״הנחשול״: על תרבות הביטול

מכירים את המושג תרבות הביטול?

תרבות הביטול – Cancel Culture, היא למעשה כינוי שלילי לתופעה חברתית שהפכה נפוצה מאוד בתרבות בת זמננו. 

התופעה הזו צומחת על הקרקע הפורייה של תרבות התקינות הפוליטית (תרבות הפוליטקלי קורקט – PC), והיא מאופיינת במהלך ציבורי רחב של נידוי אדם, לרוב כזה ידוע ומוכר, בגלל אמירה או מעשה שלו, שנתפסים בעיני קבוצה כלשהי כפוגעניים. 

מקור השם תרבות הביטול, מיוחס להאשטאג שהיה בשימוש ברשת החברתית טוויטר ובא לתאר את ההוצאה וההוקעה הפומבית המבטלת אדם באופן גורף, עדרי ופעמים רבות אף אלים, תוך שימוש בכוחן של הרשתות החברתיות ובכוחן של המילים.

תרבות הביטול התפשטה בשנת 2017 בעקבות קמפיין הרשת הפמיניסטי העולמי Me Too והתרחבה לתחומים אחרים. 

תרבות הביטול נוגעת לא רק לביטולו של אדם, אלא גם לתופעה של צנזור יצירות אמנות בשל אלמנטים שאינם תקינים פוליטית, ומובילה גם לביטול הופעות, תערוכות וסרטים, הורדת ספרים מהמדפים ואף לפיטורים.

לרוב, מי שנפגע מהתופעה, מאבד מן הלגיטימיות שלו, סובל מחרם תרבותי, מוקע ומוצא החוצה ממעגלים חברתיים או מקצועיים ברשתות החברתיות, בעולם האמיתי או בשניהם, מה שפוגע בדרך כלל בפרנסתו וביכולת שלו לקיים חיים חברתיים.

תרבות הביטול כתופעה בעייתית

אני כותבת הרבה על כך שהמציאות אינה מוחלטת, כי לאמת פנים רבות ולכן, רוב הדברים אינם חד משמעיים ונדרש להתבונן עליהם בתשומת לב המכילה את הריבוד והמורכבות של אנשים ותופעות.

ההתייחסות למציאות כמרובדת ומורכבת, מייצגת לתפישתי נקודת מבט מאוזנת ובוגרת על החיים ועל העולם, זאת לעומת, תרבות הביטול שפועלת במרחב הנוטה למוחלטות והשטחה.

מתוך כל אלה, אני מתייחסת אל תרבות הביטול כאל תופעה שלילית, מכיוון שהיא כמו נחשול מים אדיר – צונאמי הגורף בדרכו ההרסנית גם כאלה חפים מפשע ו״נקיים״, ההופכים קורבנות של התופעה.

בהקשר הזה, נוצר הסרט הנחשול (באנגלית: The Wave) המתאר ניסוי אמיתי שערך מורה בבית ספר בפאלו אלטו שבקליפורניה בשנת 1967. באמצעות הניסוי ביקש המורה להוכיח את הקלות הבלתי נסבלת של יצירת חברה מפלה, פשיסטית ואלימה ולהתריע על סכנת הציות העיוור. גילוי נאות, לא ראיתי את הסרט ולא קראתי את הספר ״הגל״ שעליו מבוסס הסרט, אבל הניסוי המתואר בו מוכר לי והוא מצמרר ברלוונטיות שלו.

אינני מאמינה בתהליכים קיצוניים והרסניים הגורפים בדרכם הכל, ללא כל הבחנה. 

השקפת העולם שלי גורסת כי תהליכים נדרשים להיות מאוזנים, וכי התנהלות שיש בה מאור פנים תבוני ובגרות נפשית מקיימת בחינה של כל מקרה לגופו, ואינה ממהרת לשפוט או לסקול אדם בכיכר העיר.

ה-״עליהום״ שיוצרת תרבות הביטול, הוא חלק בלתי נפרד ממגמת הפופוליזם, המנסה לרצות את ההמונים אשר פעמים רבות נוהגים לרומם ולהפיל גיבורי תרבות רק כדי לחוש את תחושת הכוח, או את הריגוש, שבלחולל צדק ולכונן מהפכה.

תרבות הביטול אינה מאפשרת תהליך התפתחותי הרמוני במסגרתו ממצים את ההתפתחות במדרגה הנוכחית ואז עוברים למדרגה הבאה. קרי, מפיקים את המיטב מתוך הנורמות והאנשים הקיימים במדרגה הנוכחית, מתוך ההכרה שזהו שלב אבולוציוני אחד מיני רבים, ולאחר מכן עוברים למדרגה הבאה, בתהליך מתמיד והדרגתי של התחדשות וצמיחה. 

פעמים רבות התרבות האנושית יוצרת התחדשות כפויה, באמצעות גלי הרס וטרנדים עדריים שמנסים לבטל, לדרוס ולהתריס כלפי נורמות ודרכי התנהלות שאפיינו את השלבים הקודמים באבולוציה האנושית, רק כדי להיות רלוונטיים וחדשניים.

פעמים רבות, זוהי, רלוונטיות וחדשנות שמעניקה תחושת פרוגרסיביות, אך בפועל היא עלולה למחזר עוד מאותו הדבר, בחינת אותה הגברת בשינוי אדרת, כך שאת התופעה או האדם שמבטלים, יחליפו אנשים ותופעות דומות, רק בהקשר עדכני יותר התואם את רוח התקופה. 

וכך, בקלות רבה, הקורבן יכול להפוך לתוקף, וההשתקה של מה שנחשב כבלתי תקין פוליטית יכולה להפוך לציד מכשפות ולמחיקה של נכסים תרבותיים שהיו נכונים לזמנם, גם אם כיום איבדו מן הלגיטימיות שלהם ומנוגדים לרוח התקופה.

האם ניסיתם לצפות בקלאסיקות קולנועיות משנות ה-60, ה-70, ה-80, או ה-90 בעיניים המשקפות את התקינות הפוליטית של התקופה בה אנו חיים? האם הן תואמות את רוח הזמנים ואת הנורמות שהתעצבו בחיינו מאז? התשובה היא שהרבה מן התוכן הזה יצרום לעין בת זמננו הצופה בו, אך אין הדבר אומר שנדרש למחוק את הרפרטואר הזה. זאת, מכיוון שהוא מהווה שלב בצמיחה שלנו כתרבות, חלק מן ההיסטוריה שלנו שאין להשתיקו, אלא ללמוד ממנו ולצמוח ממנו אל השלב הבא.

התכחשות לעבר שלנו או ביטולו, כמוה כביטול ההקשר שבתוכו התפתחה והתעצבה הזהות שלנו. התכחשות לתופעות או לאנשי ציבור, שהיו נכונים לתקופתם, כמוה כשריפת ספרים במדורה ענקית על מנת לרוקן את התודעה הציבורית ממה שאינו ראוי או נכון, במקום להניח אותם על גבי מדפים המייצגים את פניה של תקופה מסויימת, בין אם היא ״חשוכה ופרימיטיבית״, ובין אם היא ״מוארת ומתקדמת״.

הרקע התודעתי / חברתי לתרבות הביטול 

לאורך ההיסטוריה, החברה האנושית כבלה את עצמה יותר ויותר לנורמות ומבנים חברתיים אשר בולמים ומונעים תהליכים טבעיים של התחדשות, שבהם שלב חדש נובע מן הבסיס הקיים, מתוך תהליך מתמיד של התפתחות והתחדשות.

המבנים הללו, הם גם מבנים תפישתיים ורעיוניים המגדירים נורמות התנהלות, וגם מבנים ארגוניים ותשתיתיים היוצרים מערכות בירוקרטיות וחברתיות שעל פיהן מתנהל הציבור.

