דמוקרטיות לא קורסות ביום אחד

הקדמה

את המאמר הזה אני כותבת לכם כבר כמה ימים טובים ובו אני מבקשת להמחיש את הקשר שבין בחירות, תוצאות וההשלכות שלהן, זאת כדי שנלמד מין התהליכים הקיצוניים המתרחשים לנגד עינינו ויוצרים מחד איום על קיומנו אך מאידך יכולים לחלץ אותנו מתהליך מתמשך של כילוי עצמי.

הכתובת היתה על הקיר כבר תקופה ארוכה. אך נדרש היה להבחין בה, להסכים לקרוא אותה ואז גם לנקוט פעולה שיש בה ירידה מן הגדר, נקיטת עמדה, אומץ לשנות ולהשפיע בהווה כדי לשנות את העתיד.

העתיד שלנו אינו קבוע. אנו מעצבים אותו תוך כדי תנועה ובחירה חופשית, ובכל רגע נתון אפשר ליצור בחירות ומעשים שישנו את פני הדברים וישפיעו על עיצוב העתיד שלנו.

אני רואה באירועים ההולכים ומקצינים, חלון הזדמנות ענק.

חלון ההזדמנות הזה נוצר דרך הקצנה המאלצת גם את אלו שהיו עוורים, אדישים ממוסכים או נמנעים – לראות בבהירות את הדברים ולנקוט עמדה.

זהו גלגל הצלה שמושט אלינו באמצעות שבר ומשבר שניתן לצמוח מהם.

את העתיד שלנו אנו קובעים כעת: ישנו תרחיש שכל זה מוביל לאסון. אך גם ישנו תרחיש אחר שבו נוצר ייצוב מהיר על מדרגה חדשה שיש בה התעוררות ציבורית גדולה, הגדרת סדרי עדיפוית ברורים המובילים לחופש, שוויון זכויות וכבוד לאדם באשר הוא אדם.

זהו תרחיש שבו השינוי מגיע מאיתנו האנשים, בתהליך של התפכחות לאומית, שיש בה בחירה בערכים ואמות מידה שלא ניתן יותר לערער עליהם ומתוך כך כל השכבה המסואבת והמסולפת, מסולקת מעל במת המשחק לטובת מנהיגות חדשה ותהליך שיקום מהיר ואפקטיבי של החברה הישראלית על כלל גווניה תוך התחייבות לערכים דמוקרטיים וחוקה ללא הבדל דת גזע ומין.

ככה נראית הסטוריה בשידור חי ואנחנו הם אלה שמעצבים את ההסטוריה ביציאה הזו לרחובות, בנקיטת עמדה שיש בה מתן גיבוי ציבורי אדיר לזהות המשותפת לכולם ומתעלה מעל פוליטיקת הזהויות וזו הזהות הדמוקרטית.

עם ישראל נמצא ברחובות ובכבישים, משמיע את קולו במחאה. רבים חושבים כיצד ניתן לבלום את ניסיון ההפיכה המשטרית – שכפי שרבים כבר מבינים, טומן בחובו גם את ניסיון הפיכתה של ישראל למדינה קיצונית ונחשלת. מדינה השעונה על רעיונות שבינם לבין מגילת העצמאות והכוונה שעמדה בבסיס הקמת מדינת ישראל אין ולו דבר.

בכנסת ישראל עולות, בזו אחר זו, הצעות חוק קיצוניות. הפופוליזם, תרבות השקר והאלימות הפוליטית מתגברים אף הם, ונדמה שכל יום מביא עימו אסקלציה נוספת. אני יודעת שרבים מתבוננים על המציאות הנגלית כרגע לנגד עינינו בפליאה, ושואלים עצמם לא רק לאן הולכים מכאן, אלא גם כיצד בכלל הגענו למצב הזה? איפה נרדמנו בשמירה ועם מה אנחנו מתמודדים כעת?

אחד הדברים שאני מלמדת את תלמידי לאורך השנים, הוא פיתוח חשיבה תבונית ומורכבת: יכולת מנטלית ותודעתית להתבונן על תהליכים באופן רחב ולהכיל מחשבתית תהליכים ארוכי טווח. יכולת המאפשרת לזהות מגמות, ואז לתת להן מענה פרקטי ויישומי שנועד לחזק מגמות חיוביות, ולשנות ולתקן מגמות שליליות.

אני מאמינה, כי אחד מן הבסיסים המשמעותיים ביותר לקיום הרמוני של חברה, הוא היכולת של אנשים להיות תבוניים ולזהות את הקשר המתמיד שבין בחירות לתוצאות וההשלכות שלהן. מתוך כך ניתן לעשות שימוש ער, מודע ומכבד בזכות הבחירה החופשית, המאפשרת לכל אחד ואחת מאיתנו להיות שותפים בעיצוב המציאות האישית והקולקטיבית, תוך אמדן עצמי וסביבתי.

