הטוב במיטביותו

סיפור על הכלבה של שרדינגר

יום חמישי בערב. דר, רוני, אסף, אני ונטאשה הכלבה, חוזרים מטיול של הצוות בצפון, וממהרים הביתה כי לוקאהס, הכלב הרגיש, החכם, הדינמי והמנהיג של שלישיית הכלבים שלנו, לא מרגיש בטוב.

כשאסף נכנס הביתה הוא מגלה שארתור, הכלב החולמני, המעופף, שהוא הפילוסוף שובה הלב שבחבורת הכלבלבים, התחיל גם הוא להראות סימני מחלה, מה שמוביל לכך שאנחנו מעלים את שניהם על הרכב וכולנו נוסעים ביחד לווטרינר.

כשאסף ודר נכנסים עם הכלבים, רוני ואני נשארות ברכב עם נטאשה ומתבוננות על החלון הגדול שמשקיף אל חדר הטראומה של המרפאה, בסיטואציה שמרגישה כאילו היא לקוחה מהצגה מבויימת היטב, או מסרט שהשקיעו שעות בלעצב בו את התאורה, זווית הצילום והפריים שבתוכו מתרחשים האירועים.

נסו להעלות בעיני רוחכם הקרנת ערב בקולנוע דרייב אין ישן, רק שבמקום מסך גדול ממולנו נמצא חלון מואר שמעניק לנו הצצה אל תוך החדר.

לוקאהס וארתור מקבלים טיפול בחדר אחר, ודר מדווח לנו כי אל חדר הטראומה שבו אנחנו צופות הגיעה כלבה שנדרסה בצומת סמוך שהוא גדול וסואן.

מהחלון של חדר הטראומה אנחנו יכולות לראות בבירור את הווטרינר והאסיסטנטית שמטפלים בכלבה, אך מנקודת המבט שלנו לא ניתן לראות את מה שמתרחש על שולחן הטיפולים, וגם לא את הכלבה.

מה שאנחנו רואות זה רק את פניהם המרוכזות ואת ידיהם הפועלות של הווטרינר והעוזרים שלו, שבאים והולכים בנמרצות, מתייעצים ביניהם, מבטם רציני ועיניהם מתבוננות על השולחן, תוך כדי שהם מבצעים פעולות שונות.

כך מצאנו את עצמנו, רוני, נטאשה ואני, בסיטואציית החתול של שרדינגר –  בה אנחנו צופות ומתבוננות מבחוץ על סיטואציה, כשאין לנו מושג מה מצבה של הכלבה, ומנקודת מבטנו – הכל יכול לקרות.

בתוך התרחיש הזה מה שהיה בולט באופן שלא ניתן היה להתעלם ממנו הוא משהו מאוד מעניין.

שמתי לב שבסיטואציה מהסוג הזה, הנטייה הטבעית של המוח האנושי היא לדמיין את הגרוע מכל.

פסימיות כנורמה חברתית – התרחיש הגרוע ביותר

אנו חיים במערכת מציאות שרחוקה מאוד מערכים אוניברסליים. 

האנושות יצרה הבניות תרבותיות ונורמות חברתיות, שפעמים רבות מעודדות נפרדות, פוליטיקת זהויות, מאבק על משאבים, ניכור, אינדיבידואליזם מוגבר ומופרז, מה שמוביל לחוויית חיים הישרדותית שיש בה קונפליקטים, כאב וסבל.

החיים בעולם שכזה יצרו הטיה מובנית בתפישת העולם האנושית.

החיים בעולם שנתפש כמאיים, בלתי צפוי ומאתגר, לצד חוויות חיים של כאב, סבל, הישרדות ותחרות על משאבים, הובילו לכך שבני האדם פיתחו מאפיינים נפשיים והתנהגותיים, שבהם הם מנסים להימנע ככל שניתן מתרחישים שליליים שכאלה, ומכל מה שנתפס כמאיים על הישרדותם ועלול לגרום להם לכאוב ולסבול.

הרצון להימנע מתרחישים שליליים יצר הטיה מובנית של המחשבה לכיוון של… תרחישים שליליים.

כלומר בתרבות האנושית נוצרה נטייה מחשבתית להתמקד בשלילי, לצפות לרע מראש ולהיערך לתרחישי קיצון שליליים כדי, לכאורה, להגן על העצמי.