מאחר והנורמות, תפישת העולם וגם המבנים החברתיים, התשתיתיים והתרבותיים נוטים להתקבע ומוחזקים בכוח על-ידי בעלי הון והשפעה, פעמים רבות, תהליכי שינוי מצריכים אקטים קיצוניים, אלימים וגורפים אשר מוחקים בכוח מצב קיים כדי לפנות מקום לחדש.

כך גם התפתחה לה תרבות הביטול.

התרבות האנושית בת זמננו היא תרבות תחרותית, הישגית ופעמים רבות גם דורסנית, שמאופיינת במאבקי כוחות בין ישן לחדש ובניסיון מתמיד של בעלי אינטרס לשמר את מוקדי הכוח הקיימים.

השיטה של הרס, פסילה וביטול נובעת מן ההתנגדות המובנית הקיימת בתרבות האנושית לשינוי, וממאבקי כוחות בין ישן לחדש, היוצרים פעמים רבות סטגנציה.

תרבות הביטול, שהפכה לנורמה, מנסה לבטא פרוגרסיביות, אך בפועל היא דורסת בדרכה את מה שנחשב ישן ושמרן, גם אם הוא ראוי ויכול להוות בסיס נהדר לצמיחה לשלב הבא.

בארץ ניתן לראות זאת היטב במגמה של אפליה על בסיס גיל, שבה ישנה האדרה של טלנטים צעירים שמגדירים ומכתיבים את הלך הרוח ברוב ערוצי הבידור והתקשורת, מבלי שכמעט ניתנת במה לאמנים, אנשי תקשורת ורוח, המייצגים שכבות גיל בוגרות שנחשבות מיושנות ולא טרנדיות ונעלמות כמעט לחלוטין מן העין הציבורית מכיוון שאינן זוכות לחשיפה.

עוד דוגמא הנוגעת לניסיון לבטא קידמה שבפועל יוצר עוד מאותו הדבר הוא נושא שמאוד ״חם״ בתעשיית הקולנוע בשנים האחרונות, והפך להיות כר פורה להאשמות בניכוס תרבותי, והוא נושא הליהוק של שחקנים לתפקידים של אוכלוסיות שלאורך שנים נחשבו מוחלשות ולא מיוצגות, למרות שאינם משתייכים לאוכלוסיות אלה. 

כך למשל מקרה בו סקרלט ג׳והנסון לוהקה לתפקיד גבר טרנס ולאחר מחאה נמרצת וסערה ברשתות, פרשה מהסרט, מכיוון שכיום ללהק סיסג׳נדר לתפקידי טרנס נתפש כזיוף וכפוגעני. 

וכך, אם רק לפני שנים מועטות, אירוע בו כוכבת בקליבר הזה, שמשחקת גבר טרנס, היה נחשב לצעד מתקדם וענק תרבותית ואומנותית, וכזה שיכול לתת השראה ולפתוח דלת לליבם של אנשים רבים (וגם כיום ביכולתו לעשות כן), הפך להיות מוקצה, פסול ונתפש כחסר רגישות ולא תקין פוליטית. 

לאור התופעה הזו, אני תוהה, האין הדבר מפספס את מהותו של שחקן, שהיא להיכנס לנעליהם של דמויות ומגדרים, השונים ממנו עד מאוד. האין זה טיבו של משחק? להיכנס לדמות שאינה אתה? הרי יש הבדל בין שוויון הזדמנויות לבין שרטוט גבולות נוקשים של מה תקין ומה לא וכל זאת בעבור איזהו שהיא הגדרה של צדק חברתי.

דוגמא נוספת ועצובה ממש, היא ביטולו של וודי אלן ולא רק של האיש עצמו אלא של עבודתו רבת השנים וסרטיו, (לאור ההאשמות שתקף מינית לכאורה את בתו החורגת במיני סדרה של HBO) תוך התעלמות מתרומתו האדירה לתרבות האמריקאית ועיצובה.

בכך כדי לקדם תהליכים, לעדכן נורמות ואופייני התנהלות ולצמוח, נוצרו הרגלים בתרבות האנושית להצמיח מגמות חדשות באמצעות ביטול, פסילה והרס של מגמות קודמות. 

כלומר, האנושות נוטה להתקדם על-ידי פירוק מבנים ותשתיות, במקום ליצור היערכות מחדש, שבה מה שמהווה בסיס הרמוני למדרגה החדשה ממשיך להתקיים, ומה שכבר אינו רלוונטי עובר טרנספורמציה ושינוי.

הרשתות החברתיות – מגפון לכל אדם, היוצר הפצה של מידע ורעיונות באופן לא מבוקר

לא פעם כתבתי על כך שעלינו להיות ערים להרגלי הצריכה שלנו, לא רק ברמה החומרית אלא גם ברמה התודעתית והרעיונית.

התפתחות הרשתות החברתיות הולידה חשיפה של האדם הממוצע למגוון אדיר של דעות ורעיונות שיכולים להוות מצע עשיר ומפרה להרחבת הידע והתפישה האישית, אך גם עלולים לטעת אל תוך התודעה של האדם רעיונות מעוותים ומסולפים, מידע שקרי ומחשבות רעילות, המשבשות את תפישת המציאות או את סולם הערכים האישי.

התופעה הזו הולכת ומחמירה בעשור האחרון, כאשר גורמים בעלי אינטרס עושים שימוש ציני ברשתות החברתיות כדי ליצור מגמות הפוגעות בהלך הרוח הציבורי, יוצרות הנדוס של התודעה ומשרתות את בעלי האינטרס. 

איש אינו מלמד כיצד להתמודד עם דיס-אינפורמציה (מלבד בפינלנד ששם מתייחסים לנושא ברצינות ומשלבים אותו בתוך תכניות הלימודים בבתי הספר).

הרשתות החברתיות מהוות במה להפצת חדשות-כזב או כפי שנהוג לכנות אותן פייק ניוז. הן מאפשרות להתערב במגמות פוליטיות ולהטות מערכות בחירות, הן מהוות במה להפצה של מידע מגמתי ופוגעני, והן גם מציפות את המיינד האנושי בכמויות אדירות של מידע, שהרבה ממנו עקר מתוכן ויתרה מכך, מזיק ומשפיע על התפישה האנושית ומעוות אותה.

למעשה, הרשתות החברתיות נתנו במה לכל מי שרוצה לבטא את עצמו ולהביע את דברו, אך ללא כל מערכות של סינון מידע שיוצרות בקרה על איכות המידע המופץ ואמיתותו. בכך, כל אחד יכול לקבל ״מגפון״ ולהשפיע על המונים, גם אם אינו ראוי להשפיע או להוביל.

סוגיות אתיות העולות כתוצאה מן ההאצה הטכנולוגית

ההתפתחויות הטכנולוגיות דורשות מאיתנו כחברה ליצור אדפטציה של הנורמות ועקרונות הפעולה שלנו ושל התשתיות החברתיות, ומזמינות אותנו לשאול שאלות מהותיות: כיצד מפקחים על הפצת המידע? כיצד יוצרים רגולציה של כלי התהודה האלו? האם נדרש רישיון להפעיל השפעה על המונים? האם נדרש לבחון את התאימות הנפשית, התודעתית והמוסרית לכך, או שכל אחד יכול לעשות זאת? וגם, מה הקשר בין כל אלו לבין חופש הביטוי וחופש המידע?

אלו הן סוגיות אתיות מהמעלה הראשונה שהרשתות החברתיות מעלות, הנוגעת לעידן הדיגיטלי שבו הכל נגיש ומחובר. 

