|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
איתות סגולה כתופעה חברתית המאפיינת את המאה ה-21 ועידן הרשתות החברתיות
במאמר הזה, אני רוצה לעסוק בנושא של ״איתות סגולה״ (באנגלית: Virtue signalling), כחלק מהרצון להמשיך ולהביא לכם את מאחורי הקלעים של תהליכים תרבותיים וחברתיים, שמתרחשים ומכרסמים בערכים ובאמות המידה, המהווים את הבסיס לחברה אנושית בריאה ומאוזנת.
מה זה ״איתות סגולה״?
כל אדם רוצה להרגיש טוב עם עצמו.
כשאנחנו נותנים ועושים מעשים נדיבים למען הזולת, אנחנו מתמלאים בהרגשה טובה ובמלאות פנימית. זה חלק מן הטבע האותנטי שלנו כיצורים חברתיים, אך גם חלק מן הטבע הקוסמי שלנו, של הוויות שהן חלק מרקמה חיה של קשרים חיים.
המחוות שלנו זה כלפי זה, כאשר הן אותנטיות, ומגיעות מתוך כוונה כנה, ומתוך אלטרואיזם וראיית האחר ויש בהן אמפתיה וערבות הדדית – הן הבסיס לחוסן נפשי וחברתי, לחוויה חיובית של סיפוק ותחושת שייכות וערך. אך בחברה בה אנחנו חיים כיום, בתרבות הנוהה אחר ויראליות ופופולריות, הרבה מהמחוות של נתינה ונדיבות, איבדו מן התום והטוהר שבהן והפכו לעוד כלי ביטוי שנועד למתג את האדם באופן חיובי, בתוך עולם שמתבסס יותר ויותר על מיצוב העצמי ברשתות חברתיות.
אנחנו נתקלים סביבנו במעשים מתועדים ומצולמים, שהם לכאורה נדיבים ולעיתים אף לכאורה מצולמים על מנת "להעלות מודעות", אולם בפועל, אלו מחוות ריקות מתוכן שתכליתן למצב את העצמי, באמצעות אקטים שנתפשים על ידי החברה כחיוביים וממתגים את האדם כערכי ומוסרי.
אלו מעשים שתכליתם ״איתות סגולה״ – לאותת ולסמן לציבור על סגולתו של העושה אותם.
הם לא נובעים מרצון אותנטי וטהור, וגם העשייה עצמה, הנובעת מתועלתנות ותו לא, ממוקדת בנראות של הדברים ולא במהות שלהם.
זוהי ראיית עולם שיש בה השטחה והחצנה – שבה כל מה שלא מתועד, מצולם, משודר וזוכה לתהודה – כביכול לא באמת מתקיים או לא חשוב, ובכך נוצר מצב של היפוך משמעויות, שבו הרבה מהיוזמות והעשייה של האנשים, אינם באים מתוך העצמי האותנטי והערכי, אלא מתוך ההשפעות של הרשתות החברתיות, שבהן מעשים של התנדבות, תרומה ונתינה, הופכים לטרנד שסוחף אחריו רבים.
אפשר לראות את זה בקמפיינים שבהם אנשים מעלים לרשת תיעודים של עוולות על מנת להכפיש את האנשים שעשו אותם. עצם ההעלאה לאור של הדברים ומתן הפורקן לזעם שהם מעוררים, מקנים לצופים תחושה של הזדהות עם הקורבן והחלש, ומיצוב כ"גיבורים" ו"לוחמי צדק".
את הנטיה לחפש פורקן רגשי ומיצוב עצמי דרך השתלחות וצידוד בקורבן, אנחנו רואים שוב ושוב בתגובות לסערות רשת.
