אני שמעתי את העץ הנופל

את הדברים האלו אני כותבת ביום ה-44 למלחמה.

ב-7.10.23 התרחשו בישראל פרעות שהתחילו שרשרת אירועים שהפרה את האמנה הבסיסית שבין אדם לאדם, לא רק בעצם המעשים האיומים עצמם – אלא גם בשל תופעה שמתחוללת בקרב אנשים רבים בעולם מאז אותו היום: הכחשת קיומה של מציאות אמיתית מאוד, שבה חמאס ביצע טבח בחפים מפשע, וחטף בני אדם תוך ביצוע פשעים כנגד האנושות. מעשי הזוועה האלו, נעשו , תוך הפרה חד צדדית של הפסקת אש, ולאחר מחוות רבות מצד ישראל בתקופה האחרונה.

אם לא די בעצם ההתחוללות של הפוגרום – נוספת עליו העובדה הבלתי נתפשת כי המציאות הזו מוכחשת בקרב רבים בעולם, או לחלופין מעוררת באנשים שמחה לאיד או הפניית גב, בלב אטום ונפש רוויית שנאה.

כאן עולה בי השאלה התיאורטית שיש לה משמעויות מאוד מעשיות: אם עץ נופל ביער, ואין מי שיתבונן על נפילתו, ישמע את קול הנפילה, יכיר בה, ותתחולל בנפשו תגובה רגשית ומחשבתית כלפי נפילתו של העץ –  האם העץ אכן נפל?

ואם אדם נרצח, וחיים נגדעו באיבם, אך איש אינו מכיר בכך, או מאמין לכך, אינו פוקח את אוזניו לשמוע, את עיניו לראות ואת מוחו להכיר ולהבין. האם חייו ומותו היו לשווא?

אחד הדברים שהכי מכאיבים לי בתוך רצף האירועים האיומים שהחל בפוגרום של ה-7.10.23, הוא הריסוק הטוטאלי של האמנה הפשוטה שאמורה להוות את המכנה המשותף האוניברסלי שלנו כבני אדם. אמנה האומרת כי אם בוצע פשע שכזה כנגד האנושות, באכזריות בל תתואר, אחוות האנושות תכיר בכך, תתייצב בעבור הקורבנות, ותוודא כי הפושעים לא יוכלו לבצע עוד מעשים שכאלה.

זוהי אמנה שיש בה מחויבות לכך שפושעים יישאו באחריות למעשיהם.

זוהי התחייבות קולקטיבית, שיש בה אחריות על העבר המשותף שלנו כאנושות, על ההווה ועל מה שמתקיים בו, ועל עיצוב העתיד.

אם עץ נופל ביער, ואין מי שיתבונן על נפילתו, ישמע את קול הנפילה, יכיר בה, ותתחולל בנפשו תגובה רגשית ומחשבתית כלפי נפילתו של העץ –  האם העץ אכן נפל?

ההדהוד של פשעים כנגד בני אדם וכנגד האנושות, אינו פוגע רק בגוף ובנפש ופוצע את הרקמה החיה שלהם. הוא גם ממשיך להתקיים כצרימה בזמן ובמרחב, והוא כעין פצע פתוח, שלוקח זמן להחלים ולרפא אותו.

על פני הרצף של הזמן והמרחב של ימי חיי האנושות, מצויות הצלקות של פשעים כנגד האנושות. הן נמצאות שם כתזכורת לכל הפעמים בהן שכחו בני אדם מי הם. נטשו עקרונות של מוסר, חמלה ואמפתיה, ופגעו במזיד בחפים מפשע. ישנם פצעים פתוחים שטרם החלימו, וגם כעת, בזמן כתיבת שורות אלו נוצרים פצעים חדשים ומתקיימים אירועים איומים, שבהם אנשים רוצחים, מתעללים, פוגעים במזיד, מתאכזרים ומכאיבים לאנשים אחרים.