אלו סוגיות, שאם לא נתייחס אליהן ונעניק להן משמעויות יישומיות, ניצור מצב שבו הלכי הרוח של התודעה האנושית יעוצבו לא בידי אנשי חזון, הפועלים במאור פנים ובראיה רחבה וכוללת, אלא בידי ערב רב המביא רעיונות, אמונות ודעות היוצרים תמהיל מבלבל, ממסך ופעמים רבות נטול מהות או הקשר תודעתי חיובי ומאור פנים, שהם המצע הנדרש לשם צמיחה אבולוציונית. 

זאת בנוסף להפצת מידע מגמתי בזדון, כדי לעצב נרטיב ודעת קהל בהתאם לאינטרסים שליליים.

אנחנו רואים זאת קורה בשידור חי, בישראל ובמדינות נוספות, אשר בהן בליל הדעות והמידע סוחף את התודעה הציבורית לכיוונים הרי אסון.

להגן על החופש הדמוקרטי

במאמרים קודמים תיארתי את הדמוקרטיה ואת החופש שהיא מעניקה, ככאלה המתאימים לציבור בוגר תודעתית, המסוגל לנהל יחסי גומלין אחראיים עם החופש שהיא מעניקה. 

בעבר דיברתי כל כך שבתקופה זו דמוקרטיות במדינות רבות גוססות בתהליך של כירסום מתמשך בערכים ובמערכות של איזונים ובלמים אשר מבטיחים את קיומן, ולמעשה נלחמות על חייהן.

התהליך הזה מתרחש במדינות שבהן הציבור נהנה מיתרונות הדמוקרטיה מבלי שמתקיימות תשתיות לטיפוח התודעה הדמוקרטית במרחב הציבורי.

הדבר מאפשר לכוחות המובילים מגמות הפוכות לרוח הדמוקרטיה, כגון פשיזם, לאומנות, שמרנות דתית וכדומה, לדרוס את ערכי הדמוקרטיה ולבטל אותה בהדרגה ובהתמדה, בתהליך ההולך ומקצין.

המציאות הנוכחית בישראל מדגימה את התהליכים הללו באופן מובהק.

ההגנה על הדמוקרטיה ויחסי הגומלין האחראיים עימה, אינה כרוכה במלחמה או מאבק, אלא דווקא דורשת פעולה ברוח הדמוקרטיה, על-ידי ציבור אשר מעריך ומוקיר את הדמוקרטיה וערכיה, ומטפח מדרגה תודעתית, חברתית ותרבותית שיש בה נתינה וכבוד לאדם. 

זאת, באמצעות חניכה להבנת הדמוקרטיה וערכיה וטיפוח מתמיד של התודעה הדמוקרטית בקרב הציבור, כך שהרוח הציבורית תגבה את ההתנהלות הדמוקרטית, המייצגת ערכים גבוהים וטהורים של כבוד לאדם באשר הוא אדם, קידמה ושלום, חופש ושוויון בפני החוק.

זהו חופש לחשוב ולהתנהל בסביבה שאינה מוחלטת או מוכתבת מראש, סביבה הפתוחה להחלפה של דעות ורעיונות, תוך כיבוד עקרונות הדמוקרטיה וערכי היסוד שלה וללא השפעות שליליות, מגמתיות והרסניות, שפונות כנגד הדמוקרטיה תוך שימוש בכליה. 

אך גם בתוך הסביבה הדמוקרטית, חשוב ליצור מערכות בקרה המגנות על האדם מפני חופש המידע ומוודאות כי הפצת המידע תהיה בהתאם לכללים ונורמות שנועדו להגן על הדמוקרטיה, מפני אלו העושים שימוש לרעה בחופש שהיא מעניקה.

אני לא מדברת על צנזורה של מידע, אלא על בקרת איכות המוודאת כי בערוצי המידע השונים הזורמים אל הציבור בחופשיות של המרחב הדמוקרטי, וכוללים את הרשתות החברתיות ואת ערוצי התקשורת השונים, יועבר מידע נקי מסילופים והטיות. מידע חף ממגמתיות ואינטרסים. מידע שיש בו היצע עשיר ורחב של דעות וגישות, אשר כולן מכבדות את המרחב הציבורי ואת כללי היסוד שנועדו להבטיח את קיומו ושגשוגו.

על מנת להבטיח את המשך קיומנו כציביליזציה, עלינו לעצור ולהגדיר מחדש את אמות המידה והנורמות המהוות תשתית לחברה האנושית. הנושא הזה הופך להיות קריטי יותר ויותר ככל שאנו דוהרים אל תוך המאה ה-21, ותהליכים המתרחשים ברקע ומתנהלים באופן אוטומטי, מעצבים את עתידנו באופן שמוליד תרחישים קיצוניים

המציאות טופחת על פנינו והופכת להיות אבסורדית יותר ויותר. הדבר בולט מאוד בישראל, שבה אנו מצויים בתוך תרחיש פוליטי קיצוני, שאינו נוגע לימין או לשמאל, אלא לערכים ולמוסר.

כחלק מן המוכנות לעצב מחדש את תשתיות החברה האנושית, אנו נדרשים להגדיר ערכים ואמות מידה, לא רק לפעולה ברשתות החברתיות ובמדיה הכתובה והמשודרת, אלא גם להגדיר מדדים ברורים ומערכות בקרה מובהקות אשר יגדירו אלו אנשים יכולים להיכנס אל תוך המרחב הפוליטי ולהנהיג.

אנו מצויים בתקופה שבה ניתן בקלות, באמצעות המרחב הדיגיטלי, להנדס את התודעה ולעצב דעת קהל באופן המערער את המשחק הדמוקרטי, מבלי בכלל שהציבור מודע לכך שהוא מנותב ומושפע ושאינו באמת חופשי לבחור.

החשיבה המוחלטת והשטוחה, הפופוליזם, ההקצנה וגודש המידע, יוצרים מציאות שהציבור אינו ערוך להתנהל בתוכה ואינו מתמצא בה. 

אני מאמינה בכל ליבי, שהכל מתחיל בהכשרה של הציבור להתמצא בסביבת המציאות החדשה, מכיוון שהכשרה שכזו מובילה למיומנות הניווט בתוך ים האינפורמציה, ולמסוגלות מחשבתית וערכית למיין את המידע ולדעת לנפות ממנו את הטפל ו/או המסולף.  

זה יכול להישמע מורכב לביצוע, אך למעשה, כפי שכבר כתבתי בתחילת מאמר זה, אנו רואים ניצנים לכך בעולם. 

פינלנד לדוגמא, החלה כבר לפני מספר שנים לפתח מודל חינוכי להתמודדות עם תופעת הפייק ניוז והדיסאינפורמציה. תלמידי התיכונים במדינה לומדים לנתח סיקור ומקורות מידע באינטרנט, ולזהות דיסאינפורמציה ופייק ניוז שקשורים אליו. הצעדים הפיניים כוללים גם סדנאות וימי עיון לעובדים במגזר הציבורי, ועוד. כיום פינלנד נחשבת לאחת המדינות החלוצות ביכולת להתמודד עם דיסאינפורמציה. וישנן כמובן דוגמאות נוספות.

תרבות הביטול והרשתות החברתיות

כיום, הרשתות החברתיות מהוות פלטפורמה מרכזית לתופעות של תרבות הביטול, השיימינג (בִּיּוּשׁ בעברית) פייק ניוז (חדשות-כזב), הגז-לייטינג (עמעום הדעת, שעליו כבר כתבתי במאמר נפרד) והפופוליזם, אשר כולן שזורות זו בזו.

הרבה מן הדלק, שמזין את תרבות הביטול, מגיע מן הרשתות החברתיות ומן המעורבות הישירה של אנשים במגמות הפושטות כמו אש בשדה קוצים, עוד בטרם ניתן לברר את אמיתות הדברים או לעמוד על הדיוק שלהם.