דוגמה לכך ראינו השבוע בפרשת ההתכתבות המפוברקת בין שתי אמהות שסחפה את הרשת כאן בישראל, עוררה הדים, הובילה לקמפיין גיוס תרומות שיזם משפיען רשת, ולבסוף התברר שהפרסום היה כוזב. הפרשייה נוצרה כדי ליצור סיפור עסיסי, שהכיל את כל המרכיבים שיש בהם כדי להפעיל מסחטה רגשית ורצון לתמוך בצד החלש בתוך דינמיקה לא הוגנת ולא מוסרית.
המונים הגיבו ושיתפו את הפוסט הזה מתוך הצורך האנושי לפעול באופן שיגרום להרגשה חיובית, כאשר ברשתות החברתיות, שמשטיחות את הדינמיקה, השיתוף וההדהוד הם מחווה שלא דורש הרבה מאמץ ונעשה, פעמים רבות, מתוך עצלות מנטלית ורגשית ומבלי לבדוק את העובדות.
ישנם גם כאלה שהגדילו לעשות ולקחו את הדברים צעד קדימה, ברמה פרואקטיבית של תרומה כספית ומתן סיוע, אך גם שם, עבור רבים המניעים אינם תמיד נכונים וטהורים.
השליטה התודעתית, הנשענת על מצגי השווא ותרבות הרייטינג, יצרה דיכוי של היכולת לבחון את המציאות באופן שמפעיל חשיבה ביקורתית וחשיבה מורכבת, ובכך סחפה אנשים להפנות את תשומת-ליבם אל עבר גירויים בלתי פוסקים העוסקים בנראות החיצונית של דברים, ובאופן בו הם מוצגים, תוך הסחת הדעת מבחינה של המהות שלהם.
כך נוצר המצב בו אנחנו טובעים במצגי שווא, תוך זילות של מילים וערכים, ושימוש בהם ללא כל כיסוי, ואף שימוש בתדמיות ובסמלים מבלי להעמיק ולחקור.
בכך, אנחנו כושלים כחברה וכפרטים לקיים אנליזה ובוחן מציאות מאוזן, שיש בו התבוננות כנה וחשבון נפש כן ובהיר, שמהם ניתן להסיק מסקנות, ולחבר בין הבחירות לתוצאות ולהשלכות שלהן, כדי להשכיל ולהתפתח. תחת זאת אנחנו לכודים במעגל סגור בו אנחנו עושים עוד ועוד מאותו הדבר, וחוזים שוב ושוב באותן תוצאות עגומות, באופן שהולך ומקצין.
״איתות סגולה״, תרבות הפופוליזם ועולם הרשתות החברתיות
התהליכים שאני מתארת לכם, הם מגמתיים ועולמיים, ורווחים גם בישראל, והם תוצר של ההתנהלות בממדים דיגיטליים מבלי שנוצרה ההבשלה התודעתית והערכית לכך.
החברה הישראלית מושפעת עמוקות מתרבות הפופוליזם של הרשתות החברתיות וערוצי התקשורת, שעיקר המוטיבציה שהם מעוררים היא מוטיבציה ליישר קו עם נורמות תרבותיות שמכתיבות מה ראוי, מה מקובל ומה מוצדק ובעל ערך ובכך "להיות בסדר".
אנחנו מוצפים בפייק ניוז, חשופים לגזלייטינג מתמשך מאנשי ציבור, אנשי תקשורת ופוליטיקאים, ונתונים באופן מתמיד להשפעות של הנדוס תודעה כאשר הרוב אינם ערים לכך ואין להם את הכלים להתמודד.
הרבה מהגדרת הזהות העצמית והערך העצמי של רבים שעונה על הכרה חיצונית, וניזונה מתרבות הרייטינג והלייקים, שממכרת ומעודדת את הצורך המתמיד באישור מבחוץ. מתוך כך, רבים חוששים להביע דעה שונה או חריגה מתיבת התהודה שבה הם נמצאים, נסחפים אחרי הלכי הרוח הפופולריים ומתומרצים להביע דעות ורעיונות שהם בתחום הקונצנזוס.