חלק מתהליך ההחלמה והריפוי של פצעים שכאלה, הוא באמצעות הכרה בדבר על-ידי יכולת להתבונן לקורבן הפשע בעיניים, תוך הכרה בסבלו וכאבו, להפנות כלפיו תשומת לב ומשאבי נפש, כדי לקחת חלק בתהליך האיחוי של הקרע, השבת האמון וריפוי הגוף והנפש.

ברמה הגלובלית, התהליך שאני מתארת נועד להתקיים באמצעות אמנה בין בני אדם, שיש בה לקיחת אחריות משותפת על פשעים שכאלה, הכרה בהם וביצוע פעולות שיוודאו כי הם לא יחזרו על עצמם.

אמנה שכזו מהווה אבטוח לכך שהעולם ידע לזהות מהלכים ומגמות, להבדיל בין אמת לשקר, ובין אינטרסים מסולפים לערכים ומוסר אוניברסליים, לזהות פצעים קולקטיביים, לטפל בהם, לקחת חלק בהחלמה שלהם ולהפנות אליהם אהבה, אמפתיה, הבנה וכבוד.

אך המשוואה הזו קרסה לחלוטין אל מול המציאות בעולם, שחלקים ניכרים ממנו איבדו את המצפן המוסרי שלהם.

החוזה שבין אדם לאדם הופר ב-7.10.23, והוא משפיע לא רק על המציאות בישראל, אלא יוצר גלי תהודה גלובליים שמעצימים את הכתובת שעל הקיר כבר זמן רב: האנושות שרויה במורד מדרון תלול, בו היא הולכת ומאבדת את עצמה ואת התשתית הערכית הבסיסית והמהותית ליכולת שלנו לחיות כאן על פני האדמה כמין האנושי.

"לא ראינו, לא שמענו, לא מאמינים"

נשים, ילדים, בני נוער, אנשים מבוגרים וגברים, עוברים ברגעים אלו סבל בל יתואר במנהרות החמאס, וסבלם לא רק שהוא אילם וחסר קול, אלא גם מוכחש כבלתי קיים, בבליל של קולות ומידע שתכליתו לטשטש כליל את בוחן המציאות של אנשים.

ישנם כאלה שמכחישים את קיומו של הטבח. אחרים מכחישים את קיומן של מנהרות של החמאס בעזה. ישנם כאלו שמכחישים את מעשי האונס שתועדו (כי רוב הקרבנות לא נשארו בחיים כדי להעיד), ואחרים מכחישים את הפגיעה בילדים חפים מפשע, או דנים בשאלה עד כמה מדוייקים התיאורים הספציפיים על האופן שבו נטבחו עוללים בני יומם.

בעבור אנשים רבים, נטולי מוסר ואמפתיה – החטופים, השבויים והנרצחים וסבלם – לא קיימים.

משפחות שלמות נרצחו. קהילות שלמות התפוררו. מעשים שאין האוזן סובלת לשמוע התרחשו – וכל זה אינו מתקיים במציאות של אנשים ברחבי העולם.

הרשתות החברתיות  מוצפות בקריאות Free Palestine וקריאות להפסקת אש ואני עצובה כל כך לראות כי רבים עסוקים בלהאשים את הקורבן, באפס חמלה או אחווה אנושית בסיסית.

אני קוראת פוסטים ורואה סרטונים ברחבי הרשת, ומזהה עולם מנוכר, מנותק, שבו אנשים לעולם לא יוכלו להבין את המציאות הקשה כאן בישראל, מכיוון שאינם מבינים מהו מאבק מתמיד על הקיום, מהי תחושה של נרדפות ושנאת חינם, ומה זה מחולל לאורך זמן לנפש האדם בישראל ולחברה הישראלית.

החברה הישראלית, נתונה במתח קיומי מתמיד, מיום הקמתה של מדינת ישראל. המתח המתמשך הזה, נע על פני ציר שבין אסקפיזם, פחד קיומי מתמיד, ואקטיביזם.

האסקפיזם – אכול ושתה כי מחר נמות, טשטוש ערכי ומנטלי, אדישות רפיון ידיים, לצד נהייה אחר טרנדים עולמיים.