החשיבה התבונית מאפשרת לראות מגמות ותהליכים, הן ברמת המאקרו והן ברמת המיקרו. כך למשל, ניתן להתבונן על התהליך המתרחש בישראל, ברמה הלוקאלית והמקומית, או לראותו כחלק מהקשר כולל וגלובאלי – חלק ממגמה עולמית של מאבק איתנים בין קידמה, פלורליזם, ליברליזם וחדשנות, לבין שמרנות, סגירות, נוקשות והצמדות לערכים מסורתיים.

מאבק האיתנים הזה, שבין העולם הישן לבין העולם החדש, משקף את צומת הדרכים שמגדיר האם נמשיך לחיות בעולם של בחירה חופשית, או שמא ננוע אל עולם שבו זכות הבחירה מצטמצמת ואנשים חיים תחת מערכות בקרה, שליטה תודעתית ומציאות המעוצבת בעבורנו מבלי שיש לנו שליטה על כך.

המאבק הזה, לא רק מעמת בין גישות ומגמות חברתיות, אלא גם מאתגר את עצם קיומה של הישות הלאומית והתשתית הערכית הדמוקרטית, ומלווה בטלטלות והצפה של פערים פנימיים ומתחים בין קצוות פוליטיים וחברתיים מנוגדים, אשר יכולים להוביל לשני מסלולים מנוגדים זה לזה:

מסלול אחד הוא נסיגה לאחור, קפיאה על השמרים, ניוון ודעיכה אבולוציונית של האנושות. מסלול אחר הוא ערעור הסדר הקיים, גיבוש סדר יום חדש ותנועה אל מדרגה תודעתית וערכית חדשה, המשתקפת בנורמות ומוסכמות חברתיות שונות מכפי שהכרנו. נורמות ומוסכמות המאפשרות לאנושות לצמוח לשלב אבולוציוני חדש, ולעשות שימוש ער, מודע, יצירתי, מתקדם וערכי בזכות הבחירה החופשית.

כדי להבין עוד את עולם התוצאות המתבטא במציאות העכשווית המטלטלת את עולמם של רבים, אני רוצה לקחת אתכם להתבוננות על עולם הסיבות – התהליכים שהתרחשו ברקע לאורך שנים והבחירות שיצרו את המציאות שאנו רואים כעת.

צעד ועוד צעד מובילים לאובדן דרך

כשאני מדברת על עולם סיבות ועולם תוצאות, בחירות והשלכות, אני מדברת על כך שרבים מתבוננים בפליאה על המהירות שבה תהליכים מתדרדרים בישראל, אך התהליכים האלו לא קרו בין רגע. האירועים המקצינים ומתדרדרים במהירות, הם תוצר של תהליכים איטיים שהתקיימו ברקע לאורך הרבה מאוד זמן, עד שחצו מסה קריטית, שאת תוצאותיה העצובות והגרוטסקיות אנחנו רואים לנגד עינינו כיום.

התהליכים האיטיים המתרחשים ברקע הינם תהליכים של עיצוב מציאות הנעשים בשקט, ואינם מתחילים דווקא בחקיקה בכנסת, אלא בטפטוף איטי של רעיונות והחדרתם לתודעה הקולקטיבית עד שהם הופכים ללגיטימיים ובהמשך, לכוח אלקטורלי.

זאת כאשר רוב הציבור בלתי מודע לתהליכים המתרחשים, אדיש למגרש המשחקים הפוליטי ושקוע בלחיות את חייו. הציבור למעשה לא מעורב בעיצוב המציאות, אלא פוליטיקאים ובעלי אינטרס העומדים מאחוריהם ונושפים לא פעם בעורפם כדי לקדם אג'נדות של תאגידים ובעלי הון.

מתוך כך, בהדרגה, ולאורך שנים, נוצר שימוש בכוחה של המשילות ובכוחו של כסף, כדי לשנות את תפיסת העולם של הציבור בישראל, ולהטות את המחוג כלפי תפיסות עולם שמרניות ונוקשות, הכורכות את הזהות העצמית בזהות יהודית -דתית ובתפיסת עולם לאומנית ואנטי דמוקרטית.

בהדרגה ובהתמדה, רעיונות דתיים ואנטי דמוקרטיים חלחלו לתקשורת, למערכת החינוך, לצבא, לאוניברסיטאות, לרשתות החברתיות ועיצבו בתחכום ובשקט את התודעה של חלקים ניכרים בציבור.

השימוש בעמדה ממלכתית ובכוח הפוליטי של הנהגה ומשילות, נוצל על מנת לשתול נרטיב שכל מהותו להחליש את החוסן הערכי והתודעתי, להעצים פוליטיקת זהויות לפורר את החברה ולסכסך בין הזרמים השונים בתוכה ומתוך כך להופכה לכזו שקל לשלוט בה, להשפיע עליה ולטעת בה הלכי רוח בהתאם לאינטרס ולצורך.

