|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
אני כותבת את המאמר הזה ביום ה-40 למלחמה.
הזמן אוזל בשעון החול וגורלם של החטופים הופך יותר ויותר לתלוי על בלימה.
הצבא הישראלי פועל במציאות מורכבת עד כמעט בלתי אפשרית, כשעיני העולם בוחנות בפינצטה כל תנועה ומעשה, באופן שאין בו את ההכרה כי זו "מלחמת אין ברירה" וכי תגובת צה"ל נועדה לגעת בשורש הבעיה, על מנת למזער את היכולת של החמאס להרים את ראשו.
ה"סימטריה" בתפישה וביחס הבינלאומי בין הפעולה המחרידה והמזוויעה של החמאס כנגד אזרחים חפים מפשע, וגורלם של החטופים והשבויים, לבין התהליכים המתרחשים כעת בעזה כאקט של הגנה עצמית, ממש מעציבים אותי, כי אין כאן באמת סימטריה!
זוהי תפישה מעוותת המייצגת מצב של טשטוש ערכי ואובדן מצפן מוסרי גלובלי, שיש בו יכולת להסתכל על דברים באופן בהיר ומסוגלות לנתח וליצור אנליזה צלולה של בחירות, תוצאות והשלכות, ויכולת להבחין בין תוקף לתוקפנות ולזהות מיהו הקורבן ומי מציג מצג שווא של קורבנות.
מצג השווא שיוצרים טרוריסטים איסלאמיסטים קיצוניים, נועד לעטות את תחפושת הקורבן בכדי לשרת אינטרסים אפלים ולשחק בדעת הקהל של השמאל העולמי, באופן ציני, המנצל את פוליטיקת הזהויות כדי להתחפש לחלשים, כשבפועל, מתחת לתחפושת הזו מסתתרת אג׳נדה אלימה, רעילה ואנטי דמוקרטית.
אך גם בתוכנו פנימה בישראל מתחולל לאורך זמן רב תהליך הרסני של טשטוש ערכי ומוסרי, הממשיך לסדוק את המרקם החברתי, לפלג, להסית ולדחוף לכוחניות שמבטלת את האמפתיה הבסיסית שבין אדם לאדם, ושיש בה רגישות, עיטוף וחמלה כלפי משפחות החטופים וכלפי אלו הנפגעים מטרור ואלימות ללא קשר לדת או לאום.
[ עבור חלקים מסוימים בציבור, להיות חטוף זה להיות שמלאני | הארץ ]
כשאני מסתכלת על גורלם של השבויים והחטופים, הרי שקל להוריד מסך על אלו שרחוקים מן העין ולהפוך אותם גם לרחוקים מן הלב.
אנחנו רואים הן בקרבנו כאן בישראל והן בעולם פלחים שלמים של ציבור, שמתעלמים מהכאב, מהסבל שנגרמו לאנשי עוטף עזה באקט הברוטאלי שהתרחש ב- 7.10.23, אקט שמשקף פגיעה בלתי נתפשת בערכי אדם ואובדן טוטאלי של צלם אנוש, ברמה שהנפש מתקשה להכיל.
מצמרר לראות שישנו כאב לאומי קולקטיבי בישראל, ולצידו, בו זמנית, ישנה בקרב חוגי ימין קיצוני, הפניית גב לכאב הספציפי של משפחות הנרצחים והחטופים, מכיוון שהם אינם משתייכים ״למחנה הנכון״ לכאורה. כלומר הסולידריות היא "בערבון מוגבל" ממש כמו שהאמפתיה של ארגוני השמאל בעולם היא "בערבון מוגבל".
לרצוח, לענות, לאנוס, לקרוע אנשים מביתם ומחייהם, לחטוף אותם ולהחזיק אותם בשבי, הוא אקט קיצוני שבקיצוניים. אך בעיני העולם המגוייס על ידי פוליטיקת זהויות ותעמולה, אפילו אקט כזה כשלעצמו, מנורמל באופן בלתי נסבל והופך לחלק ממהלכים פוליטיים וחישובים אסטרטגיים, שיש בהם חיפוש של סימטריה מעוותת ו"פרופורציה" מספרית בין החטופים והנרצחים, לבין מהלכי לחימה שתכליתם לבלום את ההתפרעות החד צדדית של החמאס.
