הערב יתקיים אירוע התרבות שלנו re:start ובמהלך ההכנות אליו יוצא לי לחשוב לא מעט על ההון האנושי של המרכז שלנו – הרשת האנושית שהקמנו וטיפחנו החל משנת 2007, לאורך שנים רבות, רשת שכיום היא קהילה יפיפיה, יציבה, פתוחה ומחבקת, שמבטאת ערכים ותודעה כדרך חיים.
הקהילה שלנו מגוונת והיא מורכבת מתלמידים פעילים וגם מכאלה שאינם דווקא תלמידים, אך מחוברים אלינו ברמת התודעה והערכים וגם ממעגלים חברתיים רחבים של ידידי המרכז, משפחותיהם וחבריהם.
התקופה שבה אנחנו חיים היא תקופה משמעותית – אך גם מאוד מאוד מאתגרת.
בעתיד לבוא, יתייחסו לשנים הללו כאבן דרך משמעותית בעיצוב תולדות האנושות.
זאת התקופה שתגדיר את המשך התפתחות הציביליזציה האנושית. תקופה שאם נחצה בה סף, היא תוגדר בתולדות האנושות כתקופת ההתפקחות וההתעוררות הגדולה – תקופת הפריצה של תקרת הזכוכית שמפרידה בין המין האנושי לבין ההקשר הקוסמי הרחב שבתוכו הוא מתקיים.
יהיה זה מעבר מנפרדות לאחדות, מעבר מלכידה בחומר, בזמן ובמרחב, לחופש תנועה בין ממדים ומציאויות שלא היו נגישים עד כה. יהיה זה מעבר שיסיים את תקופת הניתוק של האנושות מן הציביליזציות הקוסמיות המתקיימות בממדי מציאות שונים ויביא עימו חיבורים חדשים והאצה תודעתית וטכנולוגית אדירה שתשנה את כל תפישת העולם ואורחות החיים, ותפר את המוסכמות ומערכות האמונה שרווחות כיום ומובילות במעגל סגור.
האנושות כציביליזציה, נדחפת בעוצמה ליצור מעבר מניכור לחיבור. זהו המעבר התרבותי-חברתי שאנחנו מצויים בפיתחו, ושעלינו להשכיל ולהבין אותו.
חשיבותה של הקהילה
הקהילה והחיבור בין אנשים, הוא עוגן מהותי ביכולת לחוש רווחה.
החיבורים בין אנשים מעודדים רגשות חיוביים, מעוררים אהבה ואמפתיה, הכלה ופתיחות ומגנים עלינו מפני מאבקים מיותרים.
המרחבים הקהילתיים שבהם אנחנו נפגשים, מאפשרים לנו להתבונן אחד לשני בעיניים, לשוחח, לחלוק מרחב ציבורי משותף תוך ניהול חיי פנאי ושגרה ובכך הם מקרבים בינינו, מאפשרים לנו לשחרר דעות קדומות ורתיעה, להפחית חוסר הבנה ומתחים, וליצור גשרים בין אנשים שונים ומגוונים.
הקשרים הבלתי אמצעיים בין אנשים, הם מערכת שנועדה לאבטח אותנו כתרבות ולהגן עלינו מפני עצמנו, מפני היעדר תקשורת ומפני מגמות קיצוניות שמולידות עוינות ומאבקים פנימיים.
לאורך המאה ה-20 הניכור והבדידות האנושיים, הלכו והתגברו.
ההתפתחות הטכנולוגית – ובראשה הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים, לצד האינדיבידואליזם הגואה, התחרות וההישגיות, שינו את המבנים החברתיים, פוגגו הרבה מן המבנים הקהילתיים והחלישו את הקשר בין האנשים, מה שפגע בחוסן הרגשי והנפשי של בני האדם והוליד תופעות מתגברות של נפרדות, ניכור ובדידות.
חוקרים רבים מדברים על כך שאנחנו חיים במאה הבודדה ביותר אי פעם, שהיא תוצר של ההבניות התרבותיות שאנחנו מקבלים כנורמות, אך בפועל מכרסמות בחוסן הנפשי-גופני, התודעתי והחברתי שלנו.
חוקר מדע המדינה האמריקאי דיוויד פריס טוען שסגרי הקורונה היו "ניסוי חברתי נועז" שבדק כמה בידוד, ניכור וריחוק מסוגלת נפש האדם לשאת.
לפי מחקר נוסף של ד״ר נורינה הרץ – תופעות של הקצנה בדעות ימניות פופוליסטיות הן תוצר של הבדידות הזו.
אני מוצאת את זה מאוד הגיוני, מכיוון שאנשים הבוחרים בדעות קיצוניות, עושים זאת פעמים רבות מתוך מצוקה ורצון להתחבר למשהו שיעניק להם תחושה של זהות ושייכות, משהו להילחם בעבורו, משהו שגם יהיה ערוץ לתיעול ופריקה של הכאב, הסבל הנפשי, הזעם והתסכול, הנובעים מן הבדידות והניכור, מתחושת הקטנות ומהיעדר המשמעות.
הבדידות והניכור יוצרות מעגל סגור ומסוכן לנו מאוד כחברה:
- בדידות מובילה לסגירות ולהיעדר מיומנויות תקשורת, בין האדם לבין עצמו, ובינו לבין הסביבה.
- הדבר יוצר פגיעה בביטחון העצמי, תחושה של דחייה, חוויה של חוסר שייכות, היעדר ביטחון וערך עצמי נמוך.
- כל אלו מובילים לכאב שמעצים רגשות ומחשבות שליליים ובתוכם תסכול וזעם.
- כאשר הנפש לא יודעת איך לעבד את הכאב, התסכול והזעם, האדם מחפש ערוץ לפרוק דרכו את הכאב הנפשי הזה.
- לרוב, הדרך לפרוק את הכאב והזעם, הוא הצטרפות לקבוצות קיצוניות שמעניקות תחושת ערך, זהות, מטרה, שייכות וגם מעודדות עוינות, שנאה, פניה כנגד אנשים אחרים ובכך פריקה של כל המטען הרגשי השלילי.
- ההתנהלות הזו אינה פותרת את הכאב הרגשי אלא מעצימה את תחושת הנפרדות והניכור ואת המעגל הסגור שלרוב גם רווי באלימות.
עוצמת הביחד
אחד ההסברים לעלייה החדה בשכיחות של בדידות, עד לכדי ממדים של מגיפה, הוא התופעה של קריסת ההון החברתי.
מה זה הון חברתי?
פרופ' רוברט פאטנם מומחה למדע המדינה באוניברסיטת הרווארד ויועץ אישי של כמה מנשיאי ארה"ב, פרסם ב-1995 מאמר שהביא את המושג הון חברתי לקדמת הבמה הציבורית בארה"ב.
לתפישתו, הון חברתי הוא משאב לא חומרי שמבוסס על דפוסים מסוימים של התארגנות חברתית. דפוסים אלה כוללים בין השאר: הדדיות, אמון, נורמות, ערכים משותפים ומבנים חברתיים העשויים בצורת רשת (network).
קיומו של הון חברתי מאפשר תיאום ושיתוף-פעולה שמהם נהנים, בסופו של דבר, כלל החברים ברשת / בקהילה.
טענתו של פאטנם היא, שקהילות בעלות הון חברתי גבוה מצליחות יותר מקהילות בעלות הון פיננסי גבוה.
בספרו Bowling Alone שיצא בראשית שנות האלפיים, דן פרופסור פאטנם בהיחלשות החיים הקהילתיים והקשרים החברתיים בארצות הברית כתוצאה מנסיגה מהמרחב הציבורי אל המרחב הפרטי בעקבות המהפכה הטכנולוגית של הטלוויזיה בשנות ה-70.
המהפכה הדיגיטלית, התפתחות רשת האינטרנט, הטלפונים החכמים והרשתות החברתיות במהלך שנות האלפיים, העצימו את המגמה הזאת הרבה יותר.
בספרו, פאטנם מצביע על כמה גורמים שהחלישו את המירקם הקהילתי והביאו לכרסום בהון החברתי בסוף המאה העשרים, בואכה המאה ה-21.
אם אתייחס לגורמים שהוא מתאר מנקודת מבטי, הרי שהקידמה, התרבות המודרנית והחומרנית והמהפיכה הטכנולוגית, ערערו את המבנים החברתיים, מבלי שנוצרה ההכשרה התודעתית והבסיס הערכי המתאים למצב החדש שנוצר.
1. הנשים החלו לעבוד מחוץ לבית ואף לפתח קריירה, אך מאחר ותפקידן המסורתי היה לחבר את התא המשפחתי לקהילה, ומאחר ובחברה הפטריארכלית הגברים אינם מיומנים ברקימת הקשרים התוך קהילתיים, נוצר מצב שבו הנשים לא היו פנויות כבעבר לתפקד ככוח המקשר והמחבר את המבנה המשפחתי אל הקהילה, והמבנים הקהילתיים התרופפו.
2. התרבות החומרנית והחברה ההישגית והתחרותית, הובילו לשעות עבודה רבות וירידה בזמן הפנוי המוקדש לפנאי וחיי קהילה.
3. האינדיבידואליזם כמגמה תרבותית, הלך ותפס את מקומם של ערכים קהילתיים שאפיינו דורות קודמים, ולמעשה דחף אנשים למרוץ אחר קריירה והישגיות אישית, שבה פעמים רבות אדם לאדם זאב, ואיש לביתו יעשה, במנותק מראיה חברתית רחבה יותר או קשר לקהילה.
4. העיסוק המתמיד בשיפור עצמי, שם בקדמת הבמה את הצלחת הפרט, הביא לפיתוח שיטות אימון (קואוצ'ינג) והתפתחות אישית, מנותבות ומכוונות הצלחה, מבלי להביא ראיה הוליסטית שיש בה את ההכרה בכך שהאדם הוא חלק ממכלול רחב יותר. הדבר הוביל לירידה במיומנויות של תקשורת בין אישית, אינטליגנציה רגשית, אמפתיה וקשרים שאינם מבוססים על תועלת ואינטרס אלא על קירבה אנושית אותנטית, חוויות משותפות והנאה.
5. האינדיבידואליזם הוביל לדחיקה של ערכים קהילתיים שבהם תועלת הפרט והכלל שזורות זו בזו, וההישגיות והמצויינות האישית מוכוונות לא רק להצלחה היוצרת סטטוס חברתי וכסף, אלא גם לפעולה בתוך הקהילה ולמענה.
6. הטכנולוגיה משנה באופן דרמטי את דפוסי הבילוי והניצול של שעות הפנאי. היא מולידה את תרבות המסכים – המורידה מסך בין האנשים באופן שמעודד דעות קדומות, בריונות מקלדת, חרמות וביוש, ועוד תופעות שיש בהן ניכור חברתי, דריסה של מנגנוני אמפתיה וערבות, ועידוד שרירותיות וניתוק רגשי.
קהילת מגשרי העולמות
כתבתי לא מזמן פוסט בפייסבוק, שמספר על כך שמשנת 2007 אנחנו פועלים על מנת לבסס הון אנושי ומטפחים קהילה נפלאה הפועלת כרשת אנושית הרוקמת קשרים חיים בין אנשים. קשרים שיש בהם תחושת תכלית, ייעוד ומטרה, ושמעודדים את פיתוח התודעה והמודעות, והחיבור לערכים אוניברסליים.
בהתבוננות על המרכז הלימודי שלנו ועל קהילת מגשרי העולמות, אני רואה את ארבעת העוגנים לאיזון נפשי בתקופה של חוסר יציבות, בוהקים כמו מגדלור שמאיר את הדרך.
על פי העוגנים הללו ביססנו לאורך שנים קהילה תומכת ומעצימה שחבריה מלוכדים ומסייעים זה לזה, מתוך מחויבות להתפתחות אישית ופיתוח של התודעה והמודעות, חיבור לערכים והצבה שלהם בראש סדרי העדיפויות.
ולכן, גם בזמנים קשים ומאתגרים – אנחנו רגועים, מכיוון שאנחנו יודעים שיש לנו את מה שנדרש כדי לצלוח את התקופה הזאת ביחד.
אני כל כך גאה בקהילה שלנו. קהילה מחבקת, פתוחה, איכותית, שכוללת אנשים מדהימים שחולקים חזון, ערכים, משמעות וגם הרבה חוויות הנאות ועשייה, שיוצרים כולם את מה שאני קוראת לו ״קשרים חיים״. חיבורים שמעניקים לאדם טעם לחיים, תכלית, השראה, חדוות קיום וגם חוויה של מסוגלות וחוסן.
אני מאחלת לנו שלעולם לא נתרגל, נשכח או נעמעם את הייחודיות של מי שאנחנו ואחד של השני, שנוקיר ונחגוג את הנדיבות והחסד שאנחנו מבטאים פה, את הזכות להיות כאן – שונים ומגוונים הפועלים יחד למען אמת משותפת, מתוך מובהקות, טוהר, תום והמון רצון טוב להתפתח על מנת לפתח, להתעצם כדי להעצים, ולפעול למען השלם הגדול מסך חלקיו.
