משל היצור והשלולית

אנחנו חיים את חיינו בתוך מציאות שאותה אנחנו חווים ומסווגים באמצעות החושים שלנו, הגוף והנפש.

את ההתנסויות והחוויות שאנו צוברים, אנחנו מקטלגים מנטלית, בעזרת תבניות מחשבה המגדירות עבורנו את תחומי המציאות. את המידע הזה אנחנו חולקים זה עם זה וכך נוצרות מוסכמות קולקטיביות ומערכות אמונה.

כאשר אנחנו מבקשים להתפתח, חשוב שנאמץ כהנחת מוצא, כי אנחנו רואים ותופשים רק את מה שנמצא בתחום של החושים הגשמיים והקטלוג המנטלי שלנו.

כלומר, תצפיות המתקיימות בתוך המרחב המוגבל של הממד הגשמי, ומבוססות על מערכת הקשרים שכלתנית, שמוגבלת לטווח המדידה של החושים הגשמיים – מעבירות אלינו אינפורמציה חלקית בלבד.

אופיין ההתנהלות הזה מאפשר לנו להתקיים ולשרוד כפרטים וכחברה, מכיוון שהוא מעניק ודאות וביטחון בתוך עולם בלתי צפוי. אולם, הוא גם יכול ליצור תקרת זכוכית שמונעת מאיתנו להכיר במה שמצוי מעבר למוכר ולידוע ומחוץ לתחום הקליטה של החושים שלנו, שעליהם אנחנו מסתמכים כאשר אנו מקטלגים ומגדירים את המציאות.

החושים והמוח שלנו מאומנים בתפישה של המוכר והידוע, והם לא מסוגלים לתפוש את מה שמתקיים בממדי קיום רבים אחרים, המתקיימים במקביל לממד הגשמי שבו אנו נמצאים.

מעבר לחמשת החושים שלנו המוכרים והידועים, יש לנו חושים נוספים, שמסוגלים לקלוט עוד ממדים וטווחים של המציאות.

החושים הללו הם חושים מטאפיסיים או תודעתיים, שהם חלק בלתי נפרד מן המכלול שהוא אנחנו; עצמי רחב ובין-ממדי, שהינו הרבה מעבר לגוף, לנפש ולעולם הגלוי לחושים הפיסיים שלנו.

מגברי התהודה

מכירים את הרגעים שבהם אינטואיציה שאינה שכלתנית הובילה אתכם ליצור בחירות, שהובילו אתכם למצבים שלא הייתם מעלים על דעתכם? או תחושת בטן שגרמה לכם לבחון החלטות או מצבים באופן חדש, שסייע לכם לפעול באופן שתומך אתכם? או ידיעת-לב שהכווינה אתכם ברגעים משמעותיים, סייעה לכם להתגבר על ספק ופחד, ולהתחבר לוודאות פנימית?

כל אלו הם חושים נוספים, שאינם גשמיים, אך הם משמשים כחושים לכל דבר, שמחברים אותנו למציאות מורחבת.

ניתן לדמות את החושים המטאפיסיים והתודעתיים שלנו, למגברי תהודה של מציאויות וממדים נוספים, שהינם מופשטים ומעודנים יותר מהמציאות הפיסית והגשמית, אך עדיין מהווים חלק מן המכלול הרחב של הקיום שכולנו מהווים חלק ממנו.

כאשר אנחנו מסתמכים רק על השכל וההיגיון, ועל התיעוד המנטלי והחושים הגשמיים שלנו, ומתעלמים מרזולוציות נוספות, או מרבדים מעודנים יותר של המציאות, אנחנו לא מאפשרים לחושים התודעתיים שלנו לפעול באופן חופשי, ולספק לנו אינפורמציה חיונית שעשויה להשפיע על ההחלטות והבחירות שלנו. בכך אנחנו גוזרים על עצמנו התנהלות בתוך תחומים של מציאות מצומצמת, ומגבילים את היכולת שלנו ליצור גילוי עצמי וטרנספורמציה, שיש בהם התפתחות וחוויה של התחדשות וצמיחה.

