המציאות סביבנו ממשיכה להקצין ולדרוש מאיתנו כפרטים וכאומה לבחור.
זהו רגע קריטי בהיסטוריה שלנו, הקורא לנו לנקוט עמדה ולבחור.
אז בואו נדבר על מדוע בחירה היא בעצם מילת המפתח כאן.
התהליכים ההולכים והופכים יותר ויותר מסוכנים, דוחפים את כולנו לבחור ולהגדיר לעצמנו, מי מבין כל הזהויות המרכיבות את המדינה הזו, מקבל עדיפות.
עד היום הישות הישראלית, אם אפשר לקרוא לה כך, ישבה על הגדר וניסתה למזג בין ניגודים ופרדוקסים, מבלי להתמודד עם שאלות נוקבות הדורשות מענה.
יהודית ודמוקרטית? דמוקרטית וליברלית? יהודית וליברלית? דמוקרטית ושמרנית? דתית ומתקדמת? מתקדמת וכובשת?
היעדר הבחירה מי מבין הזהויות מקבלת קדימות, יצר עמעום וטשטוש של הנתיב בו פסענו כאומה והוביל לתהליכים הרי אסון, שמתרחשים מתוך הניסיון ״לרקוד על כל החתונות״, מבלי לבחור את הכיוון והכוונה הברורים שעומדים בבסיס הקיום שלנו ובבסיס הזהות המשותפת שלנו.
חשוב להבין שאם אין כיוון מוגדר וכוונה מובהקת, אין מסלול מוגדר ומאוזן שאליו אנחנו יכולים להתכנס כחברה, מה שפותח פתח לסטיה מדרך המלך אל דרכים צדדיות ומסוכנות שסופן דהירה אל התהום.
מה שהוליד את האסון ההולך ונבנה, כרעידת אדמה הולכת ומתגברת שמערערת את יסודות החברה הישראלית, הוא בראש ובראשונה הדחיקה של אמות מידה שמגדירות מהי מנהיגות ומיהו מנהיג, ובכך התפשרות על מנהיגות חולה, מסולפת ונטולת ערכים, שבינה לבין אליטה ערכית ואנושית, הנדרשת כדי להוביל ולהנהיג, אין ולו דבר.
ושוב אני מדגישה (כי כבר הדגשתי זאת לא פעם בעבר) מנהיגות חיובית וערכית, יכולה להתקיים הן בימין הפוליטי, והן בשמאל הפוליטי והן במפלגות המכונות מרכז. זוהי מנהיגות המוכנה לתפקד כאליטה בלתי מתפשרת ובלתי מתנצלת ומחוייבות למאור פנים, יושרה אישית ושירות את הכלל.
אליטה אינה מילה גסה… כתבתי על כך כבר בפברואר 2021 –
"טיבה של חברה אנושית, שהיא מרובדת משמע, מורכבת משכבות רבות היוצרות תמהיל הטרוגני, שנועד לבטא מרקם אנושי/ חברתי בריא והרמוני. זהו מרקם חברתי מרובה תפקודים, שניתן לראותו כגוף אחד, שלו חלקים שונים ומגוונים, ״גבוהים ורוחניים״ לצד ״נמוכים ומעשיים״.
אפשר להתבונן על המבנה הזה כעל מעין פירמידה שראשה מורכב מאנשים שהם ה-״אליטה״, משמע מייצגים את הגרסה הטובה ביותר שלנו כאנושות וכתרבות. אנשים אלה מקדימים את זמנם ברמת השקפת העולם והחזון, ובכך מהווים הנהגה המראה את הדרך, מבטיחה שלא תהיה קפיאה על השמרים או יתרחש אובדן דרך, ומאפשרת שגשוג וצמיחה.״
אם אמשיך את הרעיון, הרי שלאורך תקופה, ויתרנו על העיקרון הזה של אליטה ובחרנו שיובילו אותנו פוליטיקאים קטנים, קטנוניים ונטולי שיעור קומה. ומי שמתבונן על הכנסת ועיניים בראשו, רואה את התמהיל האנושי המצוי בה, שרובו רחוק מאוד מלהוות מודל למנהיגות ראויה.
במקביל, העלמנו עין מן הדריסה המתמשכת של ערכים לצורך תמרונים פוליטיים, וגם הפננו ראש ובחרנו להתעלם מן הכרסום המתמיד בערכים דמוקרטיים, הן בעבור כיבוש ושליטה בעם אחר, והן בעבור ריצוי של זרמים פוליטיים דתיים, האוחזים בתפישות שמרניות, מסולפות, מעוותות ובלתי רלוונטיות, הדוגלות בהדרת נשים, בעליונות יהודית, בביטול להט״בים, בשלטון רבני פטריארכלי באמצעות בתי דין רבניים ובדריסת שלטון החוק תוך אפליה מגזרית בוטה.
במצב הנוכחי אליו הגענו, הבחירה העומדת בפנינו כחברה היא מה מקבל אצלנו קדימות כישראלים: הזהות הישראלית-דמוקרטית או האם הזהות היהודית-דתית? שתי הזהויות הללו אינן יכולות להתקיים בכפיפה אחת, מן הטעם הפשוט שהאחת סותרת את רעותה.
הדמוקרטיה מעצם מהותה, היא מרחב מכיל ומאפשר ואילו הדת, במנעדים הקיצוניים שלה, היא מרחב כופה, ממדר ומדיר.
ההבנה הזו, טומנת בחובה הן את הבנת הסתירה המובנית שבניסיון לחבר בין דת ומדינה, והן את ההבנה מדוע כאשר הכוחות הפונדמנטליסטיים קיבלו כוח בקואליציה, הם החלו ליצור תהליכים מהירים וברוטליים שתכליתם דחיקת הדמוקרטיה בעבור מדינת הלכה.
מתחילת ימיה של הקואליציה הנוכחית, החלו הכוחות הדתיים-חרדיים, ליצור מהלכים כופים וחד-צדדיים, שתכליתם לדחוק את הישראליות בעלת הרוח הדמוקרטית, ולכפות חוקים ואמונות דתיות שמרניות ומיושנות שהדמוקרטיה הליברלית, מעצם קיומה מאיימת עליהם.
חשוב לי להדגיש, כי ההרס הברוטאלי שמתחולל בכל מה שניסינו לבנות כאן לאורך השנים, הינו תוצר של העלמת עין לאורך שנים והתעקשות לשמור על המצב הקיים כפי שהוא, ולא להחליט.
העלמת העין נבעה, בין השאר, מהחשש לפגוע ברגשות הדתיים, הזיקה לדת ככלי מרכזי לחיבור רוחני והיעדר מוכנות לתת מקום לאלטרנטיבה רוחנית וערכית