המשפט בהאג ופוליטיקת זהויות

התגובות לשבת השחורה בארץ ובעולם, וכעת, הדיון בבית המשפט בהאג, מציפים בעוצמה את הפרדוקס והאבסורד שנוצר, כאשר אנשים ומדינות, מאמצים את פוליטיקת הזהויות כתפישת עולם מובילה או אף מוחלטת.

נקיטת עמדה היא דבר חשוב, ראוי ומשמעותי, במיוחד בתוך החברה בה אנו חיים, שיש בה נטייה להדיר, לקפח, לדחוק הצידה ולהפלות ציבורים שונים.

יש מקום לשיח זהויות ולפעולה על מנת לייצג ציבורים שונים, כדי שיוכלו לבוא לכדי ביטוי באופן שוויוני.

ואכן, פוליטיקת הזהויות הייתה יכולה לתפקד ככלי בשירות הדמוקרטיה – לו היתה עושה שימוש במכשיר הפוליטי כדי להגן על אלו שנדרש לייצג אותם, ולאפשר להם להשמיע את קולם, ולעשות זאת מתוך יושרה, הגינות ותודעה פתוחה ורחבה, שמאפשרים ייצוג וביטוי הרמוני ושווה לציבורים שונים ומגוונים, והכלה שלהם בחברה ובקהילה.

אך פוליטיקת הזהויות הופכת למכשיר מסוכן, כאשר היא נתונה בידיים של אנשים שתודעתם מוגבלת, שגישתם אנטי-דמוקרטית, וששיח הזהויות בולע אותם ומעוור אותם מלראות ציבורים אחרים, עד למצב קיצוני של דה-הומניזציה.

במציאות הקודרת שבה אנחנו מצויים, פוליטיקת הזהויות ושיח הזהויות הפכו לכוח מסוכן, שמאיים על העתיד שלנו. הדבר קורה עקב הפופוליזם הגואה, השטחיות והבורות, והשימוש בשיח זהויות כדי לפלג, להתסיס, להפריד, ולהחליש את הכוח של הציבור על כלל המגזרים שבתוכו.

העדרם של ערכי-העל בבית המשפט בהאג

במצבה התקין, פוליטיקת הזהויות אמורה היתה להתנהל מתוך נקודת המוצא שמעל כל הזהויות מצויה זהות-על, זהות אוניברסלית שכולם מכירים בה ומסכימים עליה והיא הזהות המועדפת והמשותפת לכולנו כבני אדם.

אני מכוונת לכך, שבמצב מאוזן, שבו התודעה האישית והציבורית ערה ומאוזנת – שיח הזהויות נועד להתקיים תחת מטריה ערכית ברורה ובלתי ניתנת לערעור, הקובעת כי כל זהות שהיא, הינה משנית לזהות המשותפת לכולנו כבני אדם.

הדבר היה מוביל לעקרונות יסוד שהם מעל הכל, ושמתן הקדימות להם היה מייתר את המאבקים וההתכתשויות סביב נושאים חברתיים ופוליטיים, וכאן בישראל גם את המאבק המתמיד סביב ההפרדה בין דת למדינה.

במצב התקין שאותו אני מתארת, ברור היה ששוויון זכויות לנשים מקבל קדימות על פני אמונות דתיות שיש בהן הדרת ואפליה של נשים. במצב התקין הזה, ברור שזהותו של אדם כאדם, קודמת לכל זהות או מגזר אליו האדם משתייך.  במצב התקין הזה, דעת הקהל העולמית היתה מביעה תמיכה בבבני האדם שהם קורבנות חפים מפשע של מתקפת טרור ברוטאלית ולא מפנה אליהם את גבה כי הם יהודים או ישראלים.

במצב התקין הזה, דעת הקהל הישראלית בנוגע למלחמה בעזה, היתה ממוקדת תודעתית בארגון הטרור ואנשיו, מבלי להתעלם מהנזק והפגיעה באנשי עזה האומללים, שאני רואה בהם שבויים בעל כורחם בידיו של ארגון טרור רצחני, אלים, ונטול כל חזון אופטימי עבור האזרח העזתי הפשוט.

הצבת ערכי-על של התייחסות לאדם באשר הוא אדם מעל שיח הזהויות, היתה מונעת את המצבים הקיצוניים והפרדוקסליים שבהם נתקלנו לאחר הטבח בשביעי לאוקטובר, שבו נרצחו, נאנסו, עונו ונחטפו – בראש ובראשונה, ומעל הכל – בני ובנות אדם.

שימוש בכלים דמוקרטיים על מנת להרוס דמוקרטיות

האנטישמיות הגואה, היעדר החמלה לקורבנות הטרור הישראלים, היעדר האמפתיה כלפי החטופים – כולם השתקפות כואבת של תהליכים שפוגמים בריקמה האנושית בעולם וגם כאן בישראל, והופכים אנשים לאטומים ורוויי שנאה שרירותית ועיוורת.

השתיקה של ארגוני נשים בעולם, תנועת me too וארגון הנשים של האו״ם, היעדר הגינוי של הטבח של השביעי באוקטובר בקרב חוגים הרואים עצמם ליברלים ודמוקרטיים, האנטישמיות בקרב שחורים וחברי תנועת black lives matter, התביעה בבית הדין בהאג ועוד דוגמאות רבות – ממחישים כולם כיצד פוליטיקת הזהויות בלעה אל תוכה את הזהות הבסיסית והחשובה ביותר, שהיא – שכולנו בני אדם, והיא מאיימת לא רק על יהודים או ישראלים אלא על העולם כולו, שמאבד את היכולת להבחין בין טוב לרע ובין אמות מידה וערכים אוניברסליים לבין אינטרסים מרושעים ואנטי-דמוקרטיים.

המצב שאני מתארת – הוא מצב של שימוש בכלים דמוקרטיים על מנת להרוס דמוקרטיות, והמתרחש בבית הדין בהאג הוא דוגמא בולטת לכך.

בית הדין בהאג אינו יכול לתבוע את החמאס על פשעים כנגד האנושות, מכיוון שהוא אינו ישות מדינית אלא ארגון טרור שיש לו זרוע מדינית. משמע, ניתן להטיל על ישראל סנקציות בנסותה להגן על עצמה מפני מתקפות החמאס, אך אין לבית הדין שום אפשרות או סמכות, לתבוע או להטיל סייגים על חמאס שפועל ללא כל הרתעה בינלאומית, ולא חייב דין וחשבון לאף אחד – מה שמאפשר לו ביד אחת לחולל פשעים עצומים ולהשתמש בתושבי עזה כמגן אנושי וביד השניה להריץ קמפיינים בינלאומיים של שחרור פלסטין תוך שהוא מתחפש לארגון לוחמי חופש, משכתב את ההיסטוריה ואת ההווה ומקבל עזרה ותמיכה הן מציבורים פרו-פלסטינאים ברחבי העולם הדמוקרטי (שאינם מכילים את המורכבות של הקונפליקט)  והן ממדינות כמו איראן שאופיין הוא אנטי-דמוקרטי, קיצוני ואלים.

פוליטיקת הזהויות בישראל

פוליטיקת הזהויות ושיח הזהויות, מתקיימים כיום בתוך מרחב רווי בדיס-אינפורמציה, שבו גורמים בעלי אינטרסים שליליים, מסלפים את שיח הזהויות ומשתמשים בו לרעה, כדי לפלג, להשחית, לקדם אג׳דנות מסוכנות ולהחליש עוד עוד את החוסן התודעתי והערכי של האנושות. 

ראינו את זה בישראל, שנתונה במשך שנים להנדוס תודעה שמעצים שיח זהויות, מחנאות ושבטיות. 

לאורך שנים, ישראל מסתחררת, עוד ועוד, במחול שדים, שהוא תוצר שיח זהויות מקטב ומפלג, שפירק את המירקם החברתי, ובמכוון מנע קירוב לבבות, מתוך בסיסים משותפים שיש בהם אחדות אמיתית ואמות מידה דמוקרטיות שהן מעל הכל.

ישראל לא רק שנקרעה מבפנים, עקב פופוליזם, שעשה שימוש בפוליטיקת זהויות (ישראל הראשונה והשנייה, ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים) אלא גם שחקה את מעמדה בזירה הבינלאומית, כאשר העדיפה לאורך שנים את הזהות היהודית הלאומנית, המתבדלת והעיקשת, על פני השותפות במשפחת העמים האוניברסלית, על העקרונות, אמות המידה והערכים שלה.

שיח הזהויות בא לידי ביטוי בכך שגם כעת, בהתמודדות הלאומית עם האסון, האימה, האבל והמלחמה, ישראלים רבים טובעים לתוך הזהות היהודית-ישראלית, ואוטמים את עצמם לסבל האנושי של אנשי עזה, עד למצב שבו כל הבעת חמלה ואמפתיה כלפי אנשי עזה, זוכה לקיתונות של עוינות, אלימות וסימון כבוגדים.

גל הלאומנות הפטריוטית בשמה של האחדות הישראלית, הוא תהליך טבעי של ציפוף שורות מתוך רצון להתגונן ולהצדיק את המהלכים שישראל נוקטת, בתוך מציאות בלתי אפשרית ובלתי הוגנת של מלחמה בארגון טרור, שאין לו סייגים או כללים ולא חלים עליו חוקי מלחמה. 

המצב הבלתי אפשרי הזה, מעמיד את ישראל תחת אש צולבת: אש הטרור של החמאס ואש הביקורת הבינלאומית הצבועה שלא יודעת לזהות טרור ולוקה בעיוורון מוסרי וערכי.

אך המצב הפרדוקסלי הזה, הוא גם תוצר של עיוורון ערכי ומוסרי, כאן בקרב הציבור בישראל, שיישר קו עם מנהיגים שאין בהם יושרה, אחריות, ממלכתיות, או כישורים דיפלומטיים ונירמל פגיעה בדמורקטיה באמצעות כלים דמוקרטיים.

המשפט בהאג וחשבון הנפש של מדינת ישראל

אנחנו נגררים במעין מעגל סגור של התגוננות, הצטדקות, התבצרות והסתגרות, שמכרסמות בערכים שלנו עצמנו, ולא מאפשרות לנו ליצור חשבון נפש אמיתי. זהו מצב שבו אנחנו עלולים  בהדרגה לאבד את עצמנו בדרך להגן על עצמנו – כאשר אנחנו אוטמים את ליבנו ואת מוחנו ומעוורים את עצמנו במודע לכך שגם בעזה ישנם בני אדם, בדיוק כמונו, שכואבים, אבלים, רעבים ללחם, קופאים מקור ומשמשים כבובות משחק בידי ארגון טרור מפלצתי ואלים, שאין לו עניין בבני אדם, אלא באינטרסים איומים של דריסה של העולם הנאור והליברלי ובראשו ישראל.

ההשלכות לכך משתקפות אלינו בבית הדין בהאג, שמשקף את הפרדוקס אותו אני מתארת.

דרום אפריקה שתבעה את ישראל בגין פשעים כנגד האנושות, (ועושה זאת מתוך אינטרסים מסולפים ושקרים המציגים חצאי אמיתות ויוצרים נרטיב מגמתי) מציגה תמונה חסרה ומעוותת שמתעלמת מן הטרור של חמאס שהופנה כלפי ישראל, הטבח הברוטלי ומעורר החלחלה בחפים מפשע, והשימוש באנשי עזה כבמגן אנושי.

אך את החומר המכוער והמביש לתביעה הזו סיפקו מנהיגי ישראל, ראש הממשלה, פוליטיקאים חלולים ונטולי ערכים ואנשי ציבור – שמשקפים כולם בדיוק את מה שאני מתארת: אובדן דרך ערכי ומחשבתי, בתוך פוליטיקת זהויות שמרעילה כל חלקה טובה בנפש האנושית ומקדשת לאומנות.

כאשר שיח הזהויות משתלט על התודעה האישית או הקולקטיבית, הדבר יוצר מצבים פרדוקסליים שבהם האדם נבלע לתוך הזהות שאותה הוא מבקש לייצג ועליה הוא מבקש להגן, עד שהוא מפספס לחלוטין את העובדה שמעל כל הזהויות השונות, מצויה זהות העל של כולנו – זהות שבה כולנו בני אדם, חלק מן הקהילה האנושית שחיה את חייה על פני האדמה והיא חלק מאותו המכלול.

את המצב המכוער הזה, אנחנו פוגשים בהשתקפות מצמררת בבית הדין בהאג, שבו מי שמייצג אותנו, הוא מי שהפופוליזם כאן בישראל ופוליטיקת הזהויות סימנו עד כה כאויב: אהרון ברק.

הדיון בבית הדין בהאג נועד לעורר אותנו להשלכות של התהליכים המכרסמים בחלקים ניכרים בציבור הישראלי, שהלך לאיבוד בסבך שיח הזהויות, ונטש את מה שהיה בסיס כוחנו כאומה ומדינה: הנאורות, הקידמה המחשבתית, החתירה לאמת ויושרה, והחיבור לערכים אוניברסליים שמצויים בראש סדרי העדיפויות.