|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
לא מזמן דיברתי עם שלום, מאמן הכושר שלי, על שחמט.
אינני שחקנית שחמט, ומעולם לא למדתי לשחק את המשחק הזה, אך אני יודעת שמשחק השחמט הוא אחד המשחקים העתיקים, החכמים והמורכבים ביותר הקיימים בתרבות האנושית, כשההערכות למספר המצבים החוקיים בשחמט נעות בין 1043 ל-1047 😯.
משחק השחמט דורש מסוגלות מנטלית מפותחת, ויכולת לחשב ולשקלל מהלכים והסתברויות בראייה מרחיקת לכת, אך מלבד היכולת האנליטית משחק השחמט דורש גם מיומנות נפשית ורגשית שבלעדיהן שחקן השחמט עלול ליצור מהלכים שגויים.
שלום, שבין שלל תחביביו הוא גם חובב שחמט, שיתף אותי שהחלק שהכי קשה ומאתגר לו במשחק הזה, הוא להתאפק ולא ליצור מהלכים של תקיפה, לפני שהוא יוצר מהלכי הכנה והיערכות, כדי שהמתקפה תהיה אפקטיבית ומתואמת לחוקיות של משחק השחמט, על התהליכיות שבה.
משם נסובה השיחה לחשיבותה של היכולת הנפשית להכיל תהליכים ברמה הפנימית, וזאת לפני שמוציאים אותם לפועל בפעולה בעולם הממשי.
היכולת הנפשית להכיל תהליכים לפני ההוצאה שלהם מן הכוח אל הפועל, דורשת איכות נפשית של סבלנות, וזה בולט מאוד במשחק השחמט שבו התכנון האסטרטגי דורש את האיכויות הללו.
כאשר לשחקן יש יכולת הכלה, תבוניות ואורך רוח – הוא מתבונן על תהליכים, סוקר אותם, מתכנן, יוצר אסטרטגיה, הוגה ומכיל את התרחיש הרצוי בפנימיות שלו בטרם הוא הופך את הרצוי למצוי באמצעות המהלכים הטקטיים על לוח המשחק.
כדי לעשות זאת ללא תחושת קושי, סבל או עול, נדרשת סבלנות.
המקצב האישי
לכל אדם יש מקצב פנימי משלו, המשקף את התדר העצמי שלו ואת העצמי הייחודי.
גם לכל מה שמתקיים ברחבי הקוסמוס יש תדר עצמי, שהוא חלק מן הקיום הכולל שכולנו חלק ממנו.
ניתן לדמות זאת לדופק חיים שיש לו תדר ספציפי – פעימת חיים שסביבה מתנגנת מנגינת העצמי הייחודית.
הפעימה האישית הייחודית, נועדה להתחבר בסנכרון הרמוני לכל שאר הפעימות של כל מה שמתקיים ולהרכיב מערכת מרובת חלקים, באקוסיסטם קוסמי שכלל מרכיביו תומכים זה את זה, מפרים האחד את השני וגם משלימים זה את זה, במארג של קיום תבוני מתפתח.
כלל הפעימות של כל מה שמתקיים, יוצרות כעין ״תזמורת שלמה״ ובה ריבוי כלי נגינה וריבוי תפקידים מוסיקליים המפיקים כולם סימפוניה קוסמית הרמונית ויפיפיה.
איך זה קשור לתהליכי חיים הרמוניים?
כדי לקיים תהליכי חיים שיש בהם איזון והרמוניה, בתוך עולם דינאמי ורווי במערכות השפעה, נדרשת היכולת להקשיב לפעימה הפנימית ולמיקצב האישי, להיענות לו ולשמור את התיאום אליו.
המקצב הפנימי נועד לבטא סיגנל מובהק, שמגדיר ומייצב את מחזורי ההתפתחות שבהם פוסע האדם במסלול חייו על פני האדמה, ולהוביל בנתיב של הגשמה עצמית ומימוש מועצם.
התיאום למקצב ולפעימה האישית, מסייע להתחבר לטבע העצמי הייחודי ולהישאר נאמנים לו, והוא גם מבטיח שניצור תהליכי חיים שלמים ומלאים, שבהם נגשים רעיונות ורצונות, הלכה למעשה, בחיים עצמם.
כאשר ישנו חיבור לתדר העצמי, הקשבה ל-״מנגינת הקיום הייחודית״ ונאמנות למקצב האישי הייחודי והאותנטי, הדבר מוביל לחוויה של שלום פנימי והרמוניה של האדם עם עצמו.
הקשר שבין המקצב האישי לסבלנות
כאשר האדם נאמן למקצב האישי שלו ולתדר העצמי הייחודי, ואינו מוטה על ידי הסביבה החיצונית, הוא מקיים בתוכו את האיכות הנפשית של סבלנות, ככוח נפשי שתומך אותו בתהליכי החיים השונים ומאפשר לו ליצור מהלכים מדורגים ומאוזנים המגיעים לכדי שלמות ומימוש.
סביבת המציאות שבה אנו חיים, וקצב החיים המודרני, האינטנסיבי ורווי הגירויים וההשפעות, אינם מעודדים סבלנות. נהפוך הוא, הם עלולים לערער את שיווי המשקל הפנימי, לדחוף ולהאיץ תהליכים שטרם יצרו הבשלה, לעודד תלות בתוצאה מתוך תחרותיות והשוואתיות, ולשבש את החיבור למקצב האישי.
ההבנה שתהליך ההגשמה יוצר העברה שלמה של רעיון, מן המצב התיאורטי שלו אל המימוש בפועל, ופורש גשר בין הרצוי למצוי – היא זו שמאפשרת לאדם לכבד את התהליך של פרישת הגשר הזה שבין הרצוי לבין המצוי, ולהגשים חלומות, תשוקות ורעיונות בעולם הגשמי.
לשם כך נדרש אורך רוח, המאפשר הבנייה מדורגת, נדבך על גבי נדבך, ותיאום בין הכוונה המקורית לבין המימוש בפועל, ואז רוח יכול להשפיע על חומר – וחזון הופך לממשות, באופן שלם ורהוט.
אך בבסיס כל אלה נדרש שינוי תפיסתי ביחס של האדם לעצמו, לנפשו ולגופו, ויכולת לראות ביישות האנושית הגשמית כלי של הגשמה המאפשר ליצור אלכימיה ולתרגם אנרגיה תיאורטית ומופשטת לתצורות מוגשמות בחומר, הלכה למעשה.
האדם ככלי הגשמה – מעולם מופשט וקלוש לעולם ליניארי ודחוס
מעצם היות האדם ישות תבונית, בני האנוש מקיימים עולם פנימי שהוא מופשט ותיאורטי.
זהו עולם של חלומות, מאוויים, דמיון, מעוף, השראה, רעיונות ודימויים, שמתקיימים כולם במצב מופשט במרחב פנימי שאין בו מגבלה של חומר, זמן, מרחב או אפשרויות, מלבד גבולות התפישה, המעוף והדמיון, שמגדירים את מה שנוכל לדמיין וליצור בתוכנו.
תארו לכם את האדם כרציף שפרוש על פני ממדים רבים ומצבי זמן רבים ממצבים מופשטים ותיאורטיים ועד למצבים גשמיים, חומריים וליניאריים.
האדם מחובר לרצף הזה שבין רוח לחומר רצף שבו הזמן הוא ספיראלי, ומאפשר תנועה משכבת זמן אחת לאחרת בריבוי מסלולי זמן שכולם נובעים מן הפעימה הקוסמית הבראשיתית.
הרצף, אותו אני מתארת לכם, מתחיל משכבות מציאות תיאורטיות ולא חומריות – אזורים מופשטים שבהם הזמן מתקיים במקביל בהרבה מאוד מסלולים ומחזורי זמן שקשורים ושזורים זה בזה, וממשיך עד הרובד הגשמי, המוחשי והתלת-ממדי, שבו הזמן נע באופן לינארי מן העבר אל העתיד, בתנועה מעגלית, תהליכית, איטית וקצובה.
על הרצף הזה נמצאים המעוף, ההשראה, הדמיון והחלימה – אלו הן איכויות אנושיות שמתקיימות במצב זמן קוסמי, שבו מחשבה הופכת למציאות פנימית מופשטת באופן מיידי.
התהליך שבו הדימוי התיאורטי הופך להישג ממשי ומוגשם הלכה למעשה במציאות שמחוץ לעצמי, הוא תהליך של פרישת גשר בין הרצוי למצוי, ובין זמן קוסמי לזמן ליניארי.
בתהליך זה, האדם הוא הכלי המתווך עולם מופשט לעולם גשמי.
העולם המופשט מתאפיין בטווחי גל עדינים וגבוהים, התדירות שבו גבוהה והחומר שבו קלוש – ישנו ריווח גדול בין החלקיקים שבו והוא מרחב פתוח וגמיש. ואילו העולם הגשמי מצוי בטווחי גל נמוכים ופיסיים, שבהם החומר ממוצק, הצפיפות שלו גדולה, התדירות שלו נמוכה ואיטית והוא נוטה לתבניות ומסגרות.
הפער בין מצב הזמן הקוסמי, שבו מחשבה הופכת לבריאה ויצירה באופן מיידי, לבין תהליכי ההגשמה האיטיים והתהליכיים בעולם הגשמי ובזמן הליניארי, נובע מן הפער התדרי שבין העולמות התיאורטיים שבהם מצויים המחשבות, הרעיונות, החלומות והרצונות, לבין עולמות ההגשמה, הביצוע והמימוש בפועל.
זהו הפער בין הרצוי למצוי – הקצב בו אנו חושבים, חולמים ורוצים (הרצוי), לבין הקצב שלוקח לרעיון ולחזון להפוך לדבר ממשי (המצוי).
למה כל כך קשה לנו לקיים סבלנות?
סבלנות נחווית לרוב האנשים כסבל, וכמאמץ נפשי גדול, מכיוון שתהליכי הגשמה דורשים יכולת להחזיק אנרגיה ולשלוט באנרגיה, כלומר להכיל את האנרגיה הנפשית ברמה הפנימית ולאפשר תהליכים של עיבוד עד להבשלה נפשית שמאפשרת להתחיל ולהוציא את האנרגיה הזו מן הכוח אל הפועל ומן הפנים כלפי חוץ.
סבלנות דורשת מאיתנו לתת מקום בתוך הנפש למחשבות, רגשות, רצונות ותשוקות, ולהרחיב את יכולת ההכלה שלנו, כאשר פעמים רבות הנטייה הנפשית, היא לפרוק את האנרגיה הזאת כלפי חוץ באופן מיידי, כי הנפש מתקשה להכיל את ההתרחשות הזו לאורך זמן.
סבלנות היא למעשה יכולת נפשית לתעל את האנרגיה הנפשית מן הפנים כלפי חוץ, באופן מבוקר, מאוזן ומתמשך.
אימוץ תפיסה אינסטרומנטלית
היכולת הנפשית הזו של סבלנות יכולה לקבל זריקת עידוד משמעותית, אם מאמצים תפיסת עולם אינסטרומנטלית, הרואה בעצמי האנושי כלי הגשמה שנדרש לדייק ולמקצע אותו.
התפיסה את העצמי האנושי, ככלי שדרכו אנו מגשימים את עצמנו, אינה גורעת מן החוויה האנושית, אלא דווקא מאפשרת לנו לשפר אותה ולהפיק מן האנושיות שלנו את המיטב.
נסו לחשוב על כך, המחשבות, הרגשות, הנפש, הגוף – כולם כלים שניתן לנו למקצע אותם ולהפוך אותם לאמצעים רהוטים המאפשרים לנו מימוש מועצם וביטוי עצמי עשיר ומגוון.
אלו הם סוגים שונים של אינטיליגנציות שניתן לנו לפתח כדי לאפשר לעצמנו לבוא לכדי ביטוי באופן שבו אנו משתמשים בכלים השונים הללו ולא הם מנהלים אותנו ללא כל שליטה או אבחנה מודעת.
הכלה
ההכלה נובעת מן ההבנה שהעצמי האנושי הגשמי הוא הכלי המגשים, שמאפשר לנו לתרגם רעיונות מופשטים ולהביא אותם לכדי מימוש בעולם הגשמי.
ההכלה מכוונת לביסוס של הגוף והנפש ככלי והיא מתקיימת הן כממד תודעתי והן כמרחב נפשי, שמאפשרים ליצור תהליך שלם ומלא.
ההכלה מאפשרת תהליך שמכבד את התדר העצמי והמקצב האישי.
ההכלה מובילה במסלול טרנספורמטיבי שמתחיל בפנימיות, עד שהעצמי מגיע להבשלה שמאפשרת להוציא מן הכוח אל הפועל ולקטוף את פירות התהליך.
מה שאני מתארת לכם כאן, כמובן לא נוגע רק למשחק השחמט.
למעשה, רוב האנשים נוטים לפרוק את האנרגיה הנפשית שלהם ללא בקרה, כי הם לא מסוגלים להכיל אותה, ולאפשר לה להיות במצב של התהוות.
בתהליך שלם ומלא של יצירה שנובע מהרצון האותנטי העמוק שמצוי בפנימיות האדם, ומתגשם באופן רהוט במציאות הממשית, ישנו שלב ביניים שאני קוראת לו ממד ההתהוות.
ממד ההתהוות הוא ממד של שקט ושל התרחשות מעודנת ופנימית. יש בו התארגנות של הכוחות הפנימיים שבאדם, והתהוות של תצורה הולוגרפית, תחילה בתוך האדם פנימה, לפני שהדבר מתגשם במציאות שבחוץ.
זה שלב בתהליך שיכול להתפענח בעולם הנפשי כ"שום דבר לא קורה", או "אני לא רואה תוצאות" – כשלמעשה ההתרחשות היא פנימית, ומצוייה בחלל פנימי, שמתרחב להכיל את המחשבות והרצונות, הרעיונות ואפשרויות המימוש, שרוקמים תצורה במציאות הפנימית, כמעין הדמיה הולוגרפית, לפני ההגשמה במציאות החיצונית, הגשמית והממשית.
הנטייה הנפשית לפרוק את האנרגיה הנפשית ולא להכיל אותה בממד ההתהוות, הופכת לנפוצה יותר ויותר בתרבות בת זמננו, המתאפיינת בקוצר רוח, סיפוק מיידי ומסרים מהירים.
כך נוצר הקושי להכיל את הפער שבין הרצוי למצוי, והסבלנות הופכת למצב של סבל.
אז מהי בעצם סבלנות?
סבלנות היא ממד תודעתי וגם מרחב נפשי, שמאפשר לנו להכיל בתוך העולם הפנימי שלנו את קשת המחשבות, הרצונות והרגשות, וגם את המחשבות היישומיות, כמציאות פנימית בת-קיימה, בטרם נקטנו פעולה ממשית בעולם ההגשמה.
מרחב הסבלנות הוא מרחב של הגות, תכנון וחשיבה, שמסוגל להכיל בתוכו אנרגיה גולמית – רצון, חזון ותשוקה, יחד עם יכולת מנטלית לדמיין וליצור מעין "הדמיה הולוגרפית" של המציאות הרצויה, על מגוון אפשרויות ההגשמה והמימוש של הדבר.
הסבלנות מחזיקה את האנרגיה הגולמית בתוך המרחב הפנימי, באופן שמאפשר בהמשך ליצור את הצעדים האפקטיביים והפרקטיים כדי להוליך את כל מה שמתחולל בעולם הפנימי, את החזון, הרצון וההדמיה הפנימית שיצרנו, אל עבר המציאות הממשית.
הדבר יוצר מצב שבו מציאות פנימית, או הדמייה פנימית, מתורגמת לעשייה פרקטית, למעשים, הרגלים, מיומנויות וכישורים הלכה למעשה, שמאפשרים לנו לבטא את הרצון שלנו בפועל, הלכה למעשה.
הנחות מוצא לקיום תהליך שלם ומלא
היכולת להגשים תהליכים בחיים, דורשת אורך רוח.
זוהי יכולת לקחת רעיון, מחשבה או חזון ובשלב הראשון להחזיק אותה בתוכנו, במרחב הפנימי לאורך זמן.
אורך רוח נובע מההבנה שאנחנו הגשר בין התיאוריה להגשמה, בין הרוח לחומר, וכדי להוציא את הדבר מן הכוח אל הפועל נדרש ליצור תהליך שלם ומלא.
בנוסף, נדרשת ההבנה שהאנרגיה הנפשית ומה שאנחנו חווים כרצון, תשוקה, רעיון ומחשבה – נועדו לעבור דרכנו ובעדנו, לעבור עיבוד, התמרה וסובלימציה ולהפוך למציאות מוגשמת, דרך הנפש והגוף שלנו, שמהווים גשר בין רוח לחומר.
זהו ההיבט היישומי של התפיסה האינסטרומנטלית שאותה תיארתי בפרקים הקודמים.
הגשר הזה שאנחנו מהווים, הוא גשר של אורך רוח, שבו אנחנו לוקחים את האנרגיה הנפשית, מכילים אותה ומאפשרים לה להתבסס בתוכנו, עד שנוצרת בשלות להגשמה והבאה לידי ביטוי שלה במציאות החיצונית.
ניתן לחלק את התהליך הזה לשלושה ממדים.
שלושת הממדים של ההגשמה
1. אורך רוח – הממד התיאורטי והאסטרטגי
הממד של אורך הרוח הוא ממד תיאורטי, אסטרטגי ומופשט.
זהו ממד שהוא למעשה מרחב פנימי שמכיל ריבוי מציאויות ואפשרויות הגשמה – כאשר העצמי מסוגל להתבונן בכל אלו, לבחון אותם, לחשוב ולשקלל באופן תבוני.
זה מרחב שבו הנפש מכילה את הרעיוניות, ההשראה והחזון ומאפשרת להם להיות מציאות בת-קיימה ברמה הפנימית – כהדמייה מנטלית של היתכנות.
אפשר לומר שהממד של אורך הרוח הוא ממד "רוחני", בטרם האנרגיה הגולמית הפכה לאנרגיה מוגשמת, גשמית ומוחשית שניתן לתפוש באמצעות החושים הגשמיים שלנו.
2. סבלנות – ממד ההתהוות
בממד הסבלנות ישנה הכלה של כוחות הנפש, התחושות, הרעיונות, התשוקות והרצונות.
זוהי הכלה של האנרגיה התיאורטית ויכולת לאפשר לה לנוע בתוך האדם, להשפיע עליו וליצור בו הבשלה ברמה הנפשית.
זוהי יכולת לשהות במצב של המתנה נינוחה – שאין בה קושי או סבל, מכיוון שאין בה את הרצון לפרוק את האנרגיה הגולמית אלא להפך, להכיל אותה ולאפשר לה להבשיל בתוך הנפש, להשפיע על האדם ולשנות אותו.
זהו ממד של המתנה, הכלה והבשלה.
בממד הסבלנות אין פסיביות או דחיינות אלא דווקא פרואקטיביות – זהו ממד מלא בעשייה שמצויה בחלל הפנימי, ושיש בה רקימה של המיומנות והכישורים הנפשיים, הבשלה נפשית, רעיונית, מחשבתית ורגשית, דיוק וטיוב של הרצונות וגם רכישת כלים נפשיים, מודעותיים ותודעתיים.
3. חריצות – ממד ההגשמה
בממד החריצות אנחנו למעשה חורצים את החומר – יוצרים חריצה של העולם הגשמי ומפלסים את השביל שבין התיאוריה למימוש, בצעדים מדודים, שקולים ומבוקרים.
בשלב זה האדם מגייס לטובת ההגשמה והמימוש את כל המשאבים העומדים לרשותו – הגוף, הנפש, ההרגלים, המיומנויות והכישורים, הקשרים החברתיים, האמצעים הגשמיים וגם האמצעים הנפשיים – תחושת המסוגלות, האמונה ביכולת, והמוכנות לגבות את הרצון הפנימי אל מול מציאות חיצונית שעשויה להציב קשיים, מכשולים או מניעות.
לאחר שדייקנו, הכשרנו והבשלנו ברמת הכלי הנפשי, המודעותי והמעשי, בשלב החריצות אנחנו למעשה קוטפים את הפירות – אנחנו מגייסים ורותמים את כוחות הנפש ויוצרים סובלימציה שלהם כלפי המימוש המועצם.
כשאנחנו יוצרים את תיעול המשאבים באופן תבוני ומבוקר, אנחנו נמנעים מהנטייה האנושית לפרוק את האנרגיה באופן מיידי ולא מבוקר, שנובע מהעדר הכלה.
בממד החריצות יש תיעול משאבים שמוציא מהכוח אל הפועל ואל ההגשמה וחריצה של הדרך מן הרצוי אל עבר המצוי.
צעד ועוד צעד יוצרים דרך
התהליך שאני מתארת לכם, הוא מצב שבו צעד ועוד צעד יוצרים דרך, שמצטברת לכברת דרך, שיש בה קטיפת פירות וקפיצת דרך.
זכרו כי היכולת לסגל אורך רוח, סבלנות וחריצות משתלמות, כי הן יוצרות גשר שלם ומלא שמאפשר להגשים כאן על פני האדמה את משאלת הלב שלנו, בתהליך שלם ומלא שאין בו מפח נפש או סבל, אלא נינוחות, תחושת משמעות ותכלית, וגם חוויה של סיפוק וקטיפת פירות.