אנחנו חיים בעולם של סמלים ודימויים חיצוניים, עולם של תדמיות, שפעמים רבות בינן לבין העולם הנפשי, הפנימי והאמיתי – הפער הוא רב. בעולם שכזה, רבים שואפים להיות ״נכונים״, ״צודקים״ ו״ראויים״, ומאמצים תדמיות ואופייני התנהלות שנועדו להציג אותם טוב בעיניי החברה.
עולם הרשתות החברתיות מעצים מאוד את תופעת ההחצנה האשלייתית הזו, כי הוא מאפשר להציג תדמית ודעות שאינן בהכרח משקפות את העצמי האותנטי, אלא משרתות את מי שהאדם רוצה להיות כדי לקבל אישור וערך מבחוץ.
כך, אנשים רבים עוסקים ב"איתות סגולה" ונוקטים פעולות שהן מוסריות, לכאורה, שמטרתן לקדם את התדמית האישית שלהם, למתג אותם באופן ״נכון״ וחיובי ולפרסם ברבים את האיכויות החיוביות שלהם ואת היותם ראויים, טובים וגם תקינים פוליטית.
בכך, עולם הרשתות החברתיות הופך כר פורה למחוות ריקות מתוכן, שקל לבצע אותן ולא נדרש לעמוד מאחוריהן ברמה המעשית.
על התופעה הזו של "איתות סגולה" והנטייה למעשים ריקים של מחויבות ציבורית למטרות ״טובות״ וכלליות, שיש בהן צדקנות ועליונות מוסרית, הסתמך הקמפיין הענק של ״from the river to the sea palestine will be free" שרתם את כמיהתם של צעירים רבים בעולם להרגיש תחושת משמעות וערך. זה קמפיין שמינף את המוטיבציה הגבוהה של צעירים רבים לפעולה ולמעורבות חברתית, לטובת תמיכה במי שנתפש כצד ה״חלש״ בקונפליקט הישראלי-פלסטיני. קונפליקט מורכב, מרובד ושנדרש ללמוד אותו ואת ההיסטוריה שלו לעומק כדי לנקוט עמדה מאוזנת ובהירה בעידן הפוסט-אמת שבו אנחנו מצויים.
מה הקשר בין התופעה של ״איתות סגולה״ ל-״עם סגולה״ והמצב בישראל?
החברה הישראלית עדיין מתמודדת עם הטראומה והפצעים של השביעי באוקטובר.
כתוצאה מן המצב הקיצוני, השבר הפנימי והעוינות המופנית אלינו מבחוץ, הגענו למצב שבו ״עם הסגולה״ עסוק ב-״איתות סגולה״, ובעשייה של פעולות רבות שתכליתן להציג את פניו של "הישראלי היפה", בין אם כלפי חוץ לעיני העולם ובין אם כלפי פנים.
זוהי התנהלות שבה כל פעם הטרנד מתחלף אבל המגמה נמשכת: התנהלות שיש בה מחוות, מעשים, התארגנויות ופעולות, שנועדו להצדיק את ישראל ולייצג את ערכינו ומידותינו הטובות.
מערב השבעה באוקטובר ועד לכתיבת שורות אלו, פועלות יוזמות של ארגוני החברה האזרחית מתוך כוונה טהורה למלא את החללים שנוצרו כתוצאה מהיעדר התפקוד של הממשלה, אך לצידם צצות וצומחות גם יוזמות נוספות העוסקות במצגי שווא, שמאחוריהן אין בהכרח ערכים נעלים של אמפתיה, אכפתיות או טוהר מידות, אלא מינוף של המצב העגום, ושל דעת הקהל הנוהה אחר אותם איתותי-סגולה, לטובת תועלתנות אישית ומיצוב עצמי.
דוגמא בולטת לכך היא התגייסותם של משפיענים שונים ליוזמות שאותן הם מסקרים ברשתות החברתיות. היוזמות הללו אמנם מסייעות לנפגעי השבעה באוקטובר או לחיילי צה״ל, אך פעמים רבות הן מאולצות ונובעות מרצון למיצוב ותיוג עצמי יותר מאשר סיוע ענייני ובעל ערך.
