|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
בהרבה תורות רוחניות מדובר על היכולת להיות ב-כאן וב-עכשיו, לחיות את הרגע מבלי להיקשר לעבר או לדאוג לעתיד.
גם אני כתבתי על כך רבות, כאשר תיארתי את היכולת למקד את הנפש ברגע ההווה, ובכך לשחרר את המגבלות הנובעות מטראומות העבר, או את ההטיות הנובעות מההימלטות למחשבות על עתיד פוטנציאלי וטוב יותר.
ההווה הוא המרחב והוא הזמן שבו אנו מחוללים תמורות ושינויים. לכן, חשוב להיות ממוקדים בהווה, אך לעשות זאת כשהעבר הוא מצע של חכמה שממנו אנו נעים אל תוך הלא נודע, וכאשר ההתייחסות אל העתיד היא כאל מסגרת, שאל תוכה נרצה לצקת את החזון שלנו ולבטא הגשמה עצמית וחיים שיש בהם משמעות.
אך רבים בתקופה הזו, ממוקדים בהווה, אך לא מתוך עוצמה, אלא מתוך חולשה, מיסוך, אטימות ואסקפיזם אנוכי , המביא גישה של ״אכול ושתה כי מחר נמות״.
אנחנו יכולים להיות נוכחים ב-כאן וב-עכשיו, כשאנו מודעים למכלול ההקשרים שבתוכם אנחנו מתקיימים וממוקדים בזמן ההווה מתוך הכרה צלולה, ערה ופעילה.
אנחנו גם יכולים לחיות את הרגע, ולשקוע אל תוך ההווה כדי לא להתמודד עם העבר שמנהל אותנו או עם העתיד המאיים עלינו וגם כדי לא להתאמץ ולצאת מאזור הנוחות שמתקיים בזמן ההווה ומאפשר לנו לעשות עוד ועוד מאותו הדבר.
בעת הנוכחית, רבים מפספסים את הכוונה הטמונה בגישה של לחיות כאן ועכשיו, ומתוך כך מנהלים חיים נטולי אחריות או מודעות, חיים את הרגע, ממוקדים בסיפוק המאוויים הרגעיים של זמן ההווה, וזאת מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות והתוצאות של ההתנהלות הזו, בחינת ״אחרי המבול״.
הדבר בולט מאוד בהתנהלות הקולקטיבית שלנו כציוויליזציה, שחלקים ניכרים ממנה ממוקדים בלשמר את סגנון החיים העכשווי שלהם ומנותקים כליל מן החשיבה על העתיד הקולקטיבי שלנו ועל התוצאות של ההתנהלות הנוכחית הממשיכה את הדהירה ההולכת ומתגברת אל התהום.
הנטייה האנושית היא להדחיק את כל מה שדורש מאמץ, התמודדות, או יכול לעורר חוסר נוחות, כאב, או פחד. מתוך כך, אנחנו מקיימים כחברה סגנון חיים המוביל להתאבדות קולקטיבית ומקפידים להתעלם מסימני האזהרה ההולכים והופכים רועמים יותר ויותר.
על מנת להתמודד באופן יעיל ונבון עם משבר האקלים וההתחממות הגלובאלית, אנחנו חייבים לשנות את התופעה אותה אני מתארת כאן.
מי שקצת מתעניין ומעמיק להתבונן על המתרחש בעולם, מבין מיד שאיננו יכולים להמשיך ולהתנהל באותו האופן שבו אנו חיים את חיינו כבר עידן שלם. העולם שלנו מתדרדר במהירות אל נקודת קיצון שממנה לא תהיה דרך חזרה והחיים כפי שהכרנו אותם, ישתנו לבלי הכר.
אסונות טבע קיצוניים מתחוללים כל הזמן על פני הגלובוס, אך גם לאחר 26 סבבי דיונים בוועידות האקלים שהתקיימו עד כה – ראשי המדינות לא הצליחו לגבש הסכמות, והעולם בינתיים כבר התחמם ב–1.1 מעלות.
האבסורד הזה רק הולך ומתגבר כאשר דיווחים המגיעים מן הוועידה ה-27 במספר, המתרחשת כעת, מספרים כי לא רק שמנהיגי העולם לא הגיעו להסכמות אלא שהמשא ומתן נתקע וקיים חשש לנסיגה מהסכמות קודמות וניסיונות נואשים למנוע הליכה לאחור.
מי שמשלם את המחיר אלו האנשים הפשוטים ברחבי העולם.
כדי שתבינו את המגמה, רק השנה, יותר מ–20 מיליון בני אדם בפקיסטאן נזקקו לסיוע הומניטרי לאחר ששיטפונות בקנה מידה חריג הרסו את בתיהם, 146 מיליון בני אדם באפריקה תחת איום רעב קיצוני בשל הבצורת החמורה ביותר זה עשורים, סין (אחת המדינות המזהמות הגדולות ביותר) סבלה השנה מגל החום החמור בהיסטוריה המתועדת, באירופה נרשמה תמותה עודפת של אלפי בני אדם בקיץ הכי חם שתועד, לצד שריפות ענק שכילו שטחים רבים. ארה"ב סבלה השנה מהבצורת החמורה ביותר זה 1,200 שנה.
וזאת רק ההתחלה, מאחר ובשנים הבאות, אסונות הקשורים ישירות למשבר האקלים יהפכו שכיחים יותר ויותר, עקב אופיו המסלים באופן אקספוננציאלי, של המשבר.
אך ההעדפה הברורה של רוב הממשלות היא לעשות מעט מדי ומאוחר מדי והציבור מעדיף לטמון את הראש בחול ולחיות את הרגע, ואחריו המבול.
אם נחזור לגישה של ״לחיות את הרגע״, הרי שהאנושות חיה את הרגע, מנציחה את אותם אופייני התנהלות ואת אותן נורמות ובכך חורצת את גורלה ויוצרת עתיד קודר עד מאוד.
זו לא הכוונה בגישה של ״כאן ועכשיו״, גישה זו אמורה לבטא חיים שבהם האדם נוכח במלואו בזמן ההווה, זאת מכיוון שאינו עסוק בלחפש אחר הריגוש הבא, או המילוי מבחוץ והוא פתוח להתבונן על עצמו ועל העולם בעיניים בהירות, רגישות, וצלולות.
הגישה של להתמקד בהווה, נועדה לסייע לאנשים לחיות את חייהם במסלול מאוזן, שבו הם לומדים לפנות את המחשבות והתודעה מהסחות דעת שיוצרות מיסוך, להכיל ולעבד את הרגשות, להיות קשובים לעצמם ובכך לשפר את ההרמוניה שלהם עם עצמם ועם הסביבה.
מסלול מאוזן שכזה, הוא תוצר של תהליך של התפתחות שמוביל ליכולת ״לחיות את הרגע״, מתוך בשלות נפשית, מלאות פנימית, בגרות ואחריות המאפשרות לשחרר שליטה, לצאת מאזורי הנוחות ולחולל שינוי וטרנספורמציה, תוך ראיית התוצאות וההשלכות של כל בחירה ובחירה.
אך האנושות לא נמצאת על מסלול מאוזן שכזה, אלא חיה את הרגע, מתוך אנוכיות, בורות, ועיסוק במרדף מתמיד אחר מילוי עצמי נטול אחריות, שאין בו התבוננות כנה על ההרגלים האישיים והקשר שלהם למגמה הכוללת של הרס הפלנטה המתרחשת לנגד עינינו.
הדבר בולט, באופן מבעית וגרוטסקי במיוחד, בכל פסטיבל הקניות וקדחת הסיילים בחודשים נובמבר-דצמבר. זה מתחיל ב- shopping il (ואסור להגיד מילה על חג הקניות הקדוש הזה, כי הוא מפרנס עסקים ישראלים) דרך יום הרווקים הסיני, ואז black Friday ו-cyber monday ועוד ועוד סיבות ותירוצים להזין את מפלצת הקניות שאינה יודעת שובע.
כולם קונים וקונים וקונים וקונים, תוך התעלמות מוחלטת מהדהירה המהירה של העולם שלנו אל התהום וניתוק מהבנת הקשר שבין ההתמכרות לקניות לבין זיהום וכילוי משאבי כדור הארץ.
מרוב חשש להחמיץ מבצעים, או הזדמנויות, אנו מפספסים את חלון ההזדמנות שיש לנו כציוויליזציה, לחשב מסלול מחדש, לשנות את ההרגלים שלנו ולדחוף את הפוליטיקאים לחוקק ולהוביל רגולציות שיש להן תוקף להשפיע באופן מיידי על התהליכים המתרחשים ברקע.
העולם שלנו דוהר אל נקודת האל חזור, כאשר רוב הציבור עסוק בחיים נטולי אחריות ונטולי חזון, מלבד מילוי עצמי בקניות בלתי פוסקות ושאיפה להישגיות אישית.
האטימות הציבורית, משתקפת היטב במערכת הפוליטית, שמזמן אינה פועלת לטובת האנושות ולא מסוגלת להוביל מהלכים אמיצים שאינם תלויים בכסף המגיע מתאגידים תאבי בצע.
חברות נפט וגז קידמו במשך עשרות שנים פעולות הדחקה, הסתרה והכחשה של משבר האקלים, (בדיוק כפי שעשו חברות הטבק בעבר), תוך פיזור מידע כוזב ממחקרים מוטים ופעמים רבות ממומנים מטעמם ויצירת דיס-אינפורמציה מתמדת.
למרבית האירוניה, לוועידת האקלים בשארם א-שייח, שמתקיימת בימים אלו ממש, הגיעו יותר מ-630 לוביסטים של תעשיית דלקי המאובנים וכמובן גם חברות מזהמות מישראל, כך על פי דו"ח של ארגונים העוקבים אחר הוועידה.
לאחר פרסום הדו"ח החלו פעילים למען צדק אקלימי מאסיה, אפריקה ואמריקה להפגין בחצר המרכזית באזור הפנימי של הוועידה, ודרשו מהאו"ם לסלק את המזהמים.
דו"ח של ארגון המטאורולוגיה העולמי, אשר התפרסם עם פתיחת ועידת האקלים, מציג נתונים המעידים שהשנים האחרונות היו החמות ביותר שתועדו, כאשר בפני מנהיגי העולם עומדת הבחירה שתקבע אם נהיה או נחדול.
עלינו כציוויליזציה לצמצם בתוך שבע שנים (עד שנת 2030) את פליטות גזי החממה ב–45% (כדי למנוע התחממות מעל הרף המסוכן של 1.5 מעלות צלזיוס), להפסיק לממן את החברות המזהמות, לעצור קידוחים חדשים של דלקי מאובנים ולהיגמל משימוש בגז במהירות הנדרשת כאשר משבר האנרגיה והמלחמה באוקראינה יכולים לשמש קטליזטור לקידום השימוש והפיתוח של אנרגיה ירוקה.
אך הפוליטיקאים עסוקים בדיונים עקרים שאין בהם את הכנות, האומץ והחדות, לעצור את הדהירה אל התהום, כאן ועכשיו, בזמן ההווה הנתון, ובכך לחולל שינוי שישפיע על המסלול העתידי שלנו כאנושות.
במקום להציב גבולות ברורים להשתוללות של תאגידי האנרגיה הישנה – במקום לנקוט צעדים משמעותיים (כולל הוצאה מחוץ לחוק של פרקטיקות מזיקות), במקום לשנות באופן מיידי את אופי התזונה העולמית ולעצור את כילוי יערות הגשם (כן-כן יש קשר בין אכילת בשר לבין משבר האקלים! ואינני מטיפה לטבעונות אלא רק מציגה נתונים ועובדות) במקום להוציא פלסטיק אל מחוץ לחוק ולאלץ את החברות המייצרות מוצרי פלסטיק להשתמש בתחליפים ידידותיים לסביבה, במקום לעצור את שוק האופנה הזולה והמהירה שגורם לנזקים סביבתיים אדירים, במקום לחוקק חוקים המאפשרים לחולל שינוי – במקום כל אלה ועוד, העיסוק של הפוליטיקאים הוא ביצירת תמרון מתמיד בינות לאינטרסים שרובם טפלים, מעוותים ומסולפים, ואינם באמת מרחיקים מבט קדימה אל העתיד אותו אנחנו יוצרים כעת, בזמן ההווה.
עלינו לייצר הרבה פחות, לשנות כליל את סגנון החיים המקובל ולגעת ישירות בחיים היומיומיים שלנו.
זה נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו.
זה מתחיל בצלחת שלנו ומה שאנחנו אוכלים ושותים (בשר, עוף ודגים ותוצרים של משקי חי, משקאות ממותקים, מזון מתועש הרווי בכימיקלים ורעלים וכו).
זה ממשיך במה שאנחנו לובשים (אופנה מהירה וזולה שדוחפת עוד ועוד מקבצים-drops של ביגוד שמתחלף בקצב מסחרחר ומעודד בשיווק אגרסיבי תחושת החמצה מתמדת- fomo ומלבה את הרצון לקנות עוד ועוד ועוד כדי להישאר מעודכנים ונכונים ובעניינים).
זה בא לכדי ביטוי באופן שבו אנחנו מנהלים את משקי הבית שלנו ועד כמה הם מזהמים ובזבזניים (חומרי ניקוי מלאים בכימיקליים, שימוש בפלסטיק וכלים חד פעמיים ומוצרי ניקוי חד פעמיים, ריבוי משלוחים וטייק אווי וכו).
זה נוגע לחדר המיטות ולמספר הילדים שאנחנו מביאים לעולם (ריבוי ילודה לא מבוקרת כחלק ממסורות ומערכות אמונה דתיות, מאבקים דמוגרפיים ולאומיים או סתם בורות).
זה קשור בקשר ישיר ליחס שלנו לסביבה ולטבע (הניתוק מן הטבע, הלכלוך הזוהמה הכילוי והניצול, ההורסים לא רק את משאבי כדור הארץ אלא מכחידים בשיטתיות בעלי חיים שאינם מצליחים לשרוד בסביבות המחיה המזוהמות או בשטחי המחיה המצטמצמים עקב ריבוי אוכלוסין, בירוא יערות גשם וגם דריסה של אזורים שלמים לצרכי נדל״ן).
זה נוגע באופן הדוק לדרך שבה אנחנו מתייחסים זה לזה כחלק מציוויליזציה אחת (פוליטיקת זהויות, מלחמות בין מדינות ומאבקים על כוח, אנרגיה ומשאבים).
וכל אלו קשורים ישירות לפוליטיקה המעצבת את התשתיות שיקבעו את גורלנו ושממזמן הפכה למכשיר שחוק שאינו עושה את תפקידו.
כן כן. הכל פוליטי. אי אפשר להימלט מזה.
הכל בסופו של דבר מוביל למערכות הפוליטיות שאמורות היו לייצג את האינטרס המשותף המיטבי וליצור את המסלול האופטימלי לניהול הציוויליזציה, אך בפועל כושלות פעם אחר פעם.
אנחנו זקוקים למערכת אוניברסלית בלתי תלויה, שתאפשר ליצור תשתיות חברתיות וכלכליות חדשות.
אנחנו זקוקים למנהיגות בלתי תלויה, שיש לה אחריות, חזון וערכים. מנהיגות שתעורר תודעה אנושית חדשה, המעצבת מחדש את הנורמות המקובלות, את תפישת העולם ואת סגנון החיים.
ובינתיים, זה מתחיל בכל אחד ואחת מאיתנו.
האם אנחנו בכאן ובעכשיו, כי אנחנו נמלטים מאחריות?
או האם אנחנו בכאן ובעכשיו כדי לחולל שינוי!
מה שניצור הוא שיהיה.