הטבע הטהור והאותנטי שלנו, טומן בחובו שאיפה מתמדת לגילוי עצמי והתרחבות אל מעבר לגבולות המוכר והידוע. ההסתמכות על החושים הגשמיים בלבד, כמגדירים את המציאות ואת הקיום שלנו, מובילה לפרדוקס קיומי, מכיוון שהיא בולמת את יכולת הגילוי וההתחדשות שלנו.

זהו פרדוקס שבו אנחנו רואים וחווים רק את מה שאנחנו תופשים כאפשרי או "כמציאותי", ובמקביל אנחנו תופשים כמציאות רק את מה שאנחנו רואים וחווים. בכך אנחנו לא מאפשרים לתפישה שלנו, ואף לא לחוויה ולחושים שלנו להתרחב למחוזות חדשים.

תהליך ההתרחבות, שבו אנחנו מאמנים את התודעה והמחשבה ומפתחים את החושים לתפוש ולהכיל חוקיות רחבה ובלתי מוכרת, פותח את הסקאלה של העצמי. הוא מרחיב את האדם להכיל עוד ועוד ממי שהוא, כיישות רחבה המחברת אינטליגנציה קוסמית אל גוף של חומר חי, המסוגל לשאת תודעה ולאפשר לה לבוא לכדי ביטוי בעולם של חומר וממשות.

היצור והשלולית

נסו לדמות את המכלול שכולנו חלק ממנו, ליצור ענק וצבעוני המורכב ממכלול של תאים.

זהו יצור בעל גוף גדול ורחב, הפרוש על פני כל הקיום כולו, והוא טובל את רגליו בשלולית.

אך השלולית הזו היא שלולית מיוחדת מאחר וברגע שטובלים בה, היא ממסכת ומנתקת את מי שמצוי בה, וגורמת לשיכחה של הקשר שלו עם כל מה שמצוי מחוץ לשלולית. 

נסו לדמיין את רגלי היצור, מדשדשות להן בתוך השלולית, מנומללות ורדומות, וחוות ניתוק מן הגוף הענק שהן חלק ממנו.

רגלי היצור מורכבות מהרבה תאים, שאינם מודעים להיותם חלק מרגליים – שלוחות של מכלול שלם של אותו יצור, וחלק בלתי נפרד ממנו.

עבור אותן הרגליים, השלולית מהווה את כל עולמן.

כאשר התאים הקטנים, שמרכיבים את רגליו של היצור, מזהים תאים אחרים שמשכשכים בשלולית לצידם, למשל תאים מאצבעות אחרות, הם אינם מבינים כי האצבעות הנעות להן לצידם במים, הן חלק מאותן הרגליים.

יתרה מזאת, התאים מתבוננים זה על זה ועל הבהונות השונות, חשים נפרדים ולא תופשים בדעתם שכולם חלק מאותו מכלול שלם, רחב הרבה יותר, שכולם שייכים אליו.

התאים המצויים בשלולית מנסים להסביר את הקיום שלהם ולהגדיר את היצור שהם חלק ממנו, באמצעות התמונה החלקית שהם מסוגלים לקבל ולתפוש במסגרת החוקיות המוכרת להם – השלולית.

בכך, הם מפרשים ומעניקים הגדרות ותיאורים שונים לאותו יצור אדיר ממדים שכל התאים הם חלק ממנו, מתוך הפרספקטיבה הצרה המתקיימת בתוך השלולית.

אם אותם תאים, אותם יצורי שלולית, היו פונים פנימה אל פנימיותם, הם היו מגלים כי טמון בהם מטען גנטי המכיל את תמונתו המלאה של אותו יצור, כקוד פעיל הטמוע בתוכם. זהו קוד שאליו הם יכולים להתחבר על ידי ידיעה מובהקת, או הבנה פנימית עמוקה, המאפשרת קשר עם היצור הענק מרובה התאים.

ההכרה כי הם חלק בלתי נפרד – לא רק מן הרגליים הטבולות בשלולית, אלא מיצור אדיר ורחב שפרוש על פני ממדים רבים נוספים, מאפשרת להם להיות בקשר ישיר ובלתי אמצעי עם אותו יצור.

