מה בין שמרנות והדרת נשים לפמיניזם וחירות
נכתב ביום העצמאות 2019
לאחר טקס הדלקת המשואות, שבו המנחה חבשה כיסוי ראש אופנתי ובולט, נתקלתי ברחבי הרשת בביקורת על כך, לצד פוסטים ויוזמות בהן נשים מתגאות בחופש שלהן ללכת בכיסוי ראש.
כאשר אני מתבוננת על אלו החובשות כיסוי ראש, אני מכבדת אותן ואת תפישת העולם שלהן, מכיוון שהדבר מבטא ערך מהותי וחשוב שהינו ערך חופש התפישה והדיעה, הביטוי והזכות של כל אחד ואחת לחיות באמונתו.
אך כאשר הפוסטים הללו, מנסים לחפות על מנהג ארכאי בסיסמאות המבטאות לכאורה פמינזם, הדבר מעורר בי עצב ותחושה עמוקה של פרדוקס, מכיוון שציווי זה של כיסוי ראש, הוא ההיפך הגמור מקידמה, עוצמה נשית, חופש ביטוי ושוויון.
הנרטיב הדתי יוצר הסללה מנטאלית שבה צורת החשיבה הופכת את הנשים הדתיות לכאלה שמטילות את הסייגים והמגבלות על עצמן, כך שהן אלו הכובלות עצמן מרצון במצב אפסורדי שבו אין צורך למשטר אותן כי הן ממשטרות את עצמן, מצמצמות את נוכחותן ותופשות את הסירוס העצמי כנורמטיבי.
עלה התאנה של הסיסמאות הפמיניסטיות, יוצר מצג שווא והטעיה, וצובע בצבעים פמיניסטיים ציווי אשר מהותו דיכוי נשי ותפישה פטריארכלית, זכרית, הרואה באישה ישות שיש להצניע, להסתיר ולכסות.
כיסוי הראש, הינו ביטוי חיצוני המסתיר מאחוריו מערכת איסורים וציוויים, אשר קפאה בזמן ומקורה בתקופות שבהן ההתייחסות לנשים, טמנה באופן מובנה, הדרה, צמצום, הקטנה, דיכוי, קיפוח, ניצול והסתרה, תוך תחימה של המימוש העצמי שלהן לתחומים מוגבלים ומצומצמים.
אלו תקופות שבהן התודעה האנושית היתה מצומצמת, הבורות והייצריות שלטו, החברה היתה זכרית מיסודה, הכוח הגברי הוביל ושלט ביד רמה ובכך מערכות של ציוויים ואיסורים נועדו ליצור מסגרת התנהלות בתחומי הנורמות שהתקיימו.
כאשר נשים מצביעות על כיסוי הראש בשם ציווי דתי כביטוי של חופש נשי, וחובשות מרצונן כיסוי ראש, חיג׳אב, או כל אביזר כיסוי אחר, הן מנציחות נורמות מעוותות אשר אינן מסתיימות בארון הבגדים, אלא מחלחלות אל כל תחומי החיים.
העובדות מדברות בעד עצמן: נשים אינן רשאיות להיבחר לרשימות של המפלגות הדתיות ואינן זכאיות לייצוג בבית הנבחרים (והנבחרות).
העיתונים הדתיים, מחקו וטשטשו פעם אחר פעם את הנשים המופיעות בתמונה הקבוצתית של נציגי המפלגות השונות שהגיעו אל בית הנשיא ובכלל מצנזרות תמונות שנשים מופיעות בהן, תוך עיצוב מציאות מסולפת שבה לנשים אין מקום או ייצוג.
מתוך ויקיפדיה, 2019:
כיסוי ראש הוא חיוב הלכתי על נשים יהודיות שנישאו לכסות את שיער ראשן. לכיסוי הראש מקובל להשתמש במטפחת ראש, כובע או פאה נכרית.
הגמרא במסכת ברכות דנה באיסור אמירת "דברים שבקדושה", כגון קריאת שמע, בזמן חשיפה למראות או קולות שעלולים לעורר הרהור עבירה.
בין היתר, נקבע שם בקצרה כי "שיער באישה ערווה", כלומר שיער האישה נחשב לצורך העניין לדבר שעלול להביא להרהור עבירה. לפיכך אסור לגבר ללמוד תורה, לקרוא קריאת שמע או לומר שאר דברים שבקדושה כנגד שיער גלוי של אשה, כמו נגד מראות לא צנועים אחרים…
איסורים אלו, יוצרים ניסיון לצמצם שני כוחות דומיננטיים המבטאים עוצמה ויצירה.
השיער כארכיטיפ טומן בחובו עוצמה, חופש, תוקף לצד תשוקה, מיניות, יופי וגשמיות.
הקול והשירה, טומנים בחובם חופש ביטוי, השראה, יצירה, ריגוש והתרגשות, פתיחה של הלב וחיבור בין קודש לחול.
כאשר מבקשים להסתיר את השיער או להשתיק את השירה, באמצעות ציוויים ודינים, הדבר יוצר נורמה שבה נשים אינן רשאיות לבטא את מלוא הנוכחות שלהן.
משמע, במקום לחנוך את הציבור לחיבור רוחני המבוסס על מיומנות נפשית נרכשת היודעת לחבר קודש לחול, לתרגל מיקוד פנימה, ויכולת לבטא משמעת עצמית הנובעת ממשמעות, מתוך סדרי עדיפויות, הפיתרון היה לסלק את כל מה שנתפש כמסיח דעת, ובראשו – אישה על נשיותה.
בכך, ״קול באישה ערווה״ ו״שיער באישה ערווה״ ועוד ועוד איסורים ומניעות והדרה, וצמצום, שתכליתם להרחיק מן המרחב הגברי השולט, הזכרי והנתון לפיתוי, את הכוח המפתה, המסית והמדיח – הלו הוא הנוכחות הנשית במלוא תפארתה.
הישות הזכרית והישות הנקבית, הינם שני צדדים של אותו ביטוי אלוהי אוניברסלי. כל צד שכזה מבטא איכויות שיש בהן יתרונות וחסרונות.
הכוח הזכרי והכוח הנקבי טמונים בכל אחד ואחת מאיתנו ללא קשר למגדר המיני. היכולת לממש את היתרונות שלהם ולמזג אותם בתוכנו, הינה שלב אבולוציוני חיוני, שבו האדם שב אל מלוא הפוטנציאל האלוהי הטמון בו כישות קוסמית אשר יש לה את הזכות המלאה לביטוי עצמי.
למרות שאינני רואה בכתובים אסמכתא, אני בוחרת לצטט מתוך ספר בראשית:
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם
[בראשית, פרק א, פסוק כ"ז]
בציווים השונים על הסתרה וכיסוי טמון פרדוקס המתכחש ל״רצון האלוהי״.
משמע, אם אלוהים ברא את האישה כפי שברא אותה, מדוע יש להתנגד לכך, להסתיר זאת באמצעים חיצוניים ולהתייחס לכך כגורם מפריע?
האם הסתרה, דחיקה מן המרחב הציבורי, דיכוי ומניעה, מאפשרים התפתחות או יוצרים בדיוק את ההיפך?
מי שמבקש התפתחות רוחנית כנה ועמוקה, נדרש להפנות את מלוא תשומת ליבו פנימה אל עומק הוויתו וליצור בה מרחב מזוקק ונטול הפרעות שיש בו את הקשר אל הקוסמוס, אל האלוהות באשר היא, אל הקדוּשה, או איך שלא תבחרו לקרוא לחיבור הנשגב והרוחני. כתבתי על כך בהרחבה במאמר אוקסימורון הקיום האנושי
בוחרת כאן לצטט את אינשטיין:
הדת שלי מורכבת מהערצה כנועה לרוח עילאית בלתי מוגבלת, המגלה את עצמה בפרטים קלי הדעת שאנו מסוגלים לתפוש במוחותינו השבריריים והחלושים. השכנוע העמוק הזה בנוכחותו של כוח תבוני עליון, המתגלה ביקום שאינו ניתן להבנה, הוא אידיאל האל שלי
אלברט איינשטיין
כאשר אדם תולה את החיבור הרוחני שלו באמצעים חיצוניים, הוא מפספס את כל המהות ונותר לכוד באסופה של מנהגים אשר הופכים לתבניות שאין בהן כל ממש.
הרוצות ללכת בכיסוי ראש כאמירה אופנתית, יעשו זאת, אך תמיד יהיה להן את החופש לבחור לעשות בשערן את כל מה שנובע מהן.
כאשר מחוייבות שכזו, מהווה ציווי שבאמצעותו את מגדירה את הזהות שלך ואת החיבור הרוחני שלך לאלוהים, את מצמצמת את אלוהים ומקטינה אותו באופן אנושי וקטנוני, התואם את הצמצום וההקטנה שאת יוצרת על הנשיות שלך ועל עצם מהותך.