הפחד הקיומי המתמיד – יוצר הטיה לימין קיצוני ולתפישות עולם שמרניות ולאומניות.

והאקטיבזם – תכליתו יצירת שינוי על ידי מחאה מתמשכת להגנה על הדמוקרטיה מפני השחיתות השלטונית וביסוס נורמות חדשות ותיקון חברתי.

אל המתח הקיומי המתמיד, מצטרף הכאב העמוק שנוצר בימים האלו לנוכח מעשי הזוועה והשתיקה העולמית, אשר מעצימה אצל רבים את שורשי הפחד הטמונים בהם ומגבירה את תחושת הבידול והבדידות של ישראל אל מול העולם. זהו תהליך מסוכן ומאיים לא פחות, שבו תחושת הנרדפות מתגברת.

חומת הניכור העולמית, מורכבת מקולות שונים שמבטאים אטימות, שרירותיות והיעדר אמפתיה:

• השתיקה הרועמת של אלו שלא מצאו בתוכם את החמלה האנושית הבסיסית להביע השתתפות בצער הכבד על ההתרחשויות המזוויעות
• ההכחשה של המציאות שבה הרצח, העינויים והשבי – כלל אינם מתקיימים עבור אנשים רבים, בעקבות מהלכי הנדוס תודעה ושטיפת מוח.
• הביטול של הטבח וההתמקדות בסיבלם של האזרחים הפלסטינים החפים מפשע, שנאלצים לספוג את תוצאות ההשתוללות של החמאס.
• ההשוואה ויצירת הסימטריה המעוותת בין קורבנות רצח בכוונת תחילה, תוך עינויים קשים וביזוי כבוד האדם, לבין הרוגים במלחמת-אין-ברירה.

הכשל הערכי והמוסרי, יוצר פרדוקס שבו רבים בעולם מתיימרים להגן על חיי אדם וקוראים להפסקת אש, אך לא מוצאים בחובם את היושרה והערכים ההומניטריים הבסיסיים לגנות את מעשי החמאס, להכיר בקיומה של המציאות הכל כך קשה בישראל, ולהפנות ערבות וחמלה כלפי החטופים ובני משפחותיהם וכלפי הקהילה בישראל, שספגה את פשע השנאה הגדול ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה.

כך, במקום לשמוע את קולות המוסר והמצפון שמכריזים בעוצמה אחת גדולה ובינלאומית – לא עוד! – אנו עדים לגל אנטישמיות אדיר ממדים, שמוסיף חטא על פשע.

על פני הרצף של הזמן והמרחב של ימי חיי האנושות, מצויות הצלקות של פשעים כנגד האנושות. הן נמצאות שם כתזכורת לכל הפעמים בהן שכחו בני אדם מי הם. נטשו עקרונות של מוסר, חמלה ואמפתיה, ופגעו במזיד בחפים מפשע. ישנם פצעים פתוחים שטרם החלימו, וגם כעת, בזמן כתיבת שורות אלו נוצרים פצעים חדשים ומתקיימים אירועים איומים, שבהם אנשים רוצחים, מתעללים, פוגעים במזיד, מתאכזרים ומכאיבים לאנשים אחרים.

כמה קל ופשוט לזרוע הרס

ההיגיון המוסרי אומר כי אם נעשות זוועות, אם אנשים נטבחים ועוברים עינויים, אם נשים נאנסות בברוטאליות וילדים נרצחים או נחטפים – אז המציאות האיומה הזו תהיה נוכחת במלוא הזעקה שבה, והמנגנונים הבינלאומיים יוודאו כי מבצעי הפשעים האיומים הללו יבואו על עונשם וימוגרו מעל פני האדמה, על מנת ליצור עולם בטוח ונאור יותר.

אך בפועל, אנו נוכחים כי המציאות הזו מוכחשת כאילו לא התקיימה, ויתרה מזאת – במקום שאחוות העולם תחבק את הקורבן השרוי באבל וטראומה, היא מפנה אליו אצבע מאשימה, שנאה, שמחה לאיד, גזלייטינג והכחשה.