בכך, הופכות הרשתות החברתיות לכר פורה, לא רק בעבור טרנדים, אלא למרחב שבו ניתן לסקול בכיכר העיר אנשים, קהילות וארגונים, מבלי שמתקיימים על כך בקרה, איזונים ובלמים.

כמובן, שלתופעה הזו ישנם גם צדדים חיוביים, מכיוון שהיא מביאה שקיפות ומיידיות של מידע ומאפשרת לחשוף שחיתות והתנהלות פוגענית. אך לצד זאת, תרבות הביטול רוכבת על גל הפופוליזם והנטייה ההולכת ומתגברת בקרב רבים להשטיח את השיח הציבורי, לקטב ולרדד אותו אל תוך תבניות מוחלטות, שמתעלמות מן ההקשר של הדברים ומכל מה שלא עולה בקנה אחד עם הנורמות המשתנות.

הצורך "לשחוט פרות קדושות", כמו גם התופעה המכוערת של שיימינג, נובעים פעמים רבות מן הצורך בפורקן נפשי, או בחוויה של ריגוש ועניין שהקונפליקטים הללו מעוררים, אך תרבות הביטול, ההוקעה וההרס מפרים ומשבשים את עקרונות היסוד להתפתחות הרמונית של פרטים ושל קהילות, בחינת: ״לראות את הקיים, לנבוע מיש להתמיד להתחדש״.

עיקרון היסוד הזה, עליו כתבתי לא פעם, אינו רק הגיוני ופרקטי, אלא נובע ממשמעויות קוסמיות רחבות, שעל פיהן מתפתח הקוסמוס כולו. אך לצערי, משמעויות אלו לרוב סמויות מן התודעה האנושית שטרם פרצה את תקרת הזכוכית, המקדשת את המציאות הגשמית ככזו מוחלטת ובלעדית, ומתעלמת מן ההקשר הקוסמי הכולל שבתוכו מתקיימים החיים על פני האדמה.

תקרת הזכוכית התודעתית, מבוססת על נורמות חברתיות שממסגרות את הקיום האנושי אל תוך אמיתות מוחלטות לכאורה, המבוססות על נורמות ורעיונות שרבים מהם לא משתנים מדור לדור, אלא רק מתגבשים בווריאציות שונות של אותן מערכות אמונה ודפוסי התנהלות.

תקרת הזכוכית של הדור החדש היא: שהוא מבקש לנפץ מוסכמות, אך מנותק מן ההקשר הכולל שבתוכו מתקיימים התהליכים החברתיים השונים ובכך, גם הוא מנציח, בדומה לדורות הקודמים לו, וריאציות של אותם מבנים תרבותיים, מבלי שנוצר שינוי אמיתי, הנובע משינוי של תפישת העולם והתודעה, ומגיבוש זהות מורחבת, שמתעלה מעל פוליטיקת הזהויות, שגם היא חלק מן המגמות שאנו עדים להן.

ששת מוקדי התשתית בחברה האנושית – מערכות בירוקרטיות שנדרש לשנותן

לכל תקופה ופרק בהתפתחות האנושית, נדרש סולם ערכים המהווה מסגרת מוסרית ורעיונית המאפשרת להתנהל כקהילה באופן הרמוני, שיש בו סייגים ומגבלות שנועדו להגן על האנושות מפני עצמה. 

אך האנושות אינה עומדת בקצב, קופאת על השמרים, נצמדת פעמים רבות למוסכמות ונורמות קיימות, ואינה משכילה לזהות את סביבת המציאות החדשה, ובהתאם לכך לעדכן את הנורמות, הערכים, את אופייני ההתנהלות ומערכות הבקרה.

משמע, התשתית הבירוקרטית, הנורמות ואופייני ההתנהלות של האנושות, אינם תואמים את העידן החדש שאנו כבר עמוק בתוכו ומשמרים עוד מאותו הדבר, גם כאשר הדבר לא רלוונטי ויתרה מכך – אף מאיים על קיומנו.

המבנים התרבותיים עליהם אני מדברת, המכתיבים את השיח ואת תכלית הקיום של רובם הגדול של בני האנוש, ומהווים את התשתית לציביליזציה האנושית, מתכנסים סביב שישה מוקדים מרכזיים:

• האופן שבו אנשים מגדירים את הקשר שלהם לעולם המופשט והרוחני באמצעות דת, מסורות ומערכות אמונה.
• האופן שבו אנשים מגדירים את הזהות שלהם באמצעות שיוך לקבוצות ולקהילות.
• האופן שבו אנשים מזינים את עצמם, מגדלים ומייצרים את המזון שלהם.
• האופן שבו אנשים מנהלים את מערכות היחסים השונות והמבנים המשפחתיים והקהילתיים.
• האופן שבו אנשים מפעילים את מערכות המימון, ההון והמבנים הכלכליים השונים.
• האופן שבו אנשים מתייחסים אל מיניות, ילודה ואל הריבוי שלנו כציביליזציה.

אינני פוסלת או מבטלת את המבנים התרבותיים הללו, אך אני מבקשת להביא אליכם את ההכרה כי לאורך התפתחות הציביליזציה האנושית, ששת המוקדים הללו, הפכו למבנים בירוקרטיים שפועלים כמנגנון בשירות של מוקדי כוח ובעלי אינטרס.

למה הכוונה? חשבו למשל על המנגנון הכלכלי שעומד בבסיס הצורך של חברות לצמוח ולגדול כל כדי להיות רווחיות לבעלי המניות ולהרחיב את פעילותן. 

זהו מבנה בירוקרטי שבמקורו, נועד  לשרת רעיון יצרני מסוים שמהותו לקדם רווחה – הן לבעלי המניות והשליטה בחברה והן לציבור בכללותו. אבל מה קורה אם חברה החלה לעסוק לפני עשרות שנים בתחום הדלקים המאובנים לדוגמא, אבל כיום אנחנו כבר חכמים יותר ויודעים כי נדרש ליצור אלטרנטיבות בריאות וקיימותיות יותר? במקרה כזה, אותה חברה נדרשת להסכים לוותר על מנוע הצמיחה שלה, להתחדש ולפתח אלטרנטיבות, גם אם הדבר אומר להרוויח ולצמוח פחות. 

אתם מדמיינים חברה כזאת? בפועל, מה שאנחנו רואים זה מצב שבו חברות הדלקים, מתוך רצון עז לשמר את כוחן ולהגדיל אותו, עושות הכל כדי לקעקע את התודעה הציבורית על ידי הסתרת מידע, קניית מחקרים ולובי פוליטי – הכל כדי למקסם את הרווחים שלהן ולהמשיך לגדול, גם כאשר הדבר פוגעני לפלנטה ולציבור בכללותו.

הקשר הסימביוטי שנוצר בין אלו השולטים במוקדים השונים הללו לבין המנגנונים עצמם, הפך את התשתיות שנועדו להיות כלי שרת גמיש ודינאמי בשירות הציביליזציה האנושית, למבנים נוקשים ומקובעים, מזינים את עצמם ובולמים צמיחה והתחדשות, גדושים בדעות קדומות ובנורמות מיושנות, ופועלים כנגד האנושות.

בכך, מבנים שנועדו להוות כלי שרת לצמיחה תרבותית וחברתית הפכו למנגנונים בירוקרטיים שבולמים צמיחה והתחדשות.

מהי בירוקרטיה ומדוע היא מאיימת כיום על עתיד האנושות?

במתכונתה המזוקקת, הבירוקרטיה נועדה לפעול כתשתית אורגנית לצמיחה, אשר תכליתה לשרת אבולוציה של תרבות.