הדבר יצר הטיה קוגניטיבית מובנית ודפוסי מחשבה ותפיסה, שרוב האנשים נוטים אליהם באופן אוטומטי, כשהם נתקלים במצב לא מוכר או כשהם בוחנים מהלכי חיים, כמו למשל:

• לייחס משקל רב לצדדים השליליים של סיטואציות ואירועים.
• להתמקד במה שחסר ולראות את חצי הכוס הריקה.
• להריץ בראשם ספקולציות, ולהתכונן נפשית לכאב, סבל,מפח נפש ואכזבה.
• לדמיין תרחישי קיצון שליליים ולהעריך הערכת יתר את ההיתכנות שלהם.
• להיות חשדנים ולראות את הפוטנציאל השלילי באדם.
• לא להעריך מספיק את עצמם ואת היכולות והמסוגלות שלהם.
• לצפות לגרוע ביותר ולחפש אישושים וחיזוקים לתחזיות והציפיות האלו.

כל אלו הם דפוסים שמתבטאים הן ברמה המנטלית והן ברמה הרגשית, מכיוון שאנחנו מנסים להגן על עצמנו מפני איום או סכנה, לא רק באמצעות הטיה קוגניטיבית, אלא גם באמצעות הטיה רגשית.

ולכן, לרוב, מי שהיה שומע על כלבה שנדרסה, היה מדמיין כלבה מרוסקת, על סף מוות, עם כל הדרמה הרגשית שנלווית לכך, חושב שבטח נלחמים על חייה, חושש לגבי הסיכויים שלה להנצל – על אף שכל מה שידוע הוא שהיא נדרסה, כלומר נפגעה מכלי-רכב, וייתכן שמדובר בפגיעה קלה ולא משמעותית.

הנטייה לצפות לתרחיש הגרוע מכל בהעדר פרטים או מידע, ולהשלים לעצמנו את הסיפור בדמיון על הצד השלילי ביותר של ספקטרום אפשרויות ההיתכנות – נובעת מהטייה קוגניטיבית מוכרת, שנקראת "הטיית השליליות".

מהי "הטיית השליליות"?

הטיית השליליות היא נטייה מובנית של המוח האנושי להעניק משקל רב יותר לחוויות, רגשות ומידע שליליים בהשוואה לחיוביים, גם כאשר עוצמתם או חשיבותם האובייקטיבית זהה. תופעה זו מושרשת עמוק בפסיכולוגיה האנושית ומשפיעה על האופן שבו אנו מעבדים מידע, זוכרים חוויות ומקבלים החלטות בחיי היומיום.

כמנגנון הישרדות בסיסי שמקושר למערכת הסימפטטית שלנו, המוח והגוף מגיבים בעוצמה רבה יותר לגירויים שליליים. הדבר מגן עלינו מפני סכנה מיידית וממשית, אולם משפיע באופן משמעותי גם על הזיכרון והחשיבה שלנו. אנשים נוטים לזכור יותר ולייחס יותר משקל ומשמעות לחוויות ואירועים שליליים מאשר לחיוביים.

אירועים שליליים משפיעים עלינו יותר מבחינה רגשית. לדוגמה, דחייה של מאמר אקדמי משפיעה יותר על מצב הרוח מאשר קבלת המאמר. או למשל, כאשר עובד מקבל משוב על ביצועיו, אשר כולל שבחים לצד ביקורת, הנטייה שלו תהיה להתמקד בנקודות החולשה ולתת להן משקל גדול יותר בתפיסתו את הערכת הביצועים הכללית.

הטיית השליליות גם משפיעה על האופן שבו אנו זוכרים ומעריכים מערכות יחסים. אדם עשוי לזכור בבהירות רבה מקרה בודד שבו חבר או בן משפחה אכזב אותו, בעוד שעשרות מקרים שבהם אותו אדם תמך בו, מתעמעמים בזיכרון או נשכחים. באופן דומה, אחרי פרידה מזוגיות, יש נטייה לזכור בעיקר את הדברים הרעים שקרו במערכת היחסים.

הטיית השליליות משפיעה באופן משמעותי גם על האופן שבו אנשים צופים ומתכננים את העתיד. אנשים נוטים להעריך הערכת יתר את הסיכויים לתרחישים שליליים ולייחס להם משקל רב יותר בתכנון החלטותיהם. 

