על זכרון, אבל וצפירה

Getting your Trinity Audio player ready...

בשבוע שעבר, ביום השואה, כששמעתי את הצפירה, חשבתי לעצמי כמה זה פרדוקסלי, שדקת הדומייה – רגע שאמור להיות רגע של אתנחתא ושקט, הטעון בחיבור אוניברסלי של אהבת האדם, הקשבה, תשומת לב, כאב וזיכרון, הופך לרגע צורם, שבו הצפירה יוצרת אנרגיה דיס-הרמונית. אנרגיה המעוררת חוסר נוחות, כיווץ ואפילו רתיעה ופחד, באמצעות צליל ותדר, שפורצים את הנפש ומאלצים אותה להיכנע לתכתיב המגיע מן הצופר הגדול ומחריש האזניים – הפוקד על כולנו להימתח דום ולזכור.

הזיכרון נובע מנפש חפצה, מוקירה, שיש בה כאב ואהבה לצד חסד ואמפתיה.

הצפירה לא באמת מאפשרת לנפש להקשיב, לפתוח את הלב ולהרגיש חיבור רוחני ורגשי לכל מה שאנחנו מבקשים לזכור, לנצור ולהעניק לו חיים נצחיים בתוכנו.

הצפירה מכווצת, דוחקת את הנפש, מסתערת עליה בכוחו של הצליל העז והחודרני, ומעצימה תדר של פחד, הישרדות, ודריכות.

מאיפה הגיע המנהג של צפירה בימי זכרון?

כשבדקתי  מה מקור הנוהג הזה, גיליתי שציון של דקת דומייה ציבורית הוא נוהג מקובל בעולם, בפרט בארצות המערב, והוא מלווה בצלילים שונים ומגוונים.

בארצות בעלות מסורת נוצרית, נוהגים לעיתים ללוות את דקת הדומייהן בצלצול פעמוני הכנסיות, בהתאם לנוהג נוצרי ותיק לציון אירוע בעל אופי ציבורי, בפרט אבֶל. 

ביפן נהוג להכות מכות קצובות בגונג בעת דקת דומייה, בהתאם למסורת המקומית.

ברחבי העולם, הנוהג ללוות את דקת הדומייה בצפירה נעשה נדיר בשנים האחרונות, כנראה מפאת מה שכתבתי כאן למעלה.

כאן בישראל, הרוויה בהסטוריה של הישרדות, אלימות ופחד, משמשים צופרי האזעקה, שנועדו להודיע על מצב מלחמה, גם לתכלית הנוספת של צפירות הדומייה השנתיות הקבועות: ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

בכך מתערבבים צלילי האבל בצלילי מלחמה ולא באמת מותירים מקום למשהו אחר.

בעיני החיבור הזה, שבין צלילי מלחמה לצלילי זיכרון, לא באמת מאפשר לנפש את המרחב שתומך תהליכים שיש בהם את הרצון לזכור, לנצור, להוקיר וגם להתאבל ולהנציח. הוא גם מאוד משקף את הנטייה של החברה הישראלית לאחוז במסקנה של היותה חברה נרדפת ומוכה, שנדרשת כל העת להתגונן ולהיות דרוכה למלחמה הבאה – ורואה בכל ניסיון לפיוס או בחירה באנרגיה חומלת ופשרנית כחולשה ואיום. 

ההיצמדות לריטואל הזה של צפירה בזמן של דקה דומיה מעוררת באנשים מצוקה ותחושה שלילית, שלא באמת עושה מקום לזיכרון ושקט שיש בו לב פתוח וחומל, ותהליך נפשי של מעבר דרך כאב וקשת הרגשות החשופים שמבטאים אבל ואובדן.

צפירת האזעקה גם מייצרת טריגר, מצוקה וקושי לאנשים שסובלים מחרדה ופוסט טראומה. וכך באופן אירוני, הרצון לזכור ולהעלות מודעות פוגע באלו שהכי זקוקים לעיטוף ולנחמה בשעות אלו.

מספיק להתבונן בתגובת בעלי החיים לצפירה כדי לחוש שמשהו כאן אינו כשורה, שמובאת למרחב הציבורי בהלת-סרק ואימה, שאינה במקומה.

מסתבר שאני לא היחידה שחושבת שנוהג הצפירה הוא בעייתי ואף פרדוקסלי.

עתירה לבג"ץ בנושא הצפירה

עתירה לבג"ץ בנושא זה, ביקשה לתחום את השמעת הצפירה רק למרחב בו מתקיימים טקסי זיכרון, אך נדחתה על ידי השופט צבי זילברטל שכתב:

״הצפירה בימי הזיכרון מבטאת ומסמלת את הסולידריות של כלל חלקי העם, על מגזריו השונים, עם זיכרון הנופלים והנספים, ומושמעת בהשראתה של הוראת חוק העולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. 

אמת, אין מדובר ב"דומיה" גרידא, עליה הורה המחוקק, אלא דווקא בצפירה המלווה את דומיית הציבור, מכריזה עליה ומדגישה אותה. הנה כי כן דומה, כי מדובר ב"דומיה זועקת" – ביטוי חי לתחושת הכאב הקולקטיבית על המתים… כאב שאינו תחום, ואינו צריך להיות תחום, ל"מקומו הטבעי" – טקסי הזכרון בלבד"… אלא דווקא "מקומו הטבעי" הוא המקום בו יש לבטא את הכאב הקולקטיבי – המרחב הציבורי… 

מדינות דמוקרטיות שונות, מלבד ישראל, בוחרות לציין ימים מיוחדים בחייה של אומה דווקא במרחב הציבורי – אם באמצעות צפירות או מאפיינים ווקאליים אחרים… הצפירה אינה "פולשת" אל המרחב הציבורי, אלא מבטאת אותו רגע אחד בו האומה מתאחדת ומתייחדת במרחב הציבורי עם זכרון בנותיה ובניה שנפלו במערכות ישראל ובפיגועי הטרור, ושנרצחו בשואה. בכך לא נפגעת כל זכות של מי שאינו מעוניין להיות שותף לאותו רגע קשה ומאחד, אף שהדומיה הקבועה בחוק מתבקשת ומחייבת.״

לאותו שופט הייתי משיבה, כי הדרכים להתאבל ולכאוב שונות, רבות ומגוונות ולכן ראוי לאפשר לכל קהילה ליצור דקת דומיה משל עצמה, ולכל הקהילות להתאחד דרך רגע של שקט שכוחו גדול ועוצמתו הנפשית רבה הרבה יותר מאשר הכוחניות שבהפעלת צופר האזעקה.

ישנם כאילו שמוצאים בזעקת הצופרים מרחב מכבד לזיכרון ואבל.

ישנם כאלה שמוצאים במוסיקה מרחב לזיכרון והנצחה.

ישנם כאלה שירצו ליצור דקה דומיה במדיטציה ואחרים בשירה משותפת, תפילה או אחיזת ידיים.

ישנם כאלה שבעבורם זיכרון הוא מרחב של חיים ושמחה, ישנם כאלה שזיכרון הוא מרחב של עצבות, כאב, שתיקה ושקט, ישנם כאלה שהזיכרון מביע הנצחה ואצל אחרים הזיכרון הוא עצם החיבור לנצחיות הנשמה – העצמי האלוהי באשר הוא.

לא פעם כתבתי על כך שגם כפרטים וגם כאומה, עלינו להסכים ליצור טרנספורמציה, להשתנות, להתחדש, לבחון בכל פעם מחדש מסורות והרגלים – כל זאת כדי לצמוח, להשאיר מאחור את כל מה שסיים תפקידו וליצור לצד מסורות קיימות גם הרגלים חדשים ומסורות רעננות המשקפות את פנינו כחברה צומחת, גדלה ומתפתחת.

כחברה זכרית מיליטנטית התרגלנו לסמל כבוד וזיכרון באמצעות צלילים המייצגים כוח זכרי. זוהי הנורמה המקובלת. אלו צלילים המצויים בתחום תדרים חודר, חזק, תקיף שנועד לסמל לצד הבעת האבל גם כוח ושליטה.

נסו לדמיין בדקת הדומייה צלילים של נגינת נבל משודרים בכל המקומות… או צלילים של פעמוני רוח, או נגינת כינורות. הבנתם את הרעיון: צלילים בעלי אנרגיה נקבית, רכה, מכילה, חומלת, מאפשרת, מנחמת.

הדרכים להתאבל או לזכור הן שונות ומגוונות –  כפי שאנחנו כבני אנוש שונים ומגוונים ולכן – אם איננו משכילים כחברה לעדן את דרכנו, להתעדכן ולהשתנות אז לפחות ראוי שהמרחב הציבורי ישאר מרחב ניטראלי המעניק לכל אחד את החופש לזכור ולהנציח על פי צו ליבו.

הערב, בזמן טקס יום הזיכרון, אסגור את כל החלונות, אשים מוסיקה מעודנת ומלאת נחמה, ואתמסר לדומיה של הנפש ולזיכרון שיש בו הודיה, רכות, חסד, הכרה בנצחיות הנשמה, שלום ואהבה.