מדינות אירופה נתונות ללחצים דיפלומטיים מתגברים מצד מדינות ערב, וחוששות להפר את מאזן הכוחות העולמי שבו מתנהלת מלחמה קרה בין המדינות הדמוקרטיות לבין המשולש רוסיה-איראן-סין. זוהי מלחמה קרה שדוחקת את הערכים והמוסר בעבור אינטרסים מיידיים של שליטה במקורות אנרגיה עולמיים.
במאבק על משאבי אנרגיה המצפן המוסרי של העולם נדחק הצידה וקולו נחלש ומיטשטש.
צו השעה: מצפן מוסרי וערכי מובחן וברור
טשטוש הערכים והמוסר מתרחש גם בישראל לאורך תקופה ארוכה שבה הימין הקיצוני בישראל, לצד נתניהו ואנשיו, איבדו מזמן את המצפן המוסרי שלהם והם חלק מן הבעיה ולא הפיתרון!
זה מסוכן עוד יותר נוכח האירועים המזוויעים והמלחמה בחמאס, זאת מכיוון שכאשר ההישרדות והפחד, המאפיינים עיתות מלחמה, מתגברים – הדבר עלול להעצים יצרים אפלים של נקמה, קנאות דתית לאומית ולהוביל למתן לגיטימציה להתנהלות אלימה, כוחנית וברוטאלית, שעלולה להוביל לאובדן צלם אדם.
בתקופה הזאת יותר מאי פעם, אנחנו נדרשים כאן בישראל להתנהל בזהירות, למנוע הקצנה והסלמה של אלימות וקנאות ולהעצים את המצפן המוסרי שלנו, שמחבר אותנו לערכים שמגינים עלינו מפני אובדן זהות בניסיון להגן על עצמנו.
המצב האלים והמאיים בו אנחנו נמצאים יכול בקלות להוביל לכך שניצור שיווי צורה לאויבים שלנו, ונאבד סייגים מוסריים שנועדו לשמור על החוסן הערכי שלנו, ולהגן עלינו ועל המירקם החברתי שלנו, כך שנמשיך להיות, מעל הכל, בני אדם.
אנחנו חייבים לשמור על מצפן ערכי ומוסרי שלא הולך להתלהמות, לאומנות, שנאה עיוורת שיש בה הכללות, שאיפות לנקמה והרס ללא אבחנה. אנחנו חייבים, תוך כדי התהליכים המתרחשים, לגבש זהות ישראלית חדשה, שאין בה את ההליכה העיוורת והמובנת מאליה, אחורה, אל שמרנות דתית לאומנית ואל קיצוניות שרק תניב עוד ועוד קיצוניות וסבל.
בתקופה הזאת יותר מאי פעם, אנחנו נדרשים כאן בישראל להתנהל בזהירות, למנוע הקצנה והסלמה של אלימות וקנאות ולהעצים את המצפן המוסרי שלנו, שמחבר אותנו לערכים שמגינים עלינו מפני אובדן זהות בניסיון להגן על עצמנו.
הכלה של רגשות מורכבים
הכאב עמוק וגדול. נדרש להכיל אותו. לקיים ערבות כלפי החטופים מתוך אמפתיה ועשיה של מירב המאמצים, בתוך המצב הבלתי אפשרי הזה, לסייע בחילוץ של כמה שיותר מהם.
ומהצד השני, יכולת להתמודד גם עם בשורות קשות שקשורות לגורל החטופים – מתוך הכלה של העצב והכאב, אך ללא אובדן צלם האנוש שלנו – כדי שלא נהפוך דומים לאויבים שלנו, כדי שלא נאבד את עצמנו בדרך להגן על עצמנו.