הנטייה לחזות עתיד קודר יותר מהמציאות היא תופעה הידועה גם כ"פסימיות השוואתית" – אנשים נוטים להיות אופטימיים יותר לגבי עתידם האישי, אך פסימיים יותר לגבי עתיד החברה או העולם בכללותו. לפיכך, הם נוטים להעריך הערכת יתר את הסיכון של השקעות ולהימנע מהזדמנויות פיננסיות פוטנציאליות מחשש להפסד, או להימנע מלנסות קריירות חדשות או לקחת סיכונים מקצועיים מחשש לכישלון, גם כאשר הסטטיסטיקות יראו פוטנציאל הצלחה גבוה.

הטיית השליליות והרשתות החברתיות

הטיית השליליות משפיעה עמוקות על החברה והעולם שלנו, וזה הולך ומתעצם ככל שאנחנו מעמיקים אל תוך העולמות והממדים הדיגיטליים. הדבר מקבל ביטוי מובהק באופן הפעולה של האלגוריתמים של הרשתות החברתיות.

בהגדרת ברירת המחדל שלהם, האלגוריתמים מתוכנתים לקדם תוכן שמעורר רגשית את המשתמשים ומגביר מעורבות אינטראקטיבית ותגובות. כך האלגוריתמים משפרים את שימור המשתמשים בתוך הפלטפורמה, וצוברים עוד ועוד "זמן מסך" שבו מתאפשר להם לקדם פרסומות ותכנים מסחריים.

מאחר והטיית השליליות גורמת לאנשים להגיב בצורה חזקה יותר לתוכן שלילי, האלגוריתמים של הרשתות החברתיות נוטים להציג תוכן שלילי, שמקוטלג כתוכן "מוצלח", שמגביר  את המעורבות. כך נוצר מעגל קסמים שלילי: ככל שאנשים נחשפים ליותר תוכן שלילי, הם נוטים להגיב אליו יותר, מה שגורם לאלגוריתם לתעדף אותו ולהציג עוד תוכן שלילי, וחוזר חלילה, מה ש"צובע" את הסביבה הדיגיטלית בסנטימנט הזה.

הסביבה הדיגיטלית שנוצרת על ידי האלגוריתמים, משפיעה על תפיסת המציאות של המשתמשים, ויוצרת עבורם תמונת עולם מעוותת ופסימית. היא מגבירה קיטוב חברתי, חשדנות וניכור, זרות, פחד ושנאת האחר, וגם תורמת לתפיסה את העולם כמושחת ערכית ומוסרית – מכיוון שזהו העולם שאותו משקפים ומציגים האלגוריתמים ללא הרף.

חשיפה מוגברת לתוכן שלילי ברשתות חברתיות משפיעה על הקוגניציה – היא מעודדת תגובות רגשיות מהירות, רפלקסיביות ושטחיות, ובכך מובילה לירידה ביכולת להעמיק ולנתח מצבים מורכבים, להבין נקודות מבט שונות ולפתח חשיבה מורכבת. בכך היא מעודדת את המשתמשים, נטולי האוריינות הדיגיטלית או התודעתית, לאמץ דעות פשטניות ולהתקשות בהתמודדות עם סוגיות מורכבות בחיי היומיום ובחברה בכללותה.

פיצול מציאויות ו"הצד האפל" של הנפש

המגמה הזו, יוצרת את מה שאני קוראת לו פיצול מציאויות – מצב שבו מתקיימים זה לזה עולמות רבים במרחב הדיגיטלי, שמשקפים תמונת מציאות מעוותת, אך גם יוצרים לגיטימציה לתופעות חברתיות השעונות על הגישה השלילית שאותה תיארתי.

בכך, נוצרות מגמות תרבותיות שמסכנות את העתיד של האנושות, מכיוון שהן מעודדות נרטיב שלילי, אך יתירה מזאת, מעניקות לגיטימציה להתנהגויות שהן לא ערכיות ולא מוסריות והופכות אותן לנורמה שדורסת את כל הטוב והמיטיב, הנאור והערכי ויוצרת התדרדרות חברתית, ופירוק של מנגנונים חברתיים שנועדו להגן על אנשים מפני "הצד האפל" שבנפש האנושית.

חשוב להכיר בכך ש״הצד האפל״ של הנפש, משגשג ופורח בתוך סביבה הישרדותית ושלילית, שמנציחה חוויות של תחרות על משאבים, פוליטיקת זהויות, תחושת קיפוח, כעס, עוינות, שנאת חינם ומאבקים בין מגזרים שונים. 

קל להתמסר ל-״צד האפל״ של הנפש וללכת שולל אחר ההטיות השליליות ברשתות החברתיות ובמדיה המשודרת. זה לא דורש מהאדם שום מאמץ מלבד להתמסר לכוחות הנפשיים השליליים שבתוכו ולתת להם דרור ופורקן.

עולם הרשתות החברתיות והמדיה המשודרת, מלבה יצרים הישרדותיים שלוחצים על כפתורי הנפש ומעודדים פריקה של אנרגיה נפשית באמצעות אלימות מילולית ופיסית, במעגל סגור שמוליד עוד ועוד כאב וסבל ומעצים את תפישת המציאות השלילית.

בכך, הרשתות החברתיות מספקות ״אופיום להמונים״, יוצרות הסללות תרבותיות ומכנה משותף רחב, נמוך ומסוכן שדורס ומבטל את האליטות החברתיות שנועדו להציב רף תודעתי ערכי ומוסרי, שמקדם את התרבות האנושית אל יכולות תודעתיות, מחשבתיות ורגשיות שהן פחות הישרדותיות ויצריות, ויותר מעודנות ומבוססות על נאורות, קידמה ומצויינות.

בעיניי, בעולם מתוקן, ישנה רגולציה על הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת, והתערבות מבוקרת באלגוריתמים של הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת כדי לאפשר להם לשרת את האדם והחברה, אך לא ארחיב על כך כאן, מכיוון שכבר כתבתי על כך במאמר טרור בעידן הפוסט אמת בפרק "רגולציה בשירות הטרנספורמציה".

ויתירה מזאת, על מנת להבטיח את עתידה של האנושות נדרשת אליטה, שתסכים ליצור משקל שכנגד להטיה החברתית שאותה תיארתי, תטפח את הטוב והמיטיב, תאמין בפוטנציאל הגבוה של בני האדם ותיצור מסלולי צמיחה והתפתחות עבור אנשים שמוכנים להשקיע משאבים ומאמץ מנטלי ורגשי כדי ליצור טרנספורמציה והתפתחות תודעתית, מחשבתית, ערכית ורגשית, ולטפח מציאויות חיוביות והרמוניות.

על בריאת מציאות

בימים אלו אני מעבירה הרצאות במודול 2 של תכנית ההכשרה שלנו, אשר עוסק ביכולות בריאה והשפעה, עיצוב מודע של התודעה, יצירת מציאות והגשמה של חזון וחלום, בתהליך שמוציא לפועל ומעביר רעיון מתיאוריה למימוש.

זה תענוג צרוף לעסוק במודל הזה, שיש בו כלים לחוסן תודעתי ורגשי, זיהוי ובירור הרצון והחזון, הסרה של מגבלות ומניעות מעל התודעה והנפש, חיבור לערכים אוניברסליים, והכשרה ליכולת להגשים מהות ומשמעות על פני כל הרצף שבין הרוח וההשראה, הרגשות, ההרגלים, המעשים והחיים היומיומיים.

במודל הזה  מתקיימת הרבה יצירתיות, מעוף ודמיון, משחקיות וחדווה, שמאוד תומכים את היכולת להעז ולחלום מעבר לתקרת הזכוכית, אל עבר אפשרויות חדשות ו… חיוביות. 

האדם, מעצם מהותו, מתנהל בעולם כאשר המיינד והלב שלו יוצרים מציאות, באופן מודע ובלתי מודע. הנפש שלנו פועלת כמגבר תדרים, ורוב האנשים משתמשים במגבר הזה מבלי דעת, נוהים אחר הטיית השליליות ומגשימים מציאויות שליליות בחינת ״אשר יגורתי בא לי״.

היכולת ליצור ולהגשים מציאות באופן פרואקטיבי, מודע וער, כוללת סט של כלים ויכולות שקשורים להבנה של מערכת המציאות והאופן שבו היא בנויה, הבנה של מיהו האדם וממה מורכבים כוחות הנפש והגוף השונים, הכרה בהטיות המובנות במטריצה ומשפיעות על הנפש האנושית, ועוד.

בתוך המודול השני ובתהליך שאני קוראת לו "בריאה דינמית" ישנו שלב של הגדרת רצון ומציאות רצויה. זהו מצב של "סופרפוזיציה" – כלומר ממד תודעתי ונפשי שבו האדם מכונס אל תוך החזון, הרצון ומשאלת הלב, כשאינו יודע כיצד הם יתממשו בחוץ, ומבחינתו, הכל יכול לקרות.

זהו מצב שיש בו מצד אחד רצון מאוד חזק וברור כלפי ה"מה" – המהות של הדבר אותו הוא רוצה להגשים, ומצד שני שוויון נפש כלפי ה"איך" – האופן שבו הדבר יוגשם, ובכך יכולת לאפשר למציאות להתארגן סביב הרצון או החזון ולתמוך את המימוש שלו, באופנים רבים ומגוונים, שחלקם אינם עולים כלל על דעתו.

במצב שכזה, המציאות היא "החתול של שרדינגר" – האדם מצוי בחוסר וודאות שהוא מבורך, ובו הוא איננו יודע את אשר איננו יודע, התודעה שלו אינה מגבילה את אפשרויות ההגשמה לספקטרום ספציפי, והוא מוכן להכיל כל תרחיש – כי הכל יכול לקרות.

לא פעם אמרתי:

חוסר וודאות הוא המקום שבו אלוהים מרגיש הכי בבית

וכיוונתי לכך שעל מנת ליצור מציאות, באופן מיטבי, נדרש להכיל ברמה הנפשית את השהות במרחב של חוסר וודאות שבו המציאות מתהווה ומעצבת כלפי מה שאנחנו רוצים ליצור ולהגשים. זה דורש מאיתנו את היכולת הנפשית להכיל את כל קשת האפשרויות ״לטוב ולרע״.

הספקטרום הסובייקטיבי של "הכל אפשרי"

ההכלה של "הכל יכול לקרות", או "הכל אפשרי" נמצאת על ספקטרום רחב, אשר ניתן להגדיר לו שתי קצוות:

הקצה השלילי – תרחישים של כישלון, מפח נפש ואכזבה – אותם הנפש האנושית לרוב מכירה, יודעת להכיל ואפילו נוטה אליהם, מכיוון שהם מוכרים, ידועים, מתועדים ומקוטלגים כ"בטוחים" ו"צפויים" בתוך הפנקס הרושם והמקטלג של המיינד והנפש האנושית, אשר כאמור, נוטה לייחס משקל עודף לחוויות ומסקנות שליליות.

הקצה החיובי – תרחישי קיצון חיוביים של הצלחה וניצחון – שבהם הדבר מתגשם באופן שכלל לא העלינו על דעתנו, בצורה אופטימלית שהיא גם מופלאה ונהדרת, ובה המציאות מפנקת אותנו מעבר לכל דמיון.

מתוך אותה סופרפוזיציה שבה האדם מכונס אל תוך החזון והרצון העמוקים שלו ומכיל את כל ספקטרום האפשרויות, ממש חשובה המסוגלות המנטלית והרגשית למקד את כל תשומת הלב והמחשבה, בדבר אשר אותו רוצים להגשים.

אך מה קורה כאשר עקב ההטיה הקוגניטיבית שתיארתי בפרקים הקודמים, וההסללות התרבויות שמעצבות את המוח באופן נוקשה ותבניתי, מחלחלת אל אותה הנקודה, הנטייה הנפשית להסיט את תשומת הלב או את עיני הדמיון כלפי תרחישים שליליים ופסימיים?

מה שקורה במצבים כאלו, לעיתים קרובות, הוא שההסללה המנטלית מוליכה את המיינד ואת הרגש ובהמשך גם את המעשים וההרגלים – במסלול מוגבל שמתקיים בתוך הספקטרום המצומצם שאותו צפה האדם כטווח האפשרויות הסביר ו"הצפוי" לתפיסתו. ובמילים אחרות, מצב של "אשר יגורתי בא לי".

הלב כמגבר תדרים והמיינד כמחשב אישי

כתבתי לא מזמן מאמר על סבלנות כגשר בין חזון למימוש ובו הקדשתי פרק לגישה האינסטרומנטלית – לפיה האדם אינו כפי שהאנושות נוטה לתפוס אותו – כסך המחשבות, הרגשות, הרצונות, המיומנויות והכישורים שלו, אלא ישות שניתן לדמות לשדה אינטליגנציה ענק, הפרושה על פני רבדים וממדים רבים, אשר כל אלו ועוד, הם כלי ביטוי בעבורה.

הגישה האינסטרומנטלית היא גישה חדשה ומתקדמת, גישה אוהדת כלפי המחשבות, הרצונות, הרגשות ופני הנפש שלנו, שנועדה לטפח אותם מתוך הבנת תפקידם. זוהי גישה פרואקטיבית, שיש בה אחריות ומחוייבות ללמוד ולסגל את השליטה בכלי הביטוי השונים האלו, להעשיר ולהרחיב אותם כדי לנווט באמצעותם את חיינו בתבונה אל טווחי אפשרויות חדשים.

זוהי גישה שרואה בשכל האנושי מחשב אישי מתוחכם, שיודע לחשב נתונים, לאחסן ולקטלג מידע, לתעד את כל המוכר והידוע ולספק אנליזה חיונית לטובת התמצאות בעולם והגשמה.

זוהי גישה שרואה בלב וברגשות מגבר תדרים עוצמתי, שמאפשר לאדם לעטוף, לתמוך ולהזין ברגש חיובי את מה שהוא רוצה לטפח ולהפנות אליו את תשומת ליבו.

זוהי גישה שרואה ברצון מנוע פנימי משוכלל, שמטעין את החיים בסקרנות, תשוקה, מסוגלות ויכולת להגשים ולבטא משמעות מתוך חריצות והתמדה.

וזוהי גישה שרואה בעולם ההגשמה מגרש משחקים ענק, שמאפשר לאדם לבטא את עצמו בשלל אפשרויות, שאין בהן הצלחה או כישלון, אלא התנסות, צבירת מיומנות ולמידה, יצירת דיאלוג ומשוב עם המציאות, או אם תרצו, ריקוד – שבין תכלית למימוש, בין יוצר ליצירה, ובין אלוהות לגשמיות.

אם אנחנו מכירים את טבע המציאות שבה אנחנו מתקיימים, ומכירים את ההטייה לשלילה, אנחנו מבינים שכאשר אנחנו נוהים אחרי הסללות מנטליות או רגשיות שמפנות את תשומת ליבנו ודעתנו כלפי תרחישים שליליים, אנחנו "נכנעים" למערכת של אוטומטיים ותבניות הישרדותיות, ונותנים לה להנהיג ולהכתיב את חיינו. בכך אנחנו לא מאפשרים לכוחות הנפש והגוף שלנו להתפתח ולעשות את תפקידם – לשרת את החזון והרצון שלנו, אלא מכפיפים את עצמנו למגבלות ולמניעות שהם מציגים.

בכך אנחנו מניחים להסללות התרבותיות, הנורמות החברתיות, ההגבלות המחשבתיות, המניעות הרגשיות וההרגלים האוטומטיים, להגדיר לנו את הגבולות של מה אפשרי לנו לרצות, לחשוב, לחלום, לעשות ולהיות – בתוך ספקטרום צר ומוטה לשלילה.

הבחירה הפרקטית בחיוביות – איפטום של פוטנציאלים

מהי נוירופלסטיות?

מחקרים מצביעים על כך שכ-95% מהמחשבות שלנו חוזרות על עצמן מדי יום. המוח האנושי מורכב מרשתות נוירונים מורכבות, ובכל פעם שאנו חושבים מחשבה מסוימת, אנו מחזקים את המסלול העצבי הקשור אליה, בתהליך המכונה "פלסטיות עצבית". זה מגביר את הסבירות שנחשוב אותה מחשבה שוב בעתיד.

בעוד שהמוח שלנו נוטה לחזור על דפוסי חשיבה מוכרים, דווקא היכולת ליצור ולחזק מסלולים עצביים חדשים, המכונה "נוירופלסטיות" או "גמישות מוחית", חיונית לבריאות הקוגניטיבית שלנו. 

פעילויות המעודדות יצירת קשרים עצביים חדשים, כמו למידת מיומנויות חדשות, פתרון בעיות מורכבות, או חשיפה לחוויות חדשות, יכולות לשפר את התפקוד הקוגניטיבי ואף להאריך את תוחלת החיים.

אם אנחנו עוסקים בהגשמה, מנהיגות ויצירת מציאות מיטבית, מודעים להטיית השליליות ומעוניינים לפרוץ את המעגל הסגור שבו אנחנו חושבים, חולמים ומתקיימים בתוך הגבולות הפסימיים של התפיסה שלנו, אנחנו נדרשים לסגל מיומנות חדשה, של הימנעות מהדפוסים השליליים, ופתיחה של הצד השני של הסקאלה, שבה נמצאים התרחישים החיוביים, שהם בעדנו ובעד רצון ההגשמה שלנו.

זוהי מסוגלות לתכנת את המוח שלנו במודע, ולבנות מסלולים נוירונים מנטליים חדשים, שבהם יש תרחישי קיצון חיוביים, ואז יכולת להפנות את הרגשות שלנו כלפיהם.

הבחירה לעשות זאת באופן מודע ותבוני, היא בחירה "לשבור את ההגה" מההסללות והאוטומטיים, ולהפנות את תשומת הלב ואת משאבי הנפש שלנו דווקא כלפי הכיוונים החיוביים והפנטסטיים, קיצוניים ומוגזמים ככל שיהיו, שתומכים את רצון היצירה וההגשמה שלנו.

הדבר דורש:

מסוגלות מנטלית – לאמן את המוח לחשוב בהסללות חדשות, שרואות את ההיתכנות של התרחישים החיוביים, שעד כה היו מחוץ לקטלוג שלנו של מה אפשרי או הגיוני.

מסוגלות רגשית – להיות אמיצים ולפתח מסוגלות לעבור דרך הפחד ולהכיל כאב, הפתעה ואכזבה, ללא הימנעות או לחלופין אובססיביות כלפי הרגש השלילי.

אני מתארת לכם תהליכים שבהם מבססים חוסן רגשי וחוסן תודעתי, שנובעים מתוך רצון ליצור ולהגשים מציאות, לצד ביטחון קיומי, והבנה שכל תרחיש ״איום ונורא״ שאנחנו כל כך חוששים לחוות – כבר חווינו, הרגשנו, כאבנו והתאכזבנו. 

הנחת היסוד שלכם צריכה להיות שבקטלוג המנטלי הקולקטיבי של האנושות – הכל כבר קרה, כולל התרחישים הגרועים ביותר. 

אלו הם תרחישי קיצון שכבר למדנו מהם, גדלנו מהם והפקנו את המסקנות והלקחים, והגיע הזמן להשאיר אותם מאחור, מכיוון שהם הסתיימו, והשירות שלהם אותנו כציביליזציה מתפתחת, נגמר והסתיים. אלו מצבים נפשיים שאנחנו יודעים לעבור דרכם ומסוגלים לכך – והגיע הזמן להתנסות בתרחישים חדשים, וללכת בדרכים שטרם פסענו בהם כפרטים וכקהילות.

המסוגלות לחשוב חיובי –  טומנת בחובה גם את היכולת לראות את הפוטנציאל המיטבי שבאדם, ואת ההכרה והאמונה ביכולת של האדם לבטא את הטוב והנשגב שבו.

לעיתים כל מה שאדם צריך כדי להתעצם ולהתקדם לעבר הפוטנציאל המיטבי שלו, זה מישהו שיאמין בו, שיראה את ההיתכנות לכך, יראה לו אותה, ויזכיר לו את הפוטנציאל החיובי שקיים בו. כי את השלילי – הוא כבר יודע ומכיר.

ההזמנה שלי אליכם, הקוראים דברים אלו: בואו נסכים לדמיין, לחלום, להאמין ולהגשים – תרחישים חדשים, שיש בהם הצלחה, תקווה, אמונה באדם ובעולם, ויכולת לנווט את עצמנו אל עבר חוף מבטחים וארץ חדשה.

היכולת שלנו לעשות זאת, טמונה ביכולת שלנו לדמיין, לחלום ולהאמין בזה ואז ליצור בתוך החברה האנושית נקודות התייחסות המייצגות אלטרנטיבה תרבותית.

דרוש אומץ להחזיק באלטרנטיבה הזו, גם אם המשמעות של זה היא ללכת כנגד הזרם כדי להשפיע עליו.

זוהי גישה המחזיקה בגשר שבו שתי הרגליים שלכם על הקרקע, מכירות היטב את ההטיות החברתיות והראש שלכם עמוק בעננים, מחובר לתודעה ערה וחדשנית, ערכים אוניברסליים ומאפייני נפש מעודנים וחיוביים שיש בהם את הביטוי של הטוב והמיטיב שבאדם.

 חיוביות מקדמת אל מול "חיוביות רעילה"

בעבר, הגישה החיובית שאני מתארת לכם הובילה אחת מהתלמידות שלי להגיד לי שאני "חיובית להגעיל".

זה היה מוזר ומפתיע לשמוע את זה, וחשבתי לעצמי שאיך אפשר להיגעל מנטייה נפשית חיובית שמרחיבה את ספקטרום האפשרויות, מתעדפת את אלו שהם על הסקאלה החיובית ושהם בעדי ובעד העולם, מטפחת אותם על ידי תשומת הלב והמיקוד המחשבתי שלי, ובכך מאפטמת את הפוטנציאלים?

אולם, ידעתי כי הנטייה השלילית טבועה כל כך עמוק בנפש האנושית, עד כי הדבר עשוי להרגיש לאנשים כמלאכותי, מזוייף או אפילו ממש מאיים עליהם ונוגד את הזהות שלהם, מכיוון שזוהי תנועה יזומה כנגד הדפוסים "הטבעיים" והאוטומטיים שמושרשים כה עמוקות בהרגלים הקוגניטיביים ובהתניות הרגשיות והחברתיות שלנו.

כמו כל מיומנות חדשה שאנחנו רוצים לסגל, בהתחלה זה עשוי להרגיש מאולץ ולדרוש מאמץ נפשי ורגשי. זה ממש כמו שקורה כשמתחילים להתאמן במכון כושר, ונדרש להתגבר על הכניעה לכוח הכבידה, על כאבים פיזיים, על התנגדות נפשית ועל תחושה לא נוחה שעשויה להרגיש מאולצת ו"לא טבעית". אולם בהמשך, עם ההתנסות, הקושי פוחת ואפילו נעלם, ומתחלף בהרגל נפשי חיובי, שבונה בנו תחושת מסוגלות וביטחון, סקרנות, פתיחות, אופטימיות ותקווה וגם חיוניות, ובכך משפר ומשדרג את חוויית החיים שלנו.

היכולת להיות חיוביים, לראות את סקאלת האפשרויות הרחבה ולבחור לשים את המיקוד ברצון, באמונה ובהיתכנות של תרחישים חיוביים ואופטימיים, לא "מעוורת" אותנו או מונעת מאיתנו לראות את שאר הספקטרום. אלא היא בפשטות מאפשרת לנו ליצור עוד קשרים נוירונים שפותחים עוד סקאלה של אפשרויות, ולהטות באופן ער ומודע את משאבי הנפש שלנו כלפי אזורים חדשים ונפלאים שאנחנו מעוניינים לחוות ולהתנסות בהם, ובכך מאפשרת לנו לבחור לחשוב ולהרגיש באופן חופשי.

אפילוג

לסיום נחזור לאוטו, שבו רוני ואני יושבות, ומתבוננות על חלון המרפאה.

אל תוך החדר נכנסים איש ואישה, הבעלים של הכלבה שנדרסה.

הם מתבוננים לכיוון  מיטת הטיפולים, מקשיבים למילותיו של הווטרינר, ומהנהנים בפנים רציניות.

אנחנו לא רואות מה הם רואים, ולא יודעות מה קורה.

אבל אז מישהו מביא שמיכה, והם עוטפים את הכלבה, ונושאים אותה החוצה מהמרפאה.

אנחנו מסבות את המבט לרכב שחונה לידנו, ורואות את הכלבה נישאת בעדינות אל תוך הרכב כשהיא חבוקה בזרועות האנשים שלה, עם פציעה קלה, שנזקקה לתפרים, אבל מלבד זאת – בריאה ושלמה.