פעמים רבות, האדם שמתנהל באופיין של ״איתות סגולה״, כלל אינו מודע למניעים שלו, לעובדה שההתנהלות שלו אינה כנה, או שמניעיה לוקים בעיוורון מוסרי וערכי.
ישנו קשר עמוק וישיר בין תרבות הפופוליזם לבין תופעות של ״איתות סגולה״, עד שתופעות אלו הופכות לחלק אינטגרלי מן ההתנהלות ולאופיין תרבותי מקובל, שכבר לא שמים אליו לב או לא רואים בו דבר בעייתי או שלילי.
מתי תופעת "איתות הסגולה" הופכת לבעיה ממשית ומדאיגה?
אנחנו עומדים נוכח בעיה שכזאת ממש היום – כאשר כאן בישראל, "מדורת השבט" והקונצנזוס מייצגים ערכים שרבים מהם הינם מסולפים, תוך האדרה של התנהגות מסוימת שנחשבת כמייצגת בבלעדיות את ״אהבת המולדת״, ושימוש בסמלים שמבטאים אחדות אשלייתית ומוסר מזויף ובררני, שחל רק כלפי מי שעומד בסטנדרטים החדשים, שיש בהם סממנים הולכים ומתגברים של לאומנות וגזענות.
במקום לזהות את הסיבות שהובילו למצב הקיצוני שבו אנו מצויים, החברה הישראלית ממשיכה לעשות עוד מאותו הדבר, ועוד מאותה ההתנהלות, כך שבצורה די הזויה והישרדותית, המחוג הפוליטי נע ימינה, כשאיש אינו עוצר לזהות שממשלת ה-״ימין על מלא״ היא זו שהובילה אל האסון הגדול בתולדותינו כאן בישראל.
המיינסטרים מוקיע את כל מה שאינו מיישר קו עם האחדות המדומיינת והאשלייתית, ודוחה מעליו את מי שמציג רעיונות שהם מחוץ לתיבות התהודה של השליטה התודעתית.
מתוך כך, אנחנו נתקלים אחרי השביעי באוקטובר בתופעה של ידוענים ש״התפקחו״ מן הנטיה הפוליטית השמאלית שלהם, והם מביעים את דעתם בפומבי, באופן התואם את הלכי הרוח הציבוריים, שיש בהם אבל, התגוננות, תוקפנות והתעלמות מן ההשלכות המוסריות והפוליטיות של המלחמה בעזה, בהיעדר חזון ואופק מדיני או חברתי.
בנוסף, בתוך כל הגודש המנטלי שאנחנו מצויים בו והקושי לברור מידע ולאמוד את המציאות ולהעריך דמויות ציבוריות שונות באופן מעמיק, נוצר מצב של חוסר יכולת להבדיל בין מאסטר או מומחה למי שעוסק בתדמית או במצג שווא של כזה – וכתוצאה מכך רבים יוצרים סימטריה אבסורדית בין אנשים בעלי שיעור קומה ועומק, לבין אנשים שהרוויחו את הפרסום שלהם ממצגי שווא, שערוריות רשת, טרנדים או תוכניות ריאליטי.
כאמור בתחילת הדברים, השליטה התודעתית, הנשענת על מצגי השווא ותרבות הרייטינג, יצרה דיכוי של היכולת לבחון את המציאות באופן, שמפעיל חשיבה ביקורתית וחשיבה מורכבת, ובכך סחפה אנשים להפנות את תשומת-ליבם אל עבר גירויים בלתי פוסקים העוסקים בנראות החיצונית של דברים, ובאופן בו הם מוצגים, תוך הסחת הדעת מהתעמקות ובחינה של המהות שלהם.