לבירוקרטיה אין זכות קיום ללא המהות שאותה היא משרתת, שהיא לתמוך שגשוג אבולוציוני.

לתפישתי, הבירוקרטיה היא מנגנון – כלי טכנולוגי גמיש ודינאמי, שנועד לאפשר לתווך רעיונות מופשטים לכדי ביצוע הלכה למעשה, בעולם הממשות הגשמי.

על פי כוונת המקור: המנגנון, העוטף את הרעיון, נועד לוודא כי הרוח יתחבר לחומר ויעוגן אליו ובכך, התודעה תקבל זכות קיום בממד הגשמי. 

כאשר המנגנון משתלט על הרעיון, מתקבע ונלחם על משאבים כדי לקיים את עצמו ולצבור עוד כסף ועוד כוח, הרעיון נבלע ועובר סילוף, עד שהוא אובד לחלוטין, ומה שנשאר זה מנגנון מקובע נטול מהות ומשמעות או נטול ערכים וחזון.

קל לזהות את הדפוס הזה, כאשר מתבוננים על הדתות, שמעצבות את הזהות העצמית בעבור ציבור רחב ומגדירות נורמות התנהלות וסגנון חיים, אך הדבר קורה במגוון תחומים וערוצים שבהם רוח נבלע בחומר או אבולוציה נבלעת אל תוך הטכנולוגיה.

אני יודעת שלרבים יהיה קשה להתבונן על הדתות כעל מנגנון טכנולוגי שנועד לאפשר צמיחה חברתית ותרבותית, אך בפועל, כבר בארכיטיפ של מעמד הר סיני מוצג הרעיון של תשתית ערכית החקוקה בסלע ונועדה להוות מערכת עקרונות, הכוונות וסייגים, שתכליתם לאפשר את צמיחתה של קהילה אנושית בת קיימא בעולם גשמי, רווי סתירות ואיומים.

לצד הדתות, מתקיימים מנגנונים נוספים, שישה מוקדי השפעה על האנושות – שישה ערוצי תשתית בירוקרטיים, שהחלו לשרת את עצמם כמנגנון, ולאסוף סביבם עוד ועוד בעלי אינטרס שמעצימים את המנגנון ומשרתים אותו, כי הוא מעניק להם כוח והשפעה. 

הדבר בלם את האבולוציה האנושית, וכעת מצוי בשלב קריטי שבו הוא יוצר כילוי עצמי והרס.

המנגנונים הבירוקרטיים מנציחים באופן מכוון: 

• את מערכות האמונה שלנו ואת הקשר שלנו לעולם המופשט והרוחני
• את הדרך שבה אנו מגדירים את הזהות שלנו
• את האופן שבו אנו מזינים את עצמנו
• את מערכות היחסים שלנו 
• את האופן שבו אנו מקיימים את עצמנו ועושים שימוש במשאבים
• את הריבוי שלנו כמין אנושי

בתרבות האנושית נוצר היפוך משמעויות שבו רוב בני האנוש עסוקים בטיפוח המנגנונים השונים במקום בטיפוח המהות והמשמעות, כך שלמעשה רוב הציבור נע במסלולים הנקבעים מראש על ידי ששת המנגנונים התרבותיים הללו, שהפכו מקובעים ומשתנים מעט מדי ולאט מדי.

הדתות, המערכות הכלכליות, התזונה, הילודה והגישה למין, מערכות היחסים עם עצמנו ועם האחרים והזהות העצמית – כל אלו הפכו למערכות בירוקרטיות המשפיעות על כל תחומי החיים, שבמקום לשרת את האנושות ולאפשר לה צמיחה אבולוציונית – הורסים אותה ויוצרים כילוי נפשי, פיסי ותודעתי.

דוגמא נוספת, שנחשבת פחות ״פופולרית״ לדיון היא כמובן נושא הילודה. גם כאן, המערכת הבירוקרטית – הנורמות והמוסכמות (המתודלקות גם על-ידי מנגנונים של דת וכסף), יוצרות תבניות התנהלות קבועות שמכניסות אנשים רבים למרוץ אחר מספר הילדים ה״נכון והמושלם למשפחה״, גם אם הדבר כלל אינו תואם את אורח חייהם, רצונם האותנטי, ההכנסה הפנויה שלהם ועוד. 

דבר זה מוביל פעמים רבות לעומס נפשי וכילוי משאבים תודעתי ופיזי של הורים שלא תמיד מצליחים להתמודד עם חינוך ודאגה למשפחה רחבה יותר מכפי יכולתם, ומעבר לכך –  לילודה מוגברת וכמות אוכלוסייה כזו שדורשת יותר משאבים ממה שכדור הארץ נועד לקיים. 

עצם הכתיבה על הנושא של הבאת ילדים לעולם, במדינת ישראל המקדשת את הילודה כצורך קיומי וכאידאל למימוש עצמי, עלול לעורר בכם הקוראים תחושת התנגדות מובנית. לכן, חשוב לי להדגיש כי אינני באה וקובעת באופן שרירותי כי אין להביא ילדים לעולם, כמו שאינני מגדירה את מספר הילדים ה-״אופטימלי״ או את המבנה המשפחתי ה-״נכון״, אלא מבקשת לעודד הקשבה לצרכים ולביטוי האישי הייחודי, ללא הטיה או השפעה של הנורמות המקובלות והתשתיות התרבותיות הנחשבות נורמטיביות.

כאמור, המנגנונים השונים, אותם אני  מתארת, הפכו לתבניות התנהלות קבועות, מסלולי חיים שעליהם שולטים בעלי כוח ואינטרס. אלו השולטים במנגנוני התשתית השונים של החברה האנושית, נלחמים לשמר את המנגנונים כפי שהם, על מנת לשמר את ההגמוניה, הכוח והשליטה שלהם.

מתוך כך, הרצון לשמר את הנורמות והמנגנונים הקיימים, מוביל למאבקי כוח, ולנטייה חברתית להרוס את התשתית הקיימת, זאת על מנת שיהיה אפשר לחולל תמורה ושינוי. זאת גם הסיבה לקונפליקטים בין אלו המבקשים לשמר את הקיים לאלו המבקשים לנבוע מן המצב הקיים אל שלב חדש.

הניתוק מן המקור – הנתק מן ההקשר הכולל שבתוכו מתקיימים החיים על פני האדמה

אחת מן הסיבות המרכזיות לתהליכים ההרסניים הללו, הוא הניתוק של מרבית האנושות מן ההקשר שבו מתקיימים החיים על פני האדמה, וההבנה של עולם ארץ והמציאות הגשמית, כחלק ממכלול קוסמי רחב של מציאויות, שתכליתן לממש אבולוציה, בתהליך גילוי עצמי של פרטים, שכולם חלק משדה תודעה קוסמי נצחי, המגולם בגוף ונפש.

הדתות אינן מספקות את ההקשר הכולל הזה ויתרה מכך, מרחיקות ממנו ומשמרות תפישת אלוהות ילדותית וממוסכת.

ההכרה כי כולנו מאותו המקור, כולנו חלק משדה אינטליגנציה תבוני ומופשט, שמגולמים בעולם הגשמי במחזורי חיים של התפתחות וגילוי עצמי, היא זו שיכולה לעורר את התודעה להכרה כי המנגנונים השונים הם רק כלי שרת, ולמעשה נועדו להשתנות באופן דינאמי, ולהתאים את עצמם לתהליך הצמיחה והגילוי העצמי, המגדיר בכל פעם מחדש את תפישת העולם ואת הנורמות הנובעות ממנה.