בתוך התקופה הזאת אנחנו חייבים לשמור על הזהות שלנו – בראש ובראשונה כבני אדם ,להכיל כאב, לעבד כאב ולשמור על צלם אדם שמגדיר את מי שאנחנו.
זה אקוטי בתקופה הזאת כי אם לא, אנחנו נהפוך להיות תמונת מראה של האויבים שלנו.
אז מה עושים? איך מתמודדים עם האבל, המצוקה והקושי?
עוברים דרך הכאב, אך במקביל אליו ממשיכים להחזיק בתקווה, באהבה, באמפתיה, בהוקרה של החיים ושל בני האדם, מתוך מחוייבות לערכים שיש בהם הכרה בכך שכולנו מאותו מקור, בני משפחת האדם, ערכים שמהווים את האמנה אליה אנחנו מחוייבים, כדי להירפא כחברה, להחלים, לרפא את פציענו ולחזור ולשגשג.
דרושה אליטה
הסימטריה המדומה בדעת הקהל בעולם, שבין גורלם של החטופים לבין הפעילות הצבאית בעזה, מעוררת בי כאב לב עצום.
אבל, ויש כאן אבל גדול… הפתרון לא יכול לבוא מלעשות עוד מאותו הדבר. עוד מתקפה, עוד מלחמה ש"משיבה את ההרתעה" לכמה שנים, שבהן חמאס אוגר תחמושת ומתכונן, ואז שוב מתקפה ושוב מלחמה.
הפתרון יבוא מן היכולת הלוקאלית והגלובלית לגבש מצפן ערכי ומוסרי ולהעצים אליטות, שיוכלו לחשוב נאור, חכם וערכי, על מנת לגבש פתרונות ראויים למצב בלתי אפשרי.
המצב האלים והמאיים בו אנחנו נמצאים יכול בקלות להוביל לכך שניצור שיווי צורה לאויבים שלנו, ונאבד סייגים מוסריים שנועדו לשמור על החוסן הערכי שלנו, ולהגן עלינו ועל המירקם החברתי שלנו, כך שנמשיך להיות, מעל הכל, בני אדם.
אנחנו נמצאים במצב בו עולים על פני השטח עוד ועוד צרכים, בעיות ונושאים רבים בלתי מטופלים. כל הנושאים הללו, קשורים בקשר ישיר לכרסום המתמשך במרקם החברתי בישראל ולמגמה שנוצרה לאורך שנים, של פניה כנגד אליטות שייצגו חשיבה מתקדמת ופורצת דרך, ערכים ומוסר ותודעה ערה.
הכרסום הזה יצר מצב שבו הן בימין והן בשמאל – מעטים הם אלו המתפקדים כאליטה אשר ניתן לשאוב ממנה השראה.
בישראל, בצד הימני של המפה החברתית-פוליטית, ישנה שכבה הרואה עצמה אליטיסטית מתוקף הדת הגזע והמין, המייצגים חיבור רוחני שיש לו גושפנקה דתית, ובצד השמאלי של המפה ישנה שכבה שרואה עצמה אליטיסטית מתוקף היותה "מורמת מעם" ועוסקת באידיאולוגיה המנותקת מראיית הקשר כולל שאינו רק שכלתני אלא גם רוחני.
במובנים רבים, הימין והשמאל החלו להזין אחד את השני בסחרור במעגל סגור שאינו מציע חשיבה חדשה או פתרונות משמעותיים – ובתוך זה המושג "אליטה", שאמור היה לייצג שכבה ערכית, מאוזנת, שמסוגלת לחבר בין ערכים למימוש שלהם – הפך להיות מילת גנאי.
כתוצאה מכך, הבמה והרייטינג בישראל, ניתנו לאנשים שאינם מייצגים אליטה, מנהיגות או ערכים מתקדמים, אלא שמרנות וקפיאה על השמרים, וגם במקרים רבים פרימיטיביות, ניתוק ונכלוליות, המובילים את ישראל, לא רק לתהום ערכי ומוסרי – אלא גם לסכנה מוחשית לקיומה.