כך, נוצר המצב בו אנחנו טובעים במצגי שווא, תוך זילות של מילים וערכים, ושימוש בהם ללא כל כיסוי ואף שימוש בתדמיות ובסמלים מבלי להעמיק ולחקור.
בכך, אנחנו כושלים הן כחברה והן כפרטים לקיים אנליזה, ובוחן מציאות מאוזן, שיש בו התבוננות כנה וחשבון נפש כן ובהיר, שמהם ניתן להסיק מסקנות, ולחבר בין הבחירות לתוצאות ולהשלכות שלהן, כדי להשכיל ולהתפתח. תחת זאת, אנחנו לכודים במעגל סגור בו אנחנו עושים עוד ועוד מאותו הדבר, וחוזים שוב ושוב באותן תוצאות עגומות, באופן ההולך ומקצין.
אנחנו מכריזים ״ביחד ננצח״ – אך לא משכילים לזהות את הכוחות המשסעים והמפלגים ולסלק אותם מתוכנו מתוך הגדרה של אמות מידה ברורות שסביבן נוכל להתאחד.
אנחנו מכריזים ״עם ישראל חי״– אך בפועל מתבוססים בהנצחת העבר, בהצמדות לדעות מיושנות וקדומות ובגסיסה מתמשכת, שהיא תוצר של נפילה תודעתית, ערכית ומוסרית, והיעדר התחדשות.
אנחנו מפעילים ארגוני חברה אזרחית – אך איננו מערערים על השיטה הרקובה שהובילה לכך שתשתיות המדינה הזו אינן פועלות עבור האזרחים ואינן משרתות את הצרכים החברתיים והמדיניים.
אנחנו יוצאים להפגנות – ובכך מפעילים כלי דמוקרטי כנגד משטר, שמשתמש בכלים הדמוקרטיים כדי לחסל את הדמוקרטיה.
אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו נרדפים – ושהעולם אנטישמי ואל מולו אנחנו מרימים לעצמנו ומספרים שאנחנו "טובים" ו"צודקים", אך בפועל לא לוקחים אחריות על המציאות שיצרנו, על המעגל הסגור של האלימות והאימה, ועל כך שזלזלנו בדמוקרטיה ואיפשרנו לכוחות חשוכים להוביל אותנו אל התהום האפלה שבה אנחנו מצויים.
אנחנו מתגייסים לתרום ולסייע לנזקקים – ומתגאים בערבות והעזרה ההדדית, כי במצב החירום שבו אנחנו מצויים, זה גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אבל, בו זמנית, אנחנו מפקירים את החטופים ומפקירים את הדמוקרטיה, ומפקירים את כל מה שיכול היה להציע סדר חברתי חדש וסדר פוליטי חדש, ושיטה חדשה, שיכולה להציע לנו אלטרנטיבה לעתיד שהוא מחוץ למעגל הסגור.
"איתות סגולה" ומעילתה של התקשורת בתפקידה
חברה שאין בה יכולת לקיים חשבון נפש ובדק בית – היא חברה שדנה עצמה לקלקול וניוון.
חברה שמסמנת כבוגדים את כל מי שמביעים רעיונות שהם מחוץ לקונצנזוס – דנה עצמה לדשדוש מתמיד בבינוניות ובמיסוך עצמי.
צמיחה ושינויים לא מגיעים מן המיינסטרים. הם מגיעים מתוך אליטות שיש בהן את האומץ ללכת נגד הזרם, לפסוע אל מחוץ לחומה האשלייתית של "מדורת השבט", לחיות מחוץ לקופסא ומחוץ לתיבות התהודה הפופוליסטיות ולהביא חשיבה חדשה ורעיונות מתקדמים, שמוגשמים כאלטרנטיבה המובילה לצמיחה והתפתחות ולהבניות תרבותיות חדשות.