עולם ארץ מנותק מן המקור ומן ההקשר הקוסמי הרחב והכולל. ההיסטוריה הקוסמית אינה מוכרת בכדור הארץ, והניסיונות לספר את סיפורו של עולם ארץ, נתפשים כאזוטריים במקרה הטוב, כתלושים במקרה הפחות טוב, וכמנוגדים לדת וכמעשה כפירה במקרה הגרוע.

בכך, מערכות האמונה (המצויות בבעלות הדתות השונות או המדענים שרבים מהם סוגדים ל-״דת המדע״ ולכל מה שהמחקר האמפירי מוכיח כאפשרי ונכון), יוצרות תקרת זכוכית עבה, המרחיקה מן היכולת לחדש את הקשר עם המקור של הקיום שלנו ולהתנהל על פי נורמות קוסמיות, שחלקן שונות מאוד מן הנורמות וממערכות האמונה שהתפתחו בציביליזציה האנושית.

הניתוק מן המקור, יוצר חוויה מתמדת של ריק וחוסר משמעות ומוביל למרדף מתמיד אחר כוח, הזנה, ומימון. 

הניסיון להשיג את כל אלה באמצעות הנורמות הקיימות והמנגנונים הבירוקרטיים המשרתים אותן, יוצר מעגל סגור, שבו מועבר עוד ועוד משקל למנגנון, שמספק תחושה של מילוי וערך הופך לדבר העיקרי – מפלצת רעבה שאינה יודעת שובע, המאכלת והורסת את הגוף, שאותו היא נועדה לשרת, עד להמתתו.

בכך, במקום לתעל משאבים בלתי מוגבלים, הנובעים מחיבור למקור, למהות ולמשמעות ולתכלית שהיא אבולוציה, התחדשות ותנועה, המנגנון נלחם על קיומו ועל משאבים מוגבלים, ולוכד אותם בתוך המנגנון עד לקריסה של המנגנון כולו.

המציאות הזו, של קריסת המנגנון, צפה על פני השטח בכל העולם.

פופוליזם גואה. שחיתות פוליטית. היעדר מנהיגות.

כילוי משאבי כדור הארץ וחיסול סביבות מחייה שלמות על ידי תאגידים המייצרים מזון ומוצרי צריכה.

דתות האוחזות בכסף והשפעה ומשתלטות על מערכות פוליטיות ומשמרות מסורות ומערכות אמונה הפוגעות בדמוקרטיה, בחופש ובשוויון. 

ילודה בלתי מבוקרת, שוביניזם, פטריארכליות וניצול של מיעוטים ואוכלוסיות חלשות.

בעלי הון המשפיעים על מערכות כלכליות ועל משק האנרגיה ומונעים רגולציה ותיעול משאבים הוגן, החרפת משבר האקלים והיעדר יכולת לגבש מדיניות כוללת הבולמת את הדהירה לתהום.

פוליטיקת זהויות, נפרדות, ניצול, שיעבוד וסחר בבני אדם, גזל וניכוס משאבים של מדינות עולם שלישי ופיצול משאבים.

רשתות חברתיות ומדיה שמעצבת דעת קהל בחוסר אחריות והיעדר בקרה.

ועוד שלל דוגמאות, הממחישות את התהליך אותו אני מתארת, שבו המנגנונים השונים פועלים כנגד האנושות ומאיימים על קיומה.

שיבה לכוונת המקור

העיסוק בתוצאות, בהישגים, ביעדים ובמדדים, לצד השאיפה לצבירת השפעה וכוח, יצר היפוך משמעויות שבו הבירוקרטיה והתשתיות של החברה האנושית אינם משרתים חזון של צמיחה אבולוציונית, אלא בולמים שינוי תוך היאחזות בנורמות ובמוסכמות הקיימות. לכן, הדבר דוחף להתפתחות אגרסיבית שמובילה להרס תשתיות כדי לאפשר לאלטרנטיבות חדשות לצמוח. 

זו גם הסיבה שבגללה אנו רואים לאורך ההיסטוריה מלחמות ואירועים אלימים וקיצוניים שדחפו להתחדשות מתוך ההרס שנוצר.

היכולת ליצור צמיחה אבולוציונית אמיתית, נובעת ממוכנות לערער באופן יזום את הבסיס הקיים, ולנוע במודע אל ארץ לא נודעת, תוך הסתמכות על כל מה שנוצר עד כה, מבלי להיאחז בו.

אם האנושות היתה מודעת להיסטוריה הקוסמית ומחוברת למקורה, היא היתה יודעת שזאת התנועה המאוזנת וההרמונית שמתרחשת ברחבי הקוסמוס. תנועה של צמיחה, שבה כל שלב מהווה את הבסיס לצמיחה של השלב הבא אחריו, בתנועה מתמדת אל הלא נודע.

לא אביא אליכם כאן את כל ההיסטוריה הקוסמית (אותה אני מתארת בהרחבה בספר שהמאמר הזה הוא פרק קטן בתוכו), אך אומר שהאנושות כציביליזציה נדרשת להתעורר, להיזכר במקורה, להתחבר חזרה אל המכלול הקוסמי שהיא מהווה חלק בלתי נפרד ממנו, וללמוד את הערכים ואופייני הפעולה האוניברסליים המאפשרים להתפתח באופן הרמוני ומאוזן.

האנושות נדרשת להיחלץ מן הלכידה במנגנוני התשתית הבירוקרטיים שנחטפו ונחמסו על ידי בעלי אינטרס, ולהסכים לשנות את תפישת העולם, את הנורמות, את דרכי הפעולה ואת סגנון החיים שלה, ולמעשה ליצור סט ערכים חדש, המגדיר נורמות עדכניות התואמות את השלב האבולוציוני הבא, שאנו נדחפים בעוצמה לנוע אל תוכו.

בפועל, יהיה זה תהליך של שיווי תצורה כלפי המקור של כלל המערכות התבוניות, ותיאום אבולוציוני כלפי מהותו של המקור וערכיו, וכלפי ההקשר האוניברסלי והקוסמי שכולנו מהווים חלק בלתי נפרד ממנו (אינני מרחיבה כאן על המקור, או על ההקשר הזה, מכיוון שזה לא עיקרו של המאמר הזה, העוסק במנגנונים החברתיים והתרבותיים הנדרשים לעבור שינוי, אך אני בוחרת להביא את ההקשר הזה ולהזכיר אותו מכיוון שלא ניתן לנתק את התהליכים שאנו עוברים כאן על פני האדמה מתהליכים הרבה יותר רחבים שהאנושות ברובה אינה ערה להם).

פירוק לשם בניה

קל להרוס כדי לבנות משהו חדש, וזה מה שהתרבות האנושית עושה בדרך כלל, כדי לקדם רעיונות חדשים ולעצב מחדש את התשתיות והנורמות המגדירות את החיים שלנו כאן על פני האדמה.

כתבתי על כך במאמר בשם זה, שאני מצרפת לכם את הקישור אליו – קל יותר להרוס מאשר לבנות.

הרבה יותר קל לדרוס ולרמוס תשתיות קיימות, מאשר ליצור מיון סבלני, שבו מתבוננים על כל הקיים, בוחרים ממנו את כל מה שמשרת ומיטיב ונוצר עד כה, ומשחררים את כל מה שסיים את תפקידו.

התרבות האנושית התרגלה להצמיח מגמות חדשות באמצעות ביטול, פסילה והרס של מגמות קודמות. כלומר, היא נוטה להתקדם על-ידי פירוק של מבנים ותשתיות, במקום ליצור היערכות מחדש, ועושה זאת תוך כדי מאבקי כוחות, קונפליקטים, מלחמות והרס.

כאמור, כך גם התפתחה לה תרבות הביטול.