הורדת הרף הערכי – בעיה פנימית וגם דיפלומטית
המרקם החברתי והשיח בתוך ישראל, הפך נפיץ כתוצאה מהורדה מתמשכת של הרף הערכי להנהגה ונהייה אחר אנשים שאינם מתאימים או ראויים להוביל, תוך מתן במה עבורם להפיץ רעיונות, דעות ואג'נדות חשוכות, קיצוניות ומסוכנות.
זה יצר מצב שבו גם היחסים הבינלאומיים בבעיה חמורה – מכיוון שהשגרירים הרשמיים שלנו הם חברי ממשלה זחוחים, ופוליטיקאים של קואליציית ימין קיצוני, המבטאים אמירות גזעניות ואלימות, שטחיות ומעוותות, שמציגות את כלל תושבי ואזרחי ישראל, כקולוניאליסטים משיחיים תאבי דם ושקרנים.
בנוסף, רבים מהמנהיגים והמומחים בזירה הבינלאומית, מכירים את נתניהו, למדו את דרכיו ואת הטקטיקות שלו וגם יודעים שהוא שקרן ורמאי, ולכן כל עוד הוא נמצא בשלטון, הם לא באמת סומכים ״עלינו״ לייצר בריתות של אמת, מתוך מאור פנים וערכים משותפים.
לאורך תקופה נוצרה נורמליזציה של פוליטיקת זהויות, שרמסה את הערכים שלאורם קמה מדינת ישראל – שנועדה להיות מדינה של מוסר וערכים, חשיבה חדשנית, ועשייה פרואקטיבית וחלוצית.
לשקר, להסתיר ולהפר הסכמים – נהיה נורמלי.
הדתה והדרה בשם הדת – נהיה נורמלי.
להתלהם ולבטא אמירות קיצוניות ומרושעות – נהיה נורמלי.
להסית, לשסות, להפריד ולחרחר מלחמה – נהיה נורמלי.
כל אלו בחסות הפופוליזם, שהכתיר אנשים ריקים, חלולים, אנוכיים, בעלי דעות קיצוניות ומסוכנות, אך שמבטאים את "הביטחון", "ההרתעה", ו"השבת המשילות" – מה שהציבור ביקש לשמוע אחרי שנים של הפרדה והפחדה, והתגלה כסיסמאות ריקות וחלולות, שלא עומד מאחוריהן שום דבר.
זה המצב שבו אנחנו מצויים.
אז איך יוצאים ממנו?
להעניק את הכוח לאליטה
המענה להתמודדות עם נזקי הפופוליזם הוא היכולת לתת כוח לאליטה שתוביל אותנו.
קל לזהות מנהיגות רעילה – יש בה יצריות ואימפולסיביות ופניה לרגשות נמוכים וקיצוניים כמו פחד וזעם, יש בה העדר אסטרטגיה וחזון, קוצר ראייה והעדר תכנון לטווח רחוק. מנהיגים פופוליסטים פועלים בהעדר עקביות ומשנים את דעתם בהתאם לדעת הקהל.
במנהיגות ראויה יש אמפתיה וחיבור לציבור מתוך אכפתיות ולא מתוך ניכור ושאיפה לניצול הכוח האלקטורלי, עקביות בפעולות, שאינן נובעות מתוך ריצוי של הלכי הרוח הציבוריים אלא כחלק מתוכנית עבודה שיש בה יוזמה ורצון לפיתוח, והיצמדות לערכי אדם, הן במעשים והן בפעולות – קטנות כגדולות.
מנהיגות ראויה פועלת בחיבור לעם, לאנשים ולכוחות שבו שמייצגים אליטה וקידמה ערכית, תודעתית, אינטלקטואלית, טכנולוגית ותרבותית.
מנהיגות ראויה פועלת מתוך רצון עמוק לשרת את כלל חלקי העם ולהוביל אותם אל עבר חזון שיש בו ביטחון ויציבות, שנובעים מתוך שלום ואמון, הדדיות, יחסי וקשרי גומלין, הן בין הקהילות והחברות השונות, המרכיבות את המרקם החברתי הפנימי והן ביחסים עם מדינות נוספות, מתוך ערכים משותפים והכרה בשייכות של המדינה אל חבר העמים, ככזאת שתורמת, מקדמת ומעשירה את משפחת האדם.