אך כאשר חברה מצופפת שורות סביב הקונצנזוס שיש בו התדרדרות ערכית ותודעתית, עסוקה ב-״איתות סגולה״ תוך נרמול של סילופים ערכיים, ומבטלת את האליטות שמייצגות משהו חדש – היא גוזרת על עצמה ניוון ודעיכה. וזה מה שמתרחש בישראל.
בישראל כולם ״יודעים״, וכולם ״חכמים״, וכולם ״צודקים״, ואנשים מביעים דעות – לא כי הם חקרו אותן לעומק, אלא מתוך רצון ״לצאת טוב״, לרכב על הגל הפופוליסטי כדי להרוויח עוד לייקים וחשיפה, להרגיש "צודקים" ו"בסדר" אל מול התנהלות שפעמים רבות, עמוק בפנים, הם יודעים שהיא לא תקינה, לא מוסרית והיא לא דרך הישר(אל).
אנחנו חיים בחברה, שהסמלים החברתיים ומובילי הדעה שלה הם סוג של אוואטרים – דמויות מומצאות, מסונתזות ומפוחלצות, שמציגות דעות ורעיונות שאין בהם חזון חדש או צמיחה – אלא פס ייצור של מחשבות, דעות ותכנים שנועדו לרצות את ההמונים כדי לעמוד בסטנדרטים החברתיים והתרבותיים המעוותים ולהפיק מכך ערך אישי ותחושת מילוי עצמי.
התקשורת, שנועדה לשרת את הציבור, מאמצת את הפופוליזם, מנמיכה את הרף ונותנת במה לאנשים לפי פרמטר שבוחן עד כמה דעותיהם מעוררות תגובה רגשית ומייצרות רייטינג, ולא לפי היכולת שלהם להפגין יכולת תודעתית מפותחת, לעורר השראה, להוות דוגמה אישית, לבטא מנהיגות – ובכך היא מעניקה במה וזמן מסך לכאלו שאינם ראויים לכך, מסיטה את השיח הציבורי לנושאים שוליים ושטחיים, מועלת בתפקידה ובוגדת בציבור שאותו היא נועדה לשרת.
עם ישראל, בתהליך מדורג שאותו אני סוקרת במאמרים שלי לאורך השנים, בעודו עסוק בלתייג את עצמו כ-״עם סגולה", הופך לחברה שטחית, שממוקדת במצגי שווא המאותתים על סגולותיו ומחצינים התנהלות, שיש בה לכאורה ״מוסר וערכים״, אך בפועל, זהו עם אכול מבפנים, אשר הולך ומתפורר כתוצאה מתהליכי כילוי עצמי, התרחקות מדרך הישר, הפרה של האיזון ומתן במה להקצנה וקיצוניות, נהייה אחר תפישות ואמונות מקובעות, מיושנות, שמרניות ומגבילות, חשיבה אגוצנטרית ופופוליסטית, והדחקה של שאלות קיומיות המבקשות פתרון אמיץ.
במקום להיות ״עם סגולה״, שמייצג סגולות אנושיות, חזון עתידני ומתקדם, ערכים אוניברסליים ועמוד שדרה מאוזן, שפולט מתוכו כוחות קיצוניים, החברה הישראלית מרבה במעשים, שנועדו להציג אותה באופן חיובי כלפי חוץ, ולהסתיר באמצעות מחוות ומעשים ״חיוביים״ את אופייה ההולך ומתדרדר.
רוב אמצעי התקשורת מעודדים את הניוון התרבותי הזה, ואת ההדחקה וההסתרה של הצדדים המכוערים, האלימים והשליליים של החברה הישראלית, ומעודדים בהייה בתוכניות טלוויזיה, בפאנלים ובחדשות, שכל תכליתם ללחוץ על כפתורי הרגש, לעודד תגובות רגשיות הנעות על פני הספקטרום, שבין הזדהות וריגוש לבין פחד ותדהמה, לרומם את הרוח הלאומית בזמן מלחמה, ולטשטש כל אפשרות לחשיבה מורכבת וביקורתית, שממנה אפשר לצמוח וליצור שינוי.
