנים, נדיבות ושאיפה לחיבור הרמוני שיש בו הפריה הדדית.

ומה קורה כאשר אתם בעמדת המאזין והמקשיב?

• כאשר אתם שואלים מישהו לשלומו והוא משתף אתכם – עשו זאת מכל הלב והיו פנויים להאזין לו באמת מתוך התעניינות כנה.

• כאשר אתם מנהלים שיחת עומק עם הקרובים אליכם, בידקו ביניכם לבין עצמכם שאתם במצב רוח מתאים ושהנפש שלכם פנויה להכיל את השיתוף.

• כשאתם מנהלים אינטראקציות שבהן ישנן הדדיות ושיתוף – היו שם במלואכם מתוך תשומת לב, אכפתיות ונוכחות הממוקדת באינטראקציה עצמה.

• אם אתם חשים שאינכם מכילים סיטואציות של שיתוף, קחו נשימה ובמאור פנים שתפו את האחרים בחוויה שלכם ובקשו לקחת לעצמכם אתנחתא.

מניכור לחיבור – תהליך פנימי

המעבר מניכור לחיבור, הוא תהליך שקורה קודם כל בין האדם לבין עצמו. 

זהו תהליך שבו אתם לומדים לא להתנכר לעצמי שלכם, אלא להתחבר אליו, לזהות את הקול האותנטי הקיים בכם, להקשיב לו, לבטא פעולות ומעשים שהם בעדכם ותומכים אתכם ומתוך כך יכולים להוביל אתכם לקיים מערכות יחסים וחיבורים עם אחרים שהם בונים ומקדמים.

כאשר אינכם מנוכרים לעצמכם ומקיימים חיבור הרמוני כלפי עצמכם, הדבר ישתקף בצורה שבה אתם מנהלים את התקשורת והחיבורים שלכם ברשתות החברתיות.

כדי לתמוך זאת, נדרשות ערות והקשבה: כאשר אתם חשים שאתם צוללים אל עולם הרשתות החברתיות באופן לא מאוזן היוצר התמכרות למידע ולשיתוף שמרחיקים אתכם מעצמכם – הגדירו לעצמכם גבולות ברורים, וצרו חלופות.

למשל, הקציבו זמן מוגדר ומוגבל לשהות ברשתות החברתיות, וצרו הרגלים חדשים שמסייעים לכם לקיים בראש ובראשונה חיבור לעצמכם, לפני שאתם יוצרים חיבור או ממשק עם אחרים.

במקום גלילה של הפיד צרו הרגל לקרוא מגזינים ועיתונים בנושאים שמעניינים אתכם ושבחרתם בהם באופן מודע. 

צרו לכם שגרת יום שבה אתם משלבים עיסוקים שמעצימים את הקשרים החיים שלכם עם עצמכם ועם הסביבה: טפחו צמחים, לטפו בעלי חיים, צאו לטייל בטבע, צרו אתנחתא – פסק זמן יזום לישיבה שקטה שבה אתם מקשיבים לעצמכם ומתבוננים על עצמכם.

אתם יכולים גם לתרגל כתיבה מודעת במחברת, קריאת ספר, שיחות עם חברים וכל מה שמעצים בכם את תחושת החיבור הבריאה והמאוזנת אל עצמכם, אל האנשים היקרים ללבכם ואל העולם המופלא הזה שבו אנו חיים.

והעיקר – זכרו כי הכל שאלה של מינון ואיזון.

במקום להילחם ולהקריב, לפגוע ולהרוס בשמו של אלוהים, אנחנו הם אלו שיכולים להשמיע את קולו של אלוהים, במחוות קטנות וגדולות שיש בהן אנושיות במיטבה.