היציאה מן הנמנום, השיכחה והמיסוך, היא תהליך המעורר את ההכרה של כל תא ותא בכך שהוא חלק ממכלול של שלוחות, רקמות וערוצים המביאים אל היצור הענק והכוללני את הפרספקטיבה של השלולית, על כל השפע הטמון בה.

זאת מכיוון שאותה שלולית, משקפת את כל המכלול האדיר שמתקיים מחוץ לה, כמיקרוקוסמוס של הקוסמוס.

במטאפורה הזאת, השלולית היא כדור הארץ, התאים הם בני האדם ואילו היצור הוא המכלול הקוסמי של תבונה מתפתחת שהאנושות היא חלק ממנה.

המדע – חוקר את השלולית ואת החוקיות המתקיימת בה, ויוצר השלכה של חוקיות זו על החלקים של היקום עליהם ניתן לצפות מתוך השלולית. זהו תפקיד חשוב עד מאוד, מכיוון שהוא ממפה את השלולית ומרחיב את הנגישות לאזורים המצויים מחוצה לה.

הרוחניות – מאפשרת למצויים בשלולית לפתח את הקשר הפעיל, שבין העצמי כתא בתוך יצור מרובה תאים לבין היצור שהוא המכלול. בכך, מתאפשר לאותם תאים להיחשף לחוקיות של המכלול, לידע, לתודעה ולהבנות המביאים נקודת מבט חדשה על החיים בשלולית, לצד חיבור ישיר אל כל המתקיים מחוצה לה.

השילוב ההרמוני שבין מדע ורוח – הוא המפתח ליציאה מן השלולית וליצירת הממשק ההרמוני אל כל המכלול האחדותי שכולנו חלק ממנו – שאפשר לקרוא לו ״שדה התודעה הקוסמי״, ״האינטליגנציה השרויה בכל״, או "האלוהות״ באשר היא.

החיבור

התשובות לכל השאלות טמונות בפנימיותנו.

לתשובות אלו מצטרף ידע רב שצברה האנושות בשנות הגות, פילוסופיה ומחקר.

זהו מצע עשיר להתפתחות בלתי תלויה הנובעת מכל הידע הקיים, אל עבר תובנות וגילויים חדשים.

עלינו רק ללמוד להקשיב, בעידון, ערנות וסקרנות, פתיחות וגמישות.

המוכנות לגלות בהדרגה את נקודת הממשק הטמונה בכל אחד ואחת ומהווה נקודת קישור אל התמונה הכוללת, מאפשרת לנו לעבור מניכור לחיבור, ולחוות את הקישוריות שבין העצמי לבין המכלול האוניברסלי, שהעצמי הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

המעבר מניכור לחיבור עובר דרך פיתוח התקשורת עם העצמי המופשט שטמון בתוך כל בני האדם, ומשם נפתחת האפשרות לתקשורת ישירה עם ״שדה התודעה הקוסמי הכולל״, ״השדה המאוחד״, ״האלוהות״, ״המקור״.

התקשורת הזו מפוגגת את תקרת הזכוכית ומאפשרת לקבל פרספקטיבה בהירה על החיים על פני האדמה, וגם הכוונה והשראה.

הפרספקטיבה הנובעת מן התקשורת הישירה הזו – היא המפתח ליכולת של בני האנוש לפעול סביב אמת משותפת, ולבטא כאן חברה אנושית הפועלת באחדותיות של שונים ומגוונים, המקיימים ביניהם הפריה הדדית, שלום ואחווה, ומחוברים להשראה מתמדת הנובעת הן ממחקר ופיתוח מדעי, והן מחיבור ישיר אל האמת האוניברסלית שכולנו חלק ממנה.

מה שנכיל בתפישתנו – הוא מה שיתאפשר לנו להגשים.

ככל שנזהה את טביעת האצבע האלוהית, את קוד המקור הטבוע בנו ובמכלול החיים על פני האדמה, כך נוכל להתפתח באופן הרמוני התואם את התכנית הרחבה שכולנו חלק ממנה.