אז מה עושים?
לא מנסים לתקן תשתיות שבורות ומסולפות, אלא מעזים באומץ לבנות משהו חדש על בסיס חדש – מצע של הסכמות חברתיות רחבות, שהבסיס שלהן הוא ערכים דמוקרטיים, מאור פנים ויושרה, שהם מעל לכל המגזרים והדעות והאינטרסים הסקטוריאליים, והאמונות של השבטים השונים.
מה עושים? מצביעים באומץ על אלו שהאג'נדה שלהם מפרה את הקודים המוסריים והחברתיים הדמוקרטיים, ולא מאפשרים להם להשתמש בכלי הדמוקרטיה כדי לפגוע בדמוקרטיה.
מה עושים? מרימים בלם חירום כדי לעצור את הדהירה אל התהום, ולא משמרים מצב קיים כי ״מלחמה״ וכי נדרשת ״אחדות״ ונדרש ״תיקון״ – אלא מחוללים במיידיות שינוי בהנהגה, מתוך דרישה למימוש הקודים המוסריים והדמוקרטיים.
מה עושים? נוקטים עמדה, מגדירים בבירור ״טוב״ ו-״רע״, מוסרי ובלתי מוסרי, מעבירים את כל הכוח שלנו אל מה שמייצג את הטוב והערכי, ועושים זאת בצורה פרואקטיבית.
מה עושים? מבינים שזה תלוי בנו, בכל מי שרואה עצמו נאמן לדרך ה-ישר-אל, שהיא דרך של תבונה וחדשנות, חשיבה אוניברסלית, איזון ומושכלות, מאור פנים ויושרה, ערבות הדדית, כנות בלתי מתפשרת, חוסן תודעתי וערכי, ואומץ לצאת לדרך חדשה ולהגדיר זהות ישראלית חדשה.
מה עושים? משקיעים בפיתוח התודעה והמודעות, מפתחים כלים שמאפשרים לקיים בוחן מציאות מאוזן ופיתוח של חוסן תודעתי, קוראים ולומדים על הקונטקסט של התקופה בה אנחנו מצויים ומכינים את עצמנו להזדמנויות ולסכנות הטמונות בתקופה הזו של מעבר בין העידנים, ולומדים לפסוע בבטחה בגשר שבין הממד השלישי הגשמי והרביעי התודעתי, אל עבר הממד החמישי.
מה עושים? מתעדפים ערכי ליבה מעל כל הערכים המגזריים השונים, לומדים את המשמעויות היישומיות שלהם ומיישמים אותם כתשתית חברתית, מדינית ופוליטית שיש לה תנאי סף שלא ניתן להתפשר עליהם.
אנחנו נמצאים בצומת דרכים משמעותי בתולדות החברה האנושית, והכל דוחף אותנו להתעורר ולהכיר בכך שחייבים ליצור שינוי בכל תחומי החיים, ובאופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת החיים על פני האדמה.
כדי לשנות ולהתחדש – נדרשת ראיה מפוקחת וכנה, לצד תקווה כי ניתן לשנות את פני הדברים, וליצור מציאות אחרת.
כדי לחולל שינוי ולנוע אל מסלול הרמוני – נדרשת ההכרה כי לא הכל אבוד, כי יש מה לעשות וכי ביכולתנו להשפיע.
התקווה חשובה מאי פעם והיא זו שתעודד את כולנו לצעוד קדימה במלוא האומץ, התעוזה והכוח ליצור את מה שאנחנו מבקשים להגשים כמציאות.
התקווה חשובה לעתיד האישי והקולקטיבי שלנו והיא מזמינה אותנו להתעורר תודעתית, להגדיר בבירור סדרי עדיפויות וערכי ליבה, ולהיות פרואקטיביים מתוך ההכרה כי זה תלוי בנו ומה שניצור הוא שיהיה.