החמאס מצא לעצמו משוואה פשוטה ומקפיאת דם:

כדי לעשות מעשי זוועה מבלי לתת עליהם את הדין, כל שעליך לעשות הוא –

• להכחיש את קיומה של המציאות שיצרת על ידי גזלייטינג ופיזור שקרים ברחבי הרשתות החברתיות
• למצוא נרטיב שלוחץ על כפתורי הרגש הנכונים, דרכו תוכל להצדיק את פשעיך ולתרץ אותם כזעקת הקורבן הנצחי
• להסתמך על כך שההמון המטומטם, הבור, העצל מנטלית והצמא לתחושת משמעות והכרה חברתית – יקפוץ להגן עליך בהיותך מחזיק (במצג שווא) בדגל החלש והמדוכא
• לנצל את בני עמך כמגן אנושי, תוך הקפדה שיפגעו כמה שיותר חפים מפשע מהם, כדי להעצים את הגינוי הבינלאומי של האויב שלך, להרוויח אהדה וליצור סימטריה מסולפת ומעוותת
• להחביא תחת נרטיב שקרי את השאיפה הקולוניאליסטית להתפשטות איסלם קיצוני ואלים, והחרבה של כל מה שאינו דומה לו, ובראשו את מדינת ישראל ו״היישות הציונית״ כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון
• להרעיל, לחבל, להרוס ולפרק את כל מה שיש בו סיכוי לשלום ולחיים שפויים והרמוניים

וכך, אל מול שנים של ניסיונות גישור ובניית אמון, בתהליכים מורכבים והדרגתיים (עליהם כתבתי במאמר טרור בעידן הפוסט אמת), במהלך מתסכל ומקומם עד כמה שהוא פשוט, קל ומהיר – הצליח ארגון טרור קטן, קיצוני ורצחני להוציא לפועל תכנית עקובה מדם, להרוג את מאמצי השלום והדו-קיום, ולחטוף את דעת העולם.

אני שמעתי את העץ הנופל

החטופים קיימים.

המציאות הזו קיימת.

הם שם, במנהרות החמאס, מפוחדים, כאובים, מבועתים, פגועים, מושפלים ומבוזים.

חלקם כבר אינם בין החיים.

הנרצחים גם הם קיימים, ויש משמעות להכרה בכך שהם התקיימו וחיו כאן בינינו.

היו להם חיים. היו להם חלומות כמו לכל אחד ואחת מבני האדם שחיים כאן על פני האדמה. היו להם אהבות ותכניות, עשייה ותחביבים, וחיות מחמד שגם הן נרצחו באכזריות או נמלטו בבעתה ואבדו, וחברים ומשפחות ועתיד שנגדע בבת אחת.

אל מול כל הכחשה, וכל שתיקה, או הפניית הגב, חשוב שיותר ויותר אנשים יקיימו הכרה והוקרה.

חשוב שנשאיר את ליבנו פתוח ומוקיר את קיומם של אלו שנרצחו ואלו שממתינים לחזור הביתה ונמשיך לגלם בתוכנו, כאן בישראל, את הערכים והחזון שמגדירים את מהותנו כבני אדם.

שנמשיך להוקיר את החיים, שנדע לבנות ולא להרוס, לחבר ולא להפריד, ונעשה זאת מתוך חוסן תודעתי ויכולת להבחין בין טוב לרע ולכוון את עצמנו לשיקום והפריה הדדית ואחדות אמיתית, שמבטיחה כי המרחב המשותף הזה שקרוי ישראל יהיה בית בעבור כל מי שרואה עצמו חלק מן החברה הישראלית.

שנדע להעצים את הבית הזה כמרחב משותף של ערכים אוניברסליים, ושנדע להגן עליו בתוקף ועוצמה, אך תמיד מתוך מאור פנים.

ושנשאיר את ליבנו פתוח גם אם כואב ממש. ונמשיך לאהוב.