מנהיגות ראויה אינה נרתעת מן ההגדרה כאליטה, מכיוון שהיא אינה מנותקת או שוכנת במגדלי שן, אלא מחוברת לרחשי הלב של הציבור מתוך אמפתיה ואכפתיות, לצד היעדר פשרה ורף ערכי גבוה הסולל דרך אל מחוץ לאזורי הנוחות.
איך מעניקים את הכוח לאליטה?
מתחילים בהכרה בכך שמה שמנהיג אותנו כרגע הוא ההיפך מאליטה – התחתית של הסולם מבחינה ערכית. מכירים בכך שהנרמול של אנשים לא מוסריים ולא מוכשרים להנהיג, הוא מצב לא נורמלי, ובעקבות כך יוצרים דרישה ערה, מתמשכת ותקיפה להחליף את ההנהגה.
אנחנו נמצאים בצומת דרכים מהותי שמגדיר את ההמשך לבוא. להמשיך את המצב הקיים ללא הפרה שלו והחלפה של הממשלה, פירושו לגזור על עצמנו עוד מאותו דבר, עוד נכלוליות, עוד העדר ערכים, עוד ריקבון ערכי וחברתי ועוד מלחמות עקובות מדם, עד לכילוי ואבדן העצמאות והחירות.
יש אספקט נוסף שחשוב שנבחין בו – התהליכים שמתרחשים בישראל הם לא רק מקומיים, אלא גלובליים.
ובתהליכים הגלבאליים הללו, אנחנו מצויים בעוד סבב שניתן לראותו כ״מלחמה קרה״ שיכולה להתלקח בין רגע. מלחמה על כוח, משאבים ושליטה על מקורות אנרגיה. מאבק בין דמוקרטיות למשטרים לא-דמוקרטיים, ומאבק בין חשיבה חדשה לבין דתות שמייצגות עולם פטריארכלי ישן, מקוטב ואלים.
המאבק הזה בין ישן לבין חדש, הוא חלק ממה שאני קוראת לו המעבר הגדול, והוא מציב בפנינו את השאלה הקריטית: האם העולם שלנו ישאר עולם של בחירה חופשית? והאם האנושות תצליח לחצות סף אל עבר המדרגה האבולוציונית הבאה?
במעבר הגדול הזה, על ההגאים חייבים להיות אנשים משכמם ומעלה – אליטה – שתאפשר להנהיג וליצור בחירות שמשקפות ראייה רחבה וכוללת, ערכית, מוסרית ונקייה מהטיות ואינטרסים.
אז מהי ההמלצה שלי אליכם?
זהו את האנשים שמייצגים את האליטה.
אנשים שמייצגים יושרה ומעוררים הערכה, כבוד והשראה, הן בתוך העם והן בזירה הבינלאומית שאנו חלק ממנה. תנו את הכוח לאליטה הזאת וטפחו אותה. השמיעו את קולה ואת המסרים שלה.
בחרו גם לתת מקום לכוחות פנימיים בתוך הנפש שלכם, שמתפקדים כ-אליטה הפנימית שבכם, שלא עובדת עם רגשות מובנים מאליהם ושקל להתפתות אליהם, כמו נקמה, שנאה, אימפולסיביות, נפרדות ושרירותיות. טפחו בתוככם קולות שיש בהם אמפתיה, ראייה רחבה וחדשנית, מנהיגות פנימית ערכית וחשיבה מורכבת.
פעלו מתוך אמפתיה ובהתאם לערך תוקף פעיל במאור פנים, עליו אדבר אתכם עוד בהמשך. ובינתיים, אני מזמינה אתכם לצפות בפרק דרושה אליטה בפודקאסט מגשרים עולמות – בו דר ואני דנים בנושא:
