אין לי הרבה זכרונות ילדות וזכרונות בכלל. התהליכים שעברתי פוגגו הרבה מן העבר והותירו אותי נוכחת בהווה עם מעט זכרונות שמהווים אבני דרך שעיצבו את דמותי האנושית.
מעט זכרונות נותרו, חלקם כואבים ואחרים שמחים. חלקם מפוקחים וחלקים תמימים ומלאי התפעמות ילדית טהורה. כל הזכרונות שנותרו הם כאילו לא שלי. אני מתבוננת עליהם כעל אלבום תמונות ישן, שבו אני מדפדפת בין תמונות שנותרו, מביטה לאחור על מישהי שנשארה במסלול זמן אחר, שנאסף, נסכם והסתיים.
אחד מן הזכרונות הבודדים מן הילדות, הוא זיכרון של חופשה קייצית בעיר העתיקה בירושלים בתחילת שנות ה-80.
מדפדפת בעיני רוחי באלבום התמונות החצי ריק.
מחפשת בדמיוני את הזיכרון.
והנה התמונה עולה.
תמונה דהויה בצבעי קודאק של פעם, שבה אני מצולמת, ילדה חייכנית עם מטפחת ומצחיה, משקפיים עבים, חולצת טריקו כחולה בהירה עם מפתח וי גדול גדול בסגנון בוהו, חגורת מקרמה לבנה קשורה על מתני, ובידי תיק קש קטן שחזיתו כחולה ועליה ארוג בקש ציור צבעוני. או שמא אני בכלל בשמלה פרחונית מתנופפת?
הצבעים מתערבבים ומתערבלים, הזיכרון הוויזואלי מתעמעם ובמקומו עולה ריח המאפיה מתחת לחלון הדירה, ברובע היהודי, שבה גרנו במהלך החופשה….
הריח מתעצם ואני יושבת בתוך חלון גדול, בצורת קשת, שיש בו ספסל אבן ועליו כריות שעליהן ניתן להתערסל. אני משקיפה למטה על העוברים בסמטה ומריחה את הריח הנפלא, המתוק, המלא בהבטחה של לחם שמנמן ועגול, עבה וחם, עם מלא שקעים וגומות, שכל ביס ממנו נימוח בפה ומחמם את הנפש הילדית המתענגת על כל ביס בהנאה צרופה ופשוטה.
הריח מתפוגג, ומחליף אותו צליל פעמוני הכנסיות.
דינג-דונג, דינג-דונג…
ההדהוד ממלא את הלב שלי ואת כל העיר העתיקה,
הנפש הילדית עולה על גדותיה מהתרגשות ככל שצלצול הפעמונים מתגבר,
דינג-דונג, אדווות אדוות של צליל עמוק שממלא את חדרי הלב…
דינג-דונג, דינג-דונג, קריאת השכמה ללבבות של כולם, כל האנשים, כל בני האדם.
הצליל נמוג ומתחלף בבליל של ריחות תבלינים, צבעי צעיפים צבעוניים וקריאות של רוכלים.
מערבולת סוחפת של תחושות, חוויות, ריחות, קולות, וילדה אחת קטנה עם צמות, שמתבוננת על כל המכלול העשיר הזה בלב ער, עיניים פקוחות לרווחה ונפש מתפעמת על נפלאות העולם הזה שבו כל כך הרבה שונים ומגוונים מתקבצים יחדיו לכדי הדבר המסקרן הזה שהוא החיים.
מעניין מה הלאה היא חושבת לעצמה בהתרגשות על העתיד לבוא.