המעבר מהתמרה באמצעות הרס, לצמיחה הרמונית הנובעת מן התשתית הקיימת ומסכימה לשנות אותה, הוא מעבר מנוקשות והיאחזות בקיים להתחדשות מתוך גמישות ודינאמיות.

זהו תהליך שבו התשתיות הקיימות עוברות התאמה מדורגת ושינוי תצורה של המבנה הקיים ואבולוציה שלו, עד להפיכתו למבנה חדש.

בחוקיות החדשה הזו, התשתית הקיימת מספיק דינאמית ומתחדשת, כך שהיא יכולה ליצור התאמת תצורה לשלב האבולוציוני הבא, מבלי לתקוע ולבלום אותו. לכן, לא צריך לפרק אותה, אלא ניתן להפוך אותה לחומר הזנה, לחומר גלם, המזין את השלב הבא.

אך האם התרבות האנושית משכילה לערער באופן יזום את הנורמות, המוסכמות והתשתיות הקיימות, לבחון אותן בעין עכשווית ולהתאים אותן לשלב הבא? האם האנושות מקיימת התבוננות תבונית ומגדירה לעצמה חזון ויעדים, מה תרצה להגשים ומי תרצה להיות כציביליזציה בהמשך הדרך?

האנושות נמצאת בנקודת מפתח, שתקבע את עתידה. בפועל, מעטים שואלים את השאלות הללו, והרוב ממשיכים לנוע במסלולים ידועים מראש, המציעים ואריאציות שונות של אותו הדבר, כאשר ברקע בעלי אינטרס נאבקים לשמר את התשתיות הקיימות המעניקות להם כוח, שליטה וכסף.

אני מדברת על פוליטיקאים, על בעלי הון, על אנשי דת, על תאגידים – שעסוקים על בסיס מתמיד בסיכול ובלימה של תהליכים המבקשים לחולל שינוי במוסכמות הקיימות וליצור אלטרנטיבות.

אתם מצליחים לדמיין את הדתות מתעדכנות ומסכימות לשנות את הנרטיב עליו הן מתבססות? לשנות את מבני האמונה, הטקסים, החגים, עקרונות הפעולה ומוקדי הכוח שלהן?

אתם מצליחים לדמיין ממשלות ותאגידים משנים לחלוטין את תהליכי גידול וייצור המזון, כך שיעמדו בסטנדרטיים אתיים שיש בהם הוגנות וכבוד כלפי האדם, כלפי בעלי החיים וכלפי הסביבה?

אתם מצליחים לדמיין את המבנים המשפחתיים המוכרים ואת מערכות היחסים המקובלות עוברים תמורה ושינוי ומערערים את התבנית הקיימת שנחשבת כנורמטיבית לטובת מבנים חדשים?

אתם מצליחים לדמיין תהליך של שינוי תודעתי המשפיע על תפישת הזהות העצמית ועל מבנים חברתיים ומדיניים, כך ששיוך דתי או לאומי או אתני הופכים משניים, והזהות האוניברסלית והקוסמית מקבלת קדימות? אתם מצליחים לדמיין שאת פוליטיקת הזהויות, ההדרה, הניצול, הקיפוח והניכוס התרבותי, מחליפה הפריה הדדית ותיעול משאבים לכל אדם ואדם?

אתם מצליחים לדמיין ממשלה עולמית, הרואה את תועלת כדור הארץ והאנושות, נקיה מאינטרסים צרים וממערכות הטיה מקומיות, מתבוננת היישר אל העתיד ובאומץ מנקה את השחיתות ומסלקת את המעורבות של בעלי הון ואינטרס בפוליטיקה המקומית והעולמית?

אתם מצליחים לדמיין שהמערכות הפוליטיות משנות את פניהן לחלוטין ועוברות תהליך של ניקוי ורגולציה היוצרת בקרה באמצעות מבדקים אישיותיים קפדניים ואמות מידה המגדירות מחדש את פניה של המנהיגות הפוליטית והציבורית, ומעבירות אותה מערכות סינון ובקרה?

אתם מצליחים לדמיין את הוצאתם מחוץ לחוק של תאגידים וארגונים המסכנים את האדם והאדמה ופועלים כנגד האנושות, ללא ראיה כוללת וסולם ערכים ששוזר את תועלת הכלל ואת התרומה לקהילה כחלק בלתי נפרד מן החזון העסקי והארגוני?

הדבר דורש הסכמה להפר מוקדי כוח קיימים ולשנות את סדרי העדיפויות. אך כיום התשתית של החברה האנושית לא מאפשרת זאת, ולכן העתיד טומן בחובו הסלמה הולכת וגוברת, שתפורר ותפרק את התשתית הקיימת כדי לאפשר למשהו חדש לצמוח מתוכה.

התשתיות העתידיות של החברה האנושית – מנגנונים וארגונים בשירות הכלל

על מנת לעודד את התרבות האנושית לצמיחה, יש להטמיע אל התודעה האנושית סדרי עדיפויות ברורים והבנה מה באמת חשוב. 

זהו תהליך של גילוי עצמי, שיש בו הן את החשיפה לזהות הטרנסצנדנטית, המופשטת והרוחנית של האנושות, כציביליזציה שהינה חלק ממכלול קוסמי של תרבויות וזרמים המתפתחים במערכות מציאות רבות, שונות ומגוונות.

העיקרון עליו אני כותבת רבות: לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש, הוא למעשה עיקרון קוסמי שאנו נדרשים לאמץ כתרבות.

התהליך הזה דורש שינוי תודעתי, המוביל לכך שאנשים וגם ארגונים, יתחילו להיות מונעים מערכים חדשים ומהמוטיבציה לקיים משמעות, לתת, להעניק ולתרום לפרט ולכלל.

בתהליך האבולוציוני של האנושות, אנשים וארגונים יפסיקו לשרת מנגנונים ותוצאות ולשאוף לצבור עוד ועוד כוח, כסף וחומר, ויחלו להתמקד במהות ובמשמעות, ובתכלית נקייה שעיקרה תרומה לצמיחה של הקהילה האנושית וכלל חבריה. מתוך כך, הגרעין המבני של אנשים ושל ארגונים יתחיל להביע רצון לתת ולהעניק משמעות, ערך ותרומה לחברה, במקום התפישה העסקית והארגונית שרווחת עדיין מאוד בחברה בת זמננו ועיקרה לכבוש יעדים, להשיג, לייצר עוד ועוד, לשווק, למכור, לצבור כסף, כוח והשפעה, וכל אלה נעשים פעמים רבות תוך כדי ניצול אנשים ופגיעה בסביבה ובבעלי החיים.

בארגונים ובעסקים החדשים, תתקיים ההבנה הברורה שהארגון או העסק, הינם חלק אורגני ובלתי נפרד מן המרקם של התרבות האנושית. מתוך ההכרה כי הכלל והפרט, הארגון והקהילה האנושית, שזורים זה בזה. המיקוד יהיה בחזון ובערכים שהם גם פרטניים של הארגון וגם כוללניים בעבור החברה שבה הארגון מתקיים. 

מתוך כך, המוטיבציה לא תנבע מן הרצון לצבור כסף, כוח והשפעה, שהינם אמצעים ותו לא, אלא תנבע מן הרצון לבטא ערך ומשמעות ולתרום תרומה משמעותית לקהילה האנושית. הדבר יוביל לכך שתמיד יתקיים מרחב בעבור שינויים ותמורות, ותתקיים דחיפה פנים ארגונית להתחדש ולגלות עוד ועוד אלטרנטיבות שישרתו את החזון. 

ניצנים של הגישה הזו כבר נוכחים במציאות שלנו במסגרת מה שמוכר כ״מגזר הרביעי״ – עסקים וארגונים שמטרתם לקדם מטרות חברתיות בכלים עסקיים. היכולת של העסקים הללו לעמוד בזכות עצמם ברמה הכלכלית, מאפשרת להם לקיים חזון בלתי תלוי ולהגדיל את ההשפעה החברתית המעצבת את המציאות ומשנה אותה.

איך כל זה נוגע לתהליכי צמיחה אישיים?

הנפש האנושית היא מצע אורגני של מחשבות, רצונות, רגשות ומעשים, שנועדו כולם לאפשר את חווית החיים על פני האדמה ולתמוך את ההתגלמות של רוח אל תוך עולם החומר.

כלומר, גם הנפש האנושית היא למעשה כלי טכנולוגי, בירוקרטי, שיש בו חלוקות תפקודים מגוונות, שכל תכליתן היא לשרת אבולוציה והתפתחות.

המפתח לצמיחה בחוקיות החדשה, אותה אני מתארת, מתחיל בהבנה כי הנפש והגוף, הם מצע אורגני, המהווה כלי שרת בעבור הרוח האנושית, שתכליתו לשרת צמיחה והתפתחות בתהליך מתמיד של גילוי עצמי והתרחבות.

כאשר התובנה הזו מתקיימת, הגוף והנפש כמצע אורגני, הופכים לרקמה דינאמית אשר ערוכה להשתנות ולתאם את עצמה כך שתשרת את ההתפתחות בכל רגע נתון.

בכך, הנפש והגוף אינם מתנגדים לשינוי, אלא ערוכים ומקודדים אליו ומייתרים את הצורך בהתגברות על התנגדות, שפעמים רבות מובילה לכילוי והרס. 

הדבר מוליד תהליך התפתחות מסוג חדש, שאינו מצריך כילוי של המצע האורגני הנפשי והגופני, ושבמקום להיהרס ולהיחרב, משמש כבסיס המזין את השלב הבא ואת הבניה של תשתית חדשה, הצומחת מתוך התשתית הקיימת.

אני יודעת שהרעיון הזה נשמע עתידני מאוד ומורכב, אך בפועל הוא משקף את האבולוציה שתעבור הישות האנושית, עד שתהפוך לישות שונה מאוד מזו המתקיימת כיום ונתפשת כאפשרות היחידה.

במציאות בה אנו חיים, חולי, כילוי פיסי, שחיקה נפשית, סופיות, זקנה ומוות, הם מצב נתון הנתפש כמציאות האחת והיחידה האפשרית לנו כאן על פני האדמה. אך בשלב האבולוציוני הבא, כל אלה לא יתקיימו מכיוון שהן הגוף והן הנפש האנושית יהפכו גמישים, דינאמיים ופתוחים לשינויי תצורה מתמידים.

ככל שהישות האנושית והנפש האנושית יהיו פתוחים לתנועה דינאמית של התחדשות ושינוי, כך גם הגוף הפיסי, יהפוך למערכת ביו-אורגנית שיודעת להתחדש, לרפא את עצמה, לחולל תהליכים של ריענון מבני ומתוך כל אלה, להוות כלי קיבול גמיש בעבור אדם שמשתנה ומתפתח על בסיס מתמיד.

בחוקיות החדשה, האדם אינו נאחז במי שהוא ומתקבע על מצב קיים, אלא נע בסקרנות במסע של גילוי עצמי, מתוך אהבה עצמית, קבלה עצמית, חדוות גילוי וחקירה ודחף פנימי מתמיד להתחדש ולצמוח.

בחוקיות הזו האדם אינו מבטל את מי שהוא, אלא מכיר במי שהוא ומשם צומח אל השלב הבא שלו.

תרבות הביטול, הגז-לייטינג (עמעום הדעת) והשיימינג (הביוש), אינה רק תופעה תרבותית חברתית כוללת, אלא קיימת גם בתוך הנפש האנושית, כתופעה פרטית ואישית.

זוהי התניה המובילה את האדם לפסול חלקים בתוך הנפש, לבטל אותם, להתבייש בהם או לבייש אותם ולדחוק אותם הצידה, באופן מוחלט, הדורס חלקים בתוך העצמי שנחשבים לא מציאותיים, תלושים והזויים, רעים או בלתי ראויים, מבלי להכיר בכך שהחלקים הללו, הם רק חלק מן המכלול שהוא העצמי האנושי, שהם מספרים את סיפור הצמיחה האישי, והם מבטאים בסך הכל רק חלק מן הדרך בה פסעתם, שאין בה טוב או רע, אלא רק התפתחות ולמידה.

כתבתי על כך בהרחבה במאמר ״אוקסימורון הקיום האנושי״, שגם הוא חלק מן הספר החדש ההולך ונכתב.

ההכרה כי הישות האנושית הינה אוקסימורון הממזג אלוהי וגשמי, מובילה לפיוס פנימי ולשלום עם העצמי.

הדבר נובע מן המוכנות להסתגל לחשיבה מורכבת ולסלק את הפופוליזם מתוך הנפש.

מכאן, ניתן להתרועע עוד ועוד עם ערכים קוסמיים ועם אופייני התנהלות, המאפשרים צמיחה בחוקיות חדשה ושחרור מן הכבלים של ששת מוקדי ההשפעה שאותם תיארתי.

התשתיות הקיימות יוצרות הסללה מנטאלית, מגדירות את הנורמות על-פי הן אנו חיים, קובעות עבורנו איך נתנהג ומכתיבות לנו מראש מי נהיה, מהי הזהות שלנו, מיהו אלוהים, מהן התפישות הרוחניות שלנו, על פי אלו מסורות נתנהל, מה היחס שלנו לשונים מאיתנו, מה אנו אוכלים וכיצד אנו מגדלים את המזון שלנו, מה אנו צורכים ולובשים, מהי הדעה הפוליטית שלנו, מהו היחס שלנו לקהילות אחרות, איך נראות מערכות היחסים שלנו, כמה ילדים אנו מביאים, וגם כיצד אנו מפרנסים את עצמנו ומתייחסים לרכוש ולשפע החומרי שלנו.

ההתרועעות עם סט ערכים עדכני ועקרונות התנהלות חדשים, מאפשרים להציב סייגים לגוף ולנפש וליצור בהדרגה שלום עם עצמנו ובעקבותיו שלום עם הקהילה והחברה האנושית כולה.

המוכנות להשתחרר ממערכות ההשפעה וההטיה המוכתבות על ידי המבנים התשתיתיים והבירוקרטיים של החברה בה אנו חיים, והאומץ לערער על המוסכמות ולחקור מערכות אמונה חדשות ורעננות המציעות אלטרנטיבה תודעתית ומעשית – פותחים פתח למשהו חדש, מבלי שיהיה צורך לבטל, להחריב או לחולל הרס.

כדי ליישם את כל אלה, נדרש ללמוד לחולל תהליכים בתוך הפנימיות, כך שהנפש, המחשבות, הרגשות, הרצונות והמאוויים, יוצרים מצע פנימי עשיר, גמיש ודינאמי – כלי שרת המאפשר התחדשות מתמדת, שינוי תצורה ולידה מחדש, בכל פעם בהתאם למדרגת האבולוציה הבאה.

זהו תהליך שבו אינכם מבטלים את מי שהייתם, או את כל מה שהשגתם או יצרתם, אלא נובעים מכל אלו אל עבר פרק חדש, תוך שינוי תצורה וארגון המרחב הפנימי באופן שונה, כך שיתמוך את ההתחדשות שלכם.

וכשזה קורה – אתם שבים אל הטבע האלוהי שלכם, ישות סקרנית ותבונית, הרואה את כל מה שכבר קיים ונוכח, נובעת מכל היש ומתמידה להתחדש.