התהליך המגמתי, המגיע לשיאו בתקופה הנוכחית, הוא תוצר של ההחלשה והפירוק של המרקם החברתי ועידוד פוליטיקת זהויות שקרעה את החברה לגזרים, בשיטה עתיקת היומין של הפרד ומשול.

כדי לפורר את המרקם החברתי, נדרש היה לערער על האמת המשותפת של הציבור וליצור מסלולים רבים של ״אמיתות אלטרנטיביות״. כך, בהדרגה, נוצר עמעום של מושג ה״אמת״, תוך נירמול של תרבות שקר, פייק ניוז ומניפולציות על דעת קהל, שהפכו לכלי בידיהם של פוליטיקאים, ובראשם ראש הממשלה, שעשה שימוש בעמדתו על מנת לעצב נרטיב המתאים לו ולצרכיו.

התוצאות עימן אנו מתמודדים כעת, הן תוצר של הפרת החוזה הבסיסי שבין נבחר ציבור לבין הציבור.

נבחר ציבור, המייצג קהל רחב, מקבל לידיו כוח, מיצוב, עמדה, השפעה וכלים של משילות, שיש להשתמש בהם במאור פנים, יושרה וטוהר מתוך מחויבות כלפי כלל הציבור. אך אין כל מנגנון בקרה המוודא שכך הוא הדבר. ומכיוון שלא התקיים מנגנון בקרה שכזה, נעשה שימוש בכל האמצעים העומדים לרשות אלו השולטים, כדי לחזק את הבסיס לשליטתם ולעצב את תודעת הציבור באופן התואם את האינטרסים האישיים והאג׳נדה שלהם ושל בעלי ההון העומדים מאחוריהם.

בחסות המשילות והממלכתיות ובמימון של בעלי הון (דוגמת שלדון אדלסון שהקים את העיתון ישראל היום, ודוגמת פורום קהלת הממומן על ידי בעלי הון אמריקאים), נרקם נרטיב מגמתי שבו הוחדרו אל המדיה הכתובה והמשודרת ואל הרשתות החברתיות רעיונות שמרניים, דתיים ולאומניים, שבעזרת נתונים כוזבים ומגמתיים חלחלו לדעת הקהל עד שהפכו ל-״אמת״ שרבים מאמינים בה.

וה״אמת״ הזו, יצרה נסיגה מדורגת מערכים בעלי משמעות אשר הגדירו את המסגרת הערכית של מי שתפס עצמו יהודי וישראלי.

בכך, צעד ועוד צעד הובילו לאובדן דרך, בתהליך איטי ומתון של התפוררות ערכית בו בכל פעם היה ויתור על עוד ערך, ועוד עיגול פינות ועוד נירמול של מה שלפני רגע נחשב ככזה שלא יתכן ובל יעשה.

לצד זאת, נוצרה רגרסיה נוספת ומסוכנת מאוד של כרסום מתמשך באמות מידה וערכים שהגדירו בפשטות מה מותר ומה אסור, מה חוקי ומה בלתי חוקי וגם מה טוב ומה רע, עד למצב שרבים אינם יודעים כבר להבחין בין טוב לרע, בין לגיטימי לבלתי לגיטימי, ויתירה מזאת – בין חוקי לבלתי חוקי.

הכרסום אותו אני מתארת לכם, הוביל למיטוט של המוסכמות שהגנו על החברה הדמוקרטית מפני עצמה. את התוצאה לכך אנחנו רואים כיום, כאשר ישנו חוק אחד לאנשים מן היישוב וחוק אחר לגמרי לחברי כנסת ולראש הממשלה, שמתעלמים ֿמפסיקות של בית המשפט, תוך כדי שהם שוברים את הכלים ומפרים את כללי המשחק.

בפסקאות הבאות אביא לכם דוגמאות הממחישות איך נוצר ערעור מתמשך של אמות המידה הנוגעות למעמדו של בית המשפט העליון של מדינת ישראל. הדוגמאות הללו ממחישות כיצד בעזות מצח, בניגוד לחוק וליושרה אנושית, וגם בניגוד לתועלת הציבור ושלום הדמוקרטיה הישראלית הצעירה והשברירית, נוצרה לגיטימציה לסירוב לקבל את סמכותו של בג״ץ כמערכת בקרה על הרשות המחוקקת.

אני זוכרת כיצד נדהמתי כאשר במרץ 2020, התפטר יו״ר הכנסת דאז יולי אדלשטיין באירוע מפתיע וחסר תקדים שסימל את תחילת העימות שבין הרשות המחוקקת לשופטת. אדלשטיין סירב דאז לאפשר הצבעה במליאת הכנסת על בחירתו של יו"ר קבוע, כאשר סירוב זה למעשה חתר תחת יסודות ההליך הדמוקרטי. כאשר בג״ץ חייב אותו לעשות כן, הוא פשוט התפטר, בחינת ״שברו את הכלים ולא משחקים״.

דוגמא נוספת לכך, היא חוקי דרעי: הראשון שנחקק בעבר ונפסל בבג״ץ, והשני שנמצא בתהליך חקיקה בימים אלו ממש. חוקים אלו נועדו לאפשר לו לכהן בתפקיד שר למרות הרשעותיו ולמרות התחייבותו שלא לחזור לפוליטיקה.

זוהי חקיקה פרסונלית, שבה מנצלים נבחרי ציבור את הכוח שניתן בידיהם ובמקום לחוקק חוקים הנוגעים לטובת הציבור וניהול תקין של המדינה מחוקקים חוקים אישיים, המשרתים אינטרסים פרטיים ונקודתיים, תוך שימוש לרעה בסמכות הכנסת כרשות מכוננת.

גם כאן, פעל בית הנבחרים למען מי שהורשע בפלילים ובעבירות מס, ואף התחייב שלא לרוץ לכנסת כדי שלא יפסקו לו עבירות שיש בהן קלון. כל זאת כדי לאפשר לו, למרות הרזומה המושחת, להפוך לשר בשני משרדים.

לחוק הזה יש משמעויות מרחיקות לכת מכיוון שהוא מוביל למשבר חוקתי ושוב שובר את הכלים.

דוגמא נוספת לכך היא העובדה שראש הממשלה ביטל על דעת עצמו את הסדר ניגוד העניינים שעליו חתם ונועד להכשיר את כהונתו, ובעצם הפר את התחייבותו בפני בית המשפט שלא לעסוק בעניינים הנוגעים למשפטו, ובהם כמובן ניהול מערכת המשפט עצמה.

מבלי להניד עפעף, יוצר נתניהו זילות וביזוי של בית המשפט, כאשר על דעת עצמו הוא פועל בניגוד להסדר עליו חתם, ומודיע שיעסוק בעצמו בהפיכה; במקביל, במהלך מתוזמר היטב, הקואליציה שלו מאשרת את חוק הנבצרות, ששולל מהיועצת המשפטית את האפשרות והיכולת להגן על החוק ועל הציבור מפניו של נתניהו.

דוגמא נוספת ואחרונה מן העת הנוכחית, היא הכרזתו של שר המשפטים יריב לוין כי אם בג״ץ יפסול את חוקי ה״רפורמה״ זו תהיה חציית קו אדום והוא לא יקבל את זה. אמירה זו למעשה מפנה עורף למשטר דמוקרטי ולעליונתה של מערכת המשפט, שנועדה להוות מערכת בקרה על בית המחוקקים. בקרה שדרושה כעת יותר מתמיד נוכח האנשים היושבים בו, אשר אינם כשירים ערכית ומוסרית לחוקק חוקים המשרתים את תועלת הציבור.

לכל המהלכים שתיארתי יש השלכות עמוקות – ערעור על התוקף והסמכות של בית המשפט, עד לריסוק של מהותו כמוסד מורם מעם, שתכליתו לייצג את הערכים, הבקרה והחסות על המערכת הפוליטית והציבורית.

צעד ועוד צעד, נוצר פירוק של הסמכות, הכבוד והאמון השמורים לבית המשפט, במטרה לבטל את יכולתו להשפיע ולהגדיר כללי משחק החלים על כולם ללא יוצא מן הכלל.

הדבר מזכיר לי את התסכול שחשים ילדים כאשר הם משחקים במשחק, מגיעים בו להישגים על פי כללי המשחק ואז כאשר אחד הילדים מפסיד, הוא שובר את כללי המשחק ולמעשה מבטל את היכולת לשחק כי אין כללים ואין חוקים והכל קורס.

אליטה, סייגים וערכים – הכוחות המגנים על שלמותה של חברה

משחר ההסטוריה, נדרשה מערכת סייגים ואליטה שתתפקד כשומרת הסף של החברה. גם עשרת הדברות הן מערכת שכזו, שנועדה להגן על הציבור מפני עצמו ומפני הכוחות השליליים הטמונים בנפש האנושית. כוחות העלולים לפגוע במימוש העצמי של הפרט והכלל, בתוך חברה שהנטיה שלה היא להילחם על משאבים ולהפר בדרך עקרונות מוסר, צדק ונאורות.

כמו כל מסמך כתוב, עשרת הדברות מכילות הן התייחסות שהיא רלוונטית עד היום והן הקשרים הנכונים לתקופה שבה הובאו ולמצב החברתי והתודעתי שהתקיים דאז. אך הדיון על עשרת הדברות, המראה גם עד כמה הערכים המוצגים בהם נעים מן האוניברסלי אל האישי (ואין בהם קשר לדתיות או לאלוהים כפי שהחרדים תופשים אותו) – הוא נושא למאמר אחר.

אם נתבונן על המהות והסיבתיות לעשרת הדברות, נזהה כי זוהי מערכת ערכים שנועדה לכוון לאנושיות טובה ונאורה יותר, המתעלה מעל פיתויי העולם החומרי ומשקפת אמות מידה בסיסיות שתכליתן להראות ולהתוות מסלול קולקטיבי ואישי שהינו דרך המלך – נתיב מואר לדרך מיישרין בתוך עולם רווי במערכות השפעה והטיה.

5 הדברות הנוגעות להיבט האישי: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד, מובאות כציווי בלשון שלילה. דבר זה מצביע על כך שסולם הערכים הזה הובא אל תוך חברה שבה רצח, ניאוף, גניבה, עדות שקר וחמדנות כבר התקיימו, ולכן נדרש היה לתת להם מענה ערכי, רעיוני וגם חוקי, האוסר על התנהלות מן הסוג הזה וכורך זאת במשפט, ענישה ואכיפה.

הערכים של חברה, החוקים והמוסכמות שנועדו לוודא את קיומם של הערכים הללו, נועדו להיות תשתית שתכליתה להגן על החברה מפני כוחות פנימיים שעלולים להרע ולהזיק לה. גם בית המשפט הוא תשתית שכזו, שנועדה לתפקד כאליטה המחזיקה בעבור הציבור את הרף הערכי והתודעתי הגבוה ובכך ״למשוך״ אותו תמיד כלפי מעלה, אל מעבר לתקרת הזכוכית של הנפש האנושית.

האליטה אותה אני מתארת, לצד התשתית הערכית שמצויה מעל הכל, נועדה ליישב את המתח המתמיד שבחיים בעולם גשמי. עולם שבו הרוח נוטה להיבלע במאבקים על חומר, שהנפש עלולה ללכת בו לאיבוד ולהיבלע בחוויה של הישרדות ותחרות על משאבים, והתודעה והמוסר עלולים לשקוע ולדעוך כתוצאה ממרדף אנוכי אחר מילוי עצמי במנעמי החומר, ובחיפוש אחר כוח, כבוד, כסף, שלטון ושררה.

על יישוב המתח המתמיד שבין האנושי לאלוהי ובין הנשגב לגשמי כתבתי במאמר ״אוקסימורון הקיום האנושי״ שאני ממליצה לקרוא בהקשר הזה.

אני מאמינה בכל ליבי, שאת המתח המתמיד שבין הקיום הגשמי לבין התודעה והערכים והרוח, ניתן ליישב באמצעות חניכה לטרנספורמציה של הנפש האנושית. באמצעות חשיפה לרעיונות מתקדמים ולתודעה הפורצת את מגבלות התפיסה האנושית ומכוונת בכל פעם למדרגה חדשה של תבוניות, שיש בה הכרה באחדותיות של הכל, אמפתיה, מאור פנים וטוהר.

אני מאמינה בכל ליבי, שהמחויבות של מנהיגות היא לבסס את התשתית החברתית כמערכת של מוסכמות וערכים המתפתחת באופן דינאמי, מתחדשת בתיאום להתפתחות הקולקטיבית. מערכת המגנה על החברה מפני הכוחות המובנים הקיימים בעולם הגשמי, שעלולים לגרור אותה לדה-אבולוציה, שמרנות, קפיאה על השמרים, ניוון וכילוי עצמי.

הקונסטרוקציה שמגדירה תודעה, חזון וערכים, פועלת כמוסכמה שכלל הציבור מחויב כלפיה. המוסכמה הזו יכולה להיות חוקה, תשתית של חוקי יסוד מובהקים, אמנה-חברתית, נורמות ומוסכמות, שמהווים כולם רשת ביטחון שתכליתה ליצור הגדרות ברורות שהציבור ונבחריו מחוייבים כלפיהן.

המחויבות כלפי התשתית אותה אני מתארת, היא גם מחויבות כלפי המוסדות השונים שתפקידם לאבטח את החברה ולהבטיח את צמיחתה והתפתחותה.

אך בפועל, כפי שכתבתי, לאורך תקופה ארוכה, לקחו לעצמם נבחרי ציבור את החופש לשבור את חוקי המשחק ואת הכללים באופן בוטה, שרירותי ואלים, והחלו ליצור קריסה של התשתית שנועדה להוות את הגורם המייצב והמאזן של המרקם החברתי.

זהו מהלך מסוכן שמוביל למצב שבו אין דין ואין דיין, אלא התנהלות פרועה ומשולחת רסן שפתחה פתח לביזוי, דה-לגיטימציה וערעור כוחה של מערכת המשפט, על ידי הפרה של האמון שבין נבחר הציבור לבין המדינה שהוא חלק ממנה ושאליה הוא מחויב כמשרת ציבור.

תהליך הכרסום חצה מסה קריטית ומוביל לקריסה

בחברה בה אנו חיים, כדי לקבל רישיון נהיגה על רכב נדרש לעבור תהליך של סינון ובדיקת כשירות רפואית, ללמוד מספר מינימלי של שיעורים ולעבור טסט תיאורטי ומעשי שנועד להבטיח כי הנהג ינהג על פי חוקי התנועה ולא יסכן חיי אדם. בחברה בה אנו חיים, לא נדרש דבר כדי להנהיג מדינה, תפקיד שיש בידיו השפעה על חייהם של מיליוני אנשים.

את התוצאות אנחנו רואים לפנינו: המרחב הפוליטי מלא באנשים שלא באמת מעניין אותם להנהיג ולשרת, כל רצונם הוא להשתמש במגרש הפוליטי כמכשיר לצבירת כוח, כבוד, כסף והשפעה בשירות עצמם, תוך דריסה של כל העומד בדרכם (כולל דריסה של הערכים אותם ציינתי קודם לכן, המופיעים בעשרת הדברות כחוזה חברתי קדום).

כדי להגן על עצמה מפני התפוררות פנימית וסיאוב, חברה דמוקרטית נדרשת ליצור בקרה על אלו שניגשים לפוליטיקה ומבקשים להיבחר לבית הנבחרים. חברה אחראית היתה מעבירה אותם תהליך סינון קפדני, הכולל מבדקים נפשיים ופרופיל פסיכולוגי מקיף, ובתוכו גם בחינה של היכולת התודעתית והערכית, היכולת האמפתית ומידת היושרה, הטוהר והיציבות הנפשית.

במציאות הנוכחית בה אנו חיים, הנרמול של תרבות הרמייה, השקר וסילוף המציאות, לצד ערעור סמכותה של האליטה לבקר את המהלכים המתרחשים בבית הנבחרים, הובילו לכך כי ראש הממשלה מתחייב ומפר התחייבות. אומר דבר אחד ועושה דבר אחר. מעביר חוקים פרסונליים שנועדו למנוע הליכים של הוצאה לנבצרות וממחיש תוך כדי זאת, עד כמה נבצר ממנו לנהל באופן בלתי תלוי את המדינה השרויה בכאוס הולך וגובר.

כל זאת, כאשר לא רק שאיש אינו עוצר ומערער על כשירותו של האיש הזה להוביל ולהנהיג – אלא גם בחלקים מן הציבור הוא נתפס כמנהיג לגיטימי. חלקים ניכרים בציבור הושפעו מן המהלכים ארוכי השנים של כרסום בערכים ואמות מידה המחייבים את המנהיגות ליושר כפיים ומאור פנים, אולם הם נוהים אחר מנהיג המחולל הרס שקשה יהיה לשקם וכמובן שיפגע גם בהם. הדבר נוגע לא רק לביבי, אלא לחבורה שלמה של אנשים שרחוקים עד מאוד מדמות של מנהיג ומשרת ציבור ועדיין מקבלים במה, מקום ולגיטימציה.

כפי שכתבתי בתחילת המאמר, מהלך הנדוס התודעה התרחש לאורך זמן רב, בו נוצרה מתיחה איטית של גבולות המותר והאסור בדעת הקהל. של האבחנה בין טוב ורע, המוסרי והבלתי מוסרי, הלגיטימי והבלתי לגיטימי.

הדבר נעשה תחילה באופן מדורג וכמעט סמוי מן העין, ובהמשך באופן בוטה, מתריס, גלוי ומוחצן. מתוך כך, נוצרה לגיטימציה לרעיונות ואופייני פעולה שכל תכליתם לערער את מה שמוסכם היה כאמת משותפת וכסייגים שהיוו את התשתית לקיום שלנו ואיבטחו אותה.

נסו לחשוב על כך – מה שפעם היה מעורר רעש גדול והתנגדות, הפך במציאות שבה אנחנו חיים למחזה יומיומי – הרגל שאנשים חיים איתו ומשלימים איתו.

זוהי המשמעות של ההידרדרות הערכית והמוסרית שעליה אני מתריעה מזה תקופה ארוכה – מציאות שבה ההתנהלות של מי שמתיימרים להוביל ולהנהיג מנוגדת לערכים שנדרשים ממנהיג.

ההידרדרות הזו הובילה לכך שמדינת ישראל שרויה בתהליך כילוי עצמי שהינו תוצר של כל מה שתיארתי: היעדר ניקיון כפיים, מניפולציות, ספינים, אופורטוניזם ושקרים, שהופכים נפוצים ורגילים עד שהם מנורמלים והופכים למה שאנשים מגדירים ״ככה זה בחיים״ ו-״ככה זה בפוליטיקה״, תוך משיכת כתפיים והפניית הראש אל משהו מעניין יותר.

לא ניתן לנתק את התהליך שאני מתארת, מההתנהלות של ישראל בשטחים הכבושים.

משמע, כל המהלכים של ההידרדרות הערכית והמוסרית שאותה אני מתארת, קשורים לנירמול המתמשך של הפרת זכויות אדם, של קיפוח, של שלילת חופש, של התעללות והתאכזרות ושל דמוניזציה של העם הפלסטיני, מבלי לעשות את האבחנה בין אלו המבקשים לחיות את חייהם מתוך כבוד, חופש רווחה ואפשרות מימוש עצמי, לבין אלו המחרחרים מלחמה ורוצחים חפים מפשע.

כמו בישראל, כך גם בקרב ערביי ישראל וברשות הפלסטינית, קיימת בעיה חמורה של היעדר מנהיגות ראויה. בכך, הריק המנהיגותי בצד הישראלי פוגש את הריק המנהיגותי בצד הערבי-ישראלי ובצד הפלסטיני, מה שיוצר מבוי סתום והיעדר תקווה לשלום והתנהלות הרמונית.

כיצד ניצור גשרים של שלום, כאשר רבים חיים בחוויה של איום קיומי, הישרדות, שנאה ופחד? וכאשר הפחד וההישרדות עולים – אין באמת מקום לדיאלוג המאפשר לראות אפשרויות חדשות ויצירתיות שיכולות להוביל לדרך חדשה.

בשני הצדדים, הן היהודי והן הערבי, קיימים פלגים דתיים לאומנים וקיצוניים המקדשים את האדמה יותר מאשר את החיים, ומקדשים את הדת יותר מאשר את האפשרות להתקדם כחברה ולהעצים פלורליזם, סובלנות, חופש ביטוי ושוויון זכויות.

אלו הדוגלים בקדושת האדמה ובעליונות יהודית אינם מסוגלים לזהות את הפרדוקס הערכי והרוחני שגישה זו מייצגת, כך שבמקום לקדש זהות רוחנית שהינה אוניברסלית, צמיחה, חדשנות והתרחבות תודעתית, ישנו קידוש של עליונות לאומית דתית, נפרדת ומתנשאת וקדושה של האדמה שיש להיאבק על כל שעל בה.

הסכמי אוסלו, רצח רבין וההסלמה שהגיעה אחריהם זיעזעו את החברה הישראלית, והובילו לשבר גדול בתוכה: בין שמאל וימין ובין דתיים לחילוניים.

היה זה משבר אמון גדול הן בקרב הציבור הימני לאומי דתי שהתייחס להסכמי אוסלו כאל בגידה (ואף התירו את דמו של רבין בפסקי הלכה קיצוניים) והן בקרב שוחרי השלום והדיאלוג, שקידשו שלום והיו מוכנים לתת תמורתו שטחים אך נתקלו בהעדר בשלות וקיבלו מציאות של אינתיפאדה, ובהמשך לבוא אסקלציה של פיגועים, והסתה שהובילה לרצח רבין.

התהליכים המתוארים, שתחילתם בניסיון להגיע להסכמי שלום שניסו לפרוץ את המעגל הסגור ולהתיר מציאות רווית מתחים ואלימות, יצרו טראומה הן בצד ה״ימני״ והן בצד ה״שמאלי״ והובילו לתחושה שאין מי עם לדבר בצד השני.

עשר שנים לאחר מכן, תכנית ההתנתקות החד צדדית העצימה את השבר הזה והעמיקה את הקרע. זאת, למרות שתוכנית ההתנתקות היתה תכנית שיוזמיה השתייכו לצד הימני של המפה הפוליטית והיא זכתה לתמיכה של אנשים בעלי עמדות אידאולוגיות שונות – החל בשמאל דרך המרכז ועד הימין המתון.

ההתנגדות להתנתקות, אמנם הובעה בתחילה גם בחלק מחוגי השמאל, בעיקר בשל אופייה החד-צדדי, אך הפכה עם הזמן לנחלתם העיקרית של הציונות הדתית ושל חוגי ימין מובהקים שרואים בה נקודת שבר טראומתית.

כל התהליכים הללו השפיעו מאוד על התודעה הקולקטיבית שזנחה את התקווה לעתיד של שלום ואפשרה לפלגים הקיצוניים הלאומנים דתיים משיחיים בישראל להתחזק ולהתבסס בהדרגה.

עד היום שוחרי הדמוקרטיה הליברלית השואפים לדיאלוג, חתירה לשלום וסיום הכיבוש המשחית, רואים ברצח רבין נקודת מפנה שבה בכוח האלימות והזרוע סולק רבין מעל במת המשחק ובכך כל הערכים הדמוקרטיים שהוא ייצג נדחקו ועברו דה-לגיטימציה ואת מקומן תפשו דעות לאומניות שהתבססו וצמחו במרחב הציבורי מוכה ההלם, הפחד והאכזבה.

לאורך השנים ועד לימנו אנו, חל תהליך של הידרדרות ערכית ומוסרית, שביחד עם אינטרסים פוליטיים מסולפים הוביל למתן לגיטימציה לפלגים משיחיים אלימים ואפלים. פלגים אלו מאבדים צלם אנוש ומבצעים פשעי שנאה איומים, תוך שהם מבטלים את זכות הקיום והביטוי של ציבורים שלמים, ולמעשה מחלקים את מדינת ישראל לשתי מדינות שונות זו מזו בזהותן, ערכיהן, אמות המידה, סדרי העדיפויות ואופייני ההתנהלות.

ניתן לדמות זאת למצב שבו הישות ״מדינת ישראל״ נמצאת במצב נפשי של פיצול אישיות שבו חלקים המצויים באותו גוף נאבקים זה בזה ויוצרים תהליך אוטואימוני של כילוי עצמי.

אני מתארת לכם את כל אלו, מכיוון שכל התהליך הזה יצר מרחב ציבורי שבו רבים הפנו את גבם למתרחש על במת המשחק הפוליטית, העבירו את המיקוד שלהם אל עצמם, אל חייהם ואל סביבתם הקרובה ונטשו את המעורבות הרחבה יותר בעיצוב המציאות באמצעות המעורבות הפוליטית שהיא למעשה הכלי המאפשר לאזרחים במדינה דמוקרטית לעצב את דמותה של המדינה.

האכזבה, אובדן התקווה, מפח הנפש והתחושה של אין מוצא, הובילה לאדישות גם כלפי ההתדרדרות הערכית והמוסרית של נבחרי הציבור ויצרה את הקרקע להתנהלות מופקרת שבימים אחרים לא היתה מאפשרת.

לא פעם כתבתי כי אנו מצויים בחבלי לידה של העולם החדש וכי עולמנו משתנה לנגד עינינו בצעדי ענק במעבר הגדול אל המאה ה-21.

אלו צירי לידה קשים, המתבטאים לאורך זמן במגיפות, התחממות גלובאלית, שינויים פוליטיים וכלכליים, הפלישה לאוקראינה, ערעור של דמוקרטיות, מתחים פנימיים במדינות רבות וכמובן כל מה שמתרחש בישראל.

אלו הם ימי הביניים של העת החדשה, שבהם עדיין אין באמת מנהיגות חדשה ורוב העולם מתנהל תחת אנרגיה זכרית אלימה ודורסנית, וללא כלים ותודעה חדשים.

אבל עדיין, בתוך העולם המשתנה, בתוך כל סבך הנורמות הפוליטיות המסולפות, בתוך כל רשת הקורים של בעלי הכוח וההשפעה, עדיין מתקיימת האפשרות לנבוע מהקיים והיש אל עבר משהו חדש, כי עדיין חלון ההזדמנות פתוח, והוא מציף את הסילוף והעיוות ואת כל הדורש תיקון, על מנת לאפשר לנו להבחין בכל אלה, להתעורר, להתפקח, להכיר בכך שיש לנו את היכולת להשפיע ולפעול ברמה פרואקטיבית כדי לחולל שינוי בבחירה חופשית מודעת.

כשאנחנו ניגשים לעצב את העולם החדש – חשוב שנכיר בכך שיש לנו עוצמה רבה וכי נדרשים מאיתנו איזון, מבט-על, יכולת להכיל חשיבה מורכבת, אך בראש ובראשונה אנו נדרשים להגדיר סולם ערכים ברור ומובהק וסדרי עדיפויות שלא משאירים פרצות וקובעים מי אנחנו ומה באמת חשוב לנו.

בעיני זהו תהליך שיוביל יותר ויותר אנשים להעדיף את הזהות האוניברסלית והדמוקרטית על פני הזהות הדתית, ובכך יחזק מאוד את הערכים הדמוקרטיים שמתייחסים למדינה כאל מרחב שבו ניתן לשונים ולמגוונים לבטא את עצמם ולממש את עצמם באופן הטוב ביותר.

כל בני האדם מבקשים לחיות חיים הרמוניים.

הכמיהה הזו טומנת בחובה שאיפה לחיות חיים של תקווה, שיש בהם משמעות.

חיים הטומנים בחובם חוויה של ביטחון קיומי, הפריה הדדית ושגשוג.

היישות הנקראת "מדינה" נועדה לאפשר מציאות כזו, על ידי תשתית לחברה

המחברת באופן הרמוני בין החלקים שבה, שתומכים ומפרים זה את זה.

אך מה קורה כשאין זה כך?

על כך בפרק הבא.