מהי הארה?

בוקר. יושבת ליד המזרקה בחוץ.

מתבוננת על קרני השמש שמרצדות על פני המים, וחושבת על האור הזהוב שהן מפיצות ועל המושג ״הארה״.

המילה ״הארה״ טעונה בכל כך הרבה אמונות, דעות קדומות ותפישות שטוענות את המושג הזה בתבניות מגבילות.

מצב של ״הארה״ מחובר בתרבות האנושית לקדושה, לאורח חיים נזירי ואפילו מתבודד, ולסממנים המייצגים זאת באמצעות מלבושים, טקסים ואופייני התנהלות, שמעידים על ה-״נשגבות״ שההארה מביאה עימה.

אם אני מדמיינת את התדמית הרווחת של אדם מואר, אני רואה בעיניי רוחי אדם לבוש לבן, המפגין את הטוהר וההארה שלו באמצעות סממנים חיצוניים, שמעידים על ענווה, צניעות, ערכים ומידות טובות, עם חיוך מלאכי ושלוות עולמים ניטרלית המנותקת מ״הבלי העולם הזה״.

אני רואה לנגד עיני את יצירות האמנות של גדולי הציירים שציירו הילות זהובות על ראשיהם של קדושים מוארים, והצמידו כנפיים לבנות לדמויות שביקשו לבטא בהן קדושה וטוהר.

התפישה הרווחת היא שהארה מואצלת על האדם ממחוזות עליונים והוא מתמלא באור המגיע ומוזרם אליו ממרחבים נשגבים המצויים אי-שם ״למעלה״.

ישנה גם את התפישה של ״האחד הנבחר״ – The chosen one – אדם שההארה שיצר ממקמת וממצבת אותו כמושיע.

כל התפישות הללו על הארה אולי מייצגות חלק מן האנשים ה״מוארים״, אך הן מהוות רק היבט חלקי מאוד, והן עלולות להטעות וללכוד בתפישות מגבילות ובהבניות תרבותיות, הממוקדות בגלוי ומפספסות את הסמוי. 

תפישות מהסוג הזה מבוססות על הרחקה של הנשגב מן הגשמי, ושל האלוהי מן האנושי, והן יוצרות הפרדה בין ״קודש״ ל״חול״ באופן שנוגד את העיקרון האוניברסלי שאותו אני מלמדת והוא ״עיקרון הרצף״ שעל-פיו הקיום שלנו מתפרש על פני רצף רחב, שנע בין נשגב לגשמי, בין מופשט למוחשי ובין רוח לחומר, רצף שבין עולם סיבות לבין עולם תוצאות.

זהו רצף בין-ממדי, שהקיום הגשמי הוא רק חלק ממנו, מכלול רחב שכשאנחנו יודעים להכיל אותו, אנחנו מממשים את תכלית הקיום שלנו, מחברים את המוקדים השונים של מי שאנחנו, ויוצרים אינטגרציה שמאפשרת להביא לכדי ביטוי את הישות השלמה שנועדנו להיות – רוח המגולם בחומר.

למעשה, ההארה היא תהליך יומיומי, שבו אנחנו מנהלים את חיינו מתוך ההכרה כי הגשמיות והאנושיות הם כלי לתיווך של רוח לחומר, כלי לשזירה של אינטליגנציה קוסמית תבונית אל תוך גוף של חומר חי, שנושא את התודעה, ומאפשר תהליך של גילוי עצמי בעולם של ממשות, וכבידה וחומר.

לא באנו להתנתק מהעולם הגשמי, אלא דווקא לבוא בו לכדי ביטוי באופן הממזג רוח בחומר.

היישות האנושית היא אוקסימורון. יישוב האוקסימורון הזה נוצר כאשר אנחנו ממזגים בין הנשגב והאלוהי לגשמי והאנושי, ויוצרים יישות חדשה שמעולם לא התקיימה – אדם, המשקף את טבע המקור הטמון בכל בן אנוש.

המיזוג הזה אפשרי לכולנו, והוא נתון לבחירתנו.

כולנו ה-״נבחרים״

כולנו יכולים לבחור ליצור "הארה" – להאיר את עצמנו ואת העולם שבו אנחנו חיים, לסייע לעצמנו ולאחרים, מעצם התהליכים שאנחנו יוצרים יום ביומו, צעד אחד צעד. זוהי הארה טרנספורמטיבית, שאינה מגיעה ממקור חיצוני לנו אלא מתוכנו פנימה, ומתרחשת בהדרגה, בתהליך שבו אנחנו מחברים עוד ועוד חלקים מן המכלול שהוא אנחנו, ויוצרים אינטגרציה בין תודעה, ערכים ומשמעות מופשטת, לבין אופייני התנהלות בעולם הממשות, הגשמי והמוחשי.

במאמר מיהו מאסטר כתבתי בהרחבה על כך, שההארה הטרנספורמטיבית, שאליה אני מכוונת וחונכת, היא  הארה יומיומית, שהינה תוצר של תהליכים פנימיים והיא אינה מגיעה ממקור חיצוני.

בכל אחד ואחת טמון מקור אור פנימי, שאפשר להעיר, להדליק ולהעצים אותו, בבחירה חופשית ערה ומודעת, שבה אנחנו יוצרים עוד ועוד אינטגרציה בין העצמי המופשט והנשגב לבין העצמי האנושי, מתוך ההכרה כי אלו שני ביטויים על פני אותו הרצף, שבין מרחבים קוונטיים ומופשטים לבין מרחבים גשמיים ומוחשיים.

תהליך של הארה טרנספורמטיבית דורש מאיתנו להתרחב ולהיפתח לעוד ועוד ממי שאנחנו וממי שנוכל להיות. 

אני מאמינה בכל ליבי, שבתהליך של התפתחות, צעד ועוד צעד מצטברים לכדי דרך של גילוי עצמי, צמיחה והארה. זוהי דרך מאוד אישית שהיא ייחודית לכל אחד ואחת.

תהליך הגילוי העצמי מוביל בנתיב, שבו התודעה מתרחבת, התפישה וההכרה נפתחות לעולם סמוי הנשזר אל תוך העולם הגלוי המוכר והידוע, ספקטרום החושים נפתח לממדים חדשים, והחיים הופכים למרחב שבו אנחנו מתרגמים תודעה, תפישה מורחבת וערכים אוניברסליים למשמעויות יישומיות ולהלכות נפש ואדם.

תהליך ההארה הטרנספורמטיבית לא דורש מאיתנו להפוך להיות שכפולים של תדמית "האדם המואר" ולעבור האחדה. נהפוך הוא – זהו תהליך שדורש מאיתנו להרחיב את המנעד הייחודי של העצמי שלנו ולהיפתח לעוד ממי שאנחנו כפרטים ייחודיים, ואז לפעול בשיתופי פעולה הנובעים מנקודת המבט המורחבת, שמעניקה לנו את ההכרה כי כולנו חלק מאותו המכלול.

הארה טרנספורמטיבית – מניכור לחיבור

תהליך ההארה הטרנספורמטיבית מזמין אותנו להביא לידי ביטוי את הייחודיות שלנו, ללהטט בתדמיות ובתחפושות מבלי להיות מזוהים איתן, ולצקת אל חיינו את התודעה והערכים האוניברסליים, הטמונים בכל אחד ואחת מאיתנו, עד למצב שיש הלימה בין הערכים בהם אנחנו מאמינים, לבין האופן שבו אנחנו מתנהלים הלכה למעשה.

זהו מעבר מניכור לחיבור, שבו אנחנו מחוברים למקור הקיום, ולאחדות האוניברסלית שכולנו חלק ממנה, ובמצב הזה – אנחנו משקפים את הנשגבות בגשמיות, באופן שמקרב עוד ועוד בין האלוהי לאנושי. אנו עושים זאת מתוך בחירה חופשית מודעת ונפש רהוטה, המהווה כלי לביטוי של רוח בחומר ועילאיות בגשמיות.

במצב הזה של הארה, האדם מחובר לעקרון הרצף, שיש בו חיבור בין כלל מרכיבי העצמי, על פני כל הסקאלה שבין הנשמה לבין העצמי האנושי, מקיים את חוק האחד, שיש בו את החיבור למכלול שהוא שלם המורכב מחלקים רבים, וחי את חייו כישות בין-ממדית המחוברת לרשת הקשרים החיים האוניברסלית, ניזונה ממנה ומזינה אותה, מתעצמת ומעצימה.