פרק שביעי בסדרת מאווררים את הנפש
בפרק הקודם בסדרת מאווררים את הנפש, דיברנו על פגיעות וכיצד היא מהווה מעצור ומכשול עבור האדם, לא מאפשרת לו להתקדם ולהתפתח, ואף פוגעת בו ובאחרים סביבו. בפרק הזה נדבר על עוד מעצור שכזה, שבולם אותנו מהתפתחות, צמיחה ושגשוג בנתיב החיים.
מכירים את האנשים שכל פגישה איתם גולשת להעלאת זכרונות מהעבר הרחוק והמתוק?
מכירים את זה שסיפור החיים של מישהו נצבע בצבעים עזים שלאו דווקא היו שם במקור?
מהי נוסטלגיה? למה אנחנו נוטים לנהות אחרי העבר?
מהם היתרונות הטמונים ביכולת הזאת? ומהן הסכנות?
ואיך כל זה קשור לשלום פנימי וליכולת לסלוח ולרפא את הנפש?
על כל זאת במאמר השביעי בסדרת "מאווררים את הנפש" – העוסק בנוסטלגיה.
מהי מהותה של נוסטלגיה?
היכולת להתבונן על העבר, להעלות זכרונות ולחזור לרגעים ולחוויות שחלפו, מאפשרת לאצור רגעים בזמן, לאגוד אותם במחשבה כזיכרון חי וער, המשקף את מסלול חיינו.
התבוננות שכזו, מאפשרת לנבוע מתוך היש והקיים, מכל מה שיצרנו לאורך מסלול חיינו, ולפסוע קדימה תבוניים יותר ומיישמים את כל התובנות, הפרספקטיבה ורוחב היריעה שצברנו לאורך השנים.
מסלול החיים הגשמי מבטא תנועה בתוך חומר וזמן, שבו אנחנו מממשים את העולם הפנימי הייחודי שלנו, ומגשימים אותו באמצעות בחירות שאנחנו יוצרים, ומשמעויות שאנחנו יוצקים לקיום שלנו ולקשרים שאנחנו רוקמים עם עצמנו, עם אחרים ועם העולם הזה.
הדמיה מנטלית – מחשבה יוצרת מציאות
לא פעם מדברים על כך שמחשבה יוצרת מציאות, ואכן יש לנו את הכוח להחזיק בתודעה שלנו רעיונות ודימויים, לחולל בתוכנו הדמיה מנטלית המשלבת רגשות ורצונות ובכך, לברוא ולהגשים מציאות בפועל, כאשר אנחנו מתהלכים את ההגשמה דרך המילים, המעשים והבחירות שלנו.
יכולת הבריאה וההגשמה של מציאות, נועדה לחולל תנועה של התחדשות, שיש בה תהליך של גילוי עצמי מתמיד, הנובע מן הבסיס הקיים, ונע ממנו אל עבר עתיד אשר אינו ידוע, מכיוון שטרם הגשמנו אותו מתוך ים האפשרויות העומדות לרשותנו.
היכולת ליצור הדמיה מנטלית, היא חלק מן היכולת האלוהית הטמונה בנו ומאפשרת לנו להשקיף מעבר לזמן ולמרחב, לאסוף רשמים ורעיונות, להרכיב מהם מציאות רצויה, ליצור אותה בעיני רוחנו ואז להגשים אותה בחיינו.
זוהי יכולת להפליג בעיני רוחנו אחורה או קדימה בזמן, ולהתבונן על התרחשויות, אירועים וחוויות, כמקור השראה למה שנרצה ליצור ולהגשים.
היכולת הזו לדמיין וליצור הדמיה מנטלית, מעניקה ממד נוסף לקיומנו, שהוא מעבר לחומר ולתנועה הלינארית וגם מעבר לזמן הלכוד בחומר במחזורים מסודרים, שבהם אנחנו ממוקמים בזמן ההווה כשגבנו אל העבר ופנינו אל העתיד.
יכולת ההתבוננות הזו אל העבר או אל העתיד, עושה שימוש בכוח האלוהי הטמון בנו, לראות בעיני רוחנו את מה שנרצה לברוא ולהגשים, להתבונן ולאסוף רגעים בזמן ובמרחב, ולחבר אותם למשמעות רחבה שאותה אנחנו מכילים בתוכנו.
היכולת הזו להפליג על כנפי הדימיון אל העתיד, או ליצור הדמיה מנטלית של העבר, היא זו שמעניקה לנו פרספקטיבה והיא זו שמשקפת את התנועה הייחודית שלנו בתוך זמן וחומר, ואת האופן הייחודי שבו נגענו וננגענו, השפענו והיינו מושפעים, נתנו וקיבלנו, צברנו חוויות בעבר וגם חלמנו את העתיד.
האדם הוא יישות אלוהית
כולנו ישויות קוסמיות, שנעות בזמן ובמרחב, ויוצקות משמעות אל תוך מסלולי החוויה והחיים שבהם אנחנו נעים.
האדם הוא ישות אלוהית, שנועדה להיות הן אקטיבית והן רספטיבית – אך תמיד פרואקטיבית ויוזמת, מתוך ההכרה כי היזמות והרצון להגשים, מהווים חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו, והם אלו שמתניעים את תהליך ההדמיה המנטלית שיש בו חלימה מודעת את עצמנו בשלל מצבים ואפשרויות.
ומהו השלב הבא אחרי ההדמיה המנטלית?
ההדמיה המנטלית הופכת למציאות, כאשר היא עוברת את התיווך של הנפש האנושית, המגשרת את העולם התיאורטי של הדימיון והחלימה, אל העולם של הגשמיות והמיצוק החומרי. התהליך המתואר, הוא זה שמבטא את היכולת לחולל מציאות ולהגשים אותה.
ממה מורכבת יכולת הבריאה הזו?
- מן התודעה המגדירה את רוחב היריעה של האפשרויות העומדות לרשותנו.
- מכל מה שאנחנו מסוגלים לתפוש במחשבה שלנו ולהכיר בכך שהוא אפשרי.
- ממה שאנחנו מסוגלים להכיל ברמה הרגשית ולעבד ברמה הנפשית.
- מהרצון שלנו לבוא לכדי ביטוי, ליצור ולהגשים.
- מן המוכנות שלנו לתמוך את כל אלו במעשים ובהרגלים.
כל הכוחות הללו, מתניעים את העולם הפנימי שלנו ומפעילים את היכולת שלנו לחולל אירועים ולהגשים מציאות.
הפניית יכולות הבריאה אל הכיוון הלא נכון
זמן ההווה הוא השער שדרכו אנו מגשימים את המציאות הרצויה באמצעות יכולת הבריאה הטמונה בנו.
הגישה אל שער ההגשמה, הפתוח בזמן ההווה בכל רגע נתון, מתייחסת אל ה״כאן״ וה״עכשיו״, כאל מרחב שאליו ניתן לתעל את כוחות הנפש באופן חיובי ויוזם, שיש בו אחריות כלפי הצמיחה וההתחדשות של הקיום העצמי – שמהותו הגשמה של רוח בחומר עלי אדמות.
אך מה קורה כאשר הגישה אל זמן ההווה נחסמת על ידי הנפש?
מה קורה כאשר האדם נוהה אל העבר ומאבד את האחיזה ב"כאן" וב"עכשיו"?
כאשר נוצרת התרחקות מן העצמי, ניכור כלפי הצרכים והרצונות שלו, או מהלכי חיים ובחירות שהובילו להפניית גב לעצמי האותנטי וליכולת שלו לבוא לכדי ביטוי, הדבר מוליד חיים של מצוקה, ריקנות, סבל ודיסהרמוניה.
השלמה עם חיים שכאלה, מבלי ליצור יוזמה המחוללת ריפוי, החלמה, תיקון ושינוי – מובילה פעמים רבות לשימוש ביכולת ההדמיה המנטלית בכדי לברוח מן ההווה, מבלי לחולל בו שינוי שישפיע על העתיד של האדם.
במקרים שכאלה, הגישה אל זמן העבר אינה מתוך פרספקטיבה תבונית, שמשקיפה על רצפי החוויות שלנו מתוך שלמות ושלום פנימי. אלא זו גישה שיש בה התרפקות על העבר, מתוך חוויה של חוסר, מצוקה והיעדר שביעות רצון מרגע ההווה הנוכחי ומן ההגשמה העצמית המתקיימת בו כעת.
התרפקות שכזו, שואבת מן העבר הזנה רגשית ומנטלית, בכך שהיא למעשה עושה שימוש ביכולת ההדמיה המנטלית כדי ״להעלות באוב״ אירועים וחוויות מן העבר, כדי להרגיש טוב יותר בזמן ההווה באופן רגעי, אך מבלי באמת להשפיע על ההווה, להתמודד עם האתגרים המצויים בו, או לשנות אותו.
חשוב לי להביא כאן את ההבנה כי אין כל פסול בלהתרפק על העבר מעת לעת, להיזכר בחוויות ואירועים שחווינו ושהשפיעו עלינו לטוב או לרע. כאשר הדבר קורה באופן מינורי, שאינו התמכרותי, הוא אינו משפיע לרעה על הקיום האישי או המימוש העצמי, אלא דווקא מאפשר לנו לקיים רטרוספקטיבה, שממנה אנחנו יכולים להפיק תובנות להמשך הדרך.
אך כאשר התבוננות על העבר הופכת לצורך התמכרותי, שיש בו התרפקות ונהייה אחר מה שהיה והסתיים, כאקט של בריחה אל נוסטלגיה ושקיעה אל העבר, הדבר הופך מסוכן עבור האדם, מכיוון שהוא יוצר הליכה כנגד הטבע האלוהי הטמון בו, שמהותו היא התחדשות ותנועה עם הפנים קדימה, אל עבר מחוזות חדשים.
כאשר האדם מצוי בזמן ההווה בהיעדר מימוש עצמי, בהיעדר התחדשות, וחווה את הקיום בהווה כדיסהרמוני שאין בו מימוש עצמי, חדווה או הזנה – אז הבריחה אל העבר משמשת כתחליף לחיים ולמימוש עצמי בהווה.
זהו מצב שבו כוח ההדמיה המנטלית, שהוא במהותו כוח של בריאה ויצירת מציאות, משמש את האדם כדי ליצור בועה אשלייתית שמתפקדת כהולוגרמה דהויה, בבואה אשלייתית, שאין בה צמיחה או חיים.
נוסטלגיה ושקיעה אל העבר
ישנה משמעות נוספת ליכולת לשחזר אירועי עבר.
כתבתי במאמר ״ומה אם המציאות היא רק חלום״ על כך שהישות האנושית מתפקדת כמכשיר הקלטה, המתעד בתוך חומר חי: גוף, נפש, תודעה, מחשבות ורגשות, את כל האירועים והחוויות שחווה האדם בחייו, מתוך נקודת מבטו הייחודית והסובייקטיבית.
הנהייה הנוסטלגית אחר העבר ו"ההעלאה באוב" של אירועים, רשמים וחוויות, יוצרת שליפה של זיכרון המתועד לא רק בגוף, בנפש או בתודעה שהם חומר חי, אלא גם כניסה אל תוך היכל הנתונים הקולקטיבי, שהוא כעין ספריה שבה מתועדות כל הרשומות של אלו החיים עלי פני האדמה בהווה וגם של אלו שחיו כאן את חייהם בעבר.
נסו לדמיין אדם ששולף מן הספריה הציבורית את אותו הסרט ומנגן אותו שוב ושוב ושוב ושוב עד שהוא נשחק והופך פגום ומקולקל, מרצד ולא ברור – כך בדיוק נראית התמכרות להתבוננות אל העבר ושקיעה אל תוכו.
התרפקות על העבר כמוה כנגינה של אותו הסרט, פעם אחר פעם, וחוזר חלילה, עד כדי שחיקה של סרט ההקלטה, כך שהאדם עצמו הופך דהוי יותר ויותר בזמן ההווה, ומתפקד כבבואה של העבר, הנוכחת בהווה ללא כל תוקף או חיים.
אם כן, חשוב שנלמד לכבד את העבר, נפיק ממנו מסקנות, נאצור זכרונות וחוויות כחומרים המרכיבים את מי שאנחנו, ונשתמש בהם כמצע עשיר ודינאמי שממנו אנחנו יכולים לצמוח, להתפתח, לגלות עוד ועוד ממי שנוכל להיות, ונעשה זאת כשאנחנו נוכחים במלואנו בזמן ההווה ורוקמים קשרים חיים, שמעידים על קיומנו בזמן ובמרחב, כהוויות אלוהיות המעניקות את המשמעות הייחודית שלנו לקיום הגשמי.
במאמר הבא נכנס בשער השלישי של סדרת "מאווררים את הנפש" – שידבר על המעבר מישן לחדש, על ריפוי, סליחה ויכולת לנוע קדימה.
עדכון: עקב מאורעות ה 7.10.23 השהנו את העלאת השער האחרון בסדרת מאווררים את הנפש. מקווים לימים שקטים, ומזמינים אתכם להעמיק במאמרים הקודמים בסדרה ואף לבקר בתגית האקטואליה באתר, בטרם נמשיך ונחדש את סדרת המאמרים העוסקת בהתחלות חדשות.
לפרק הקודם – השביעי בסדרה: נוסטלגיה – היקשרות לעבר
לעמוד ערכת ״מאווררים את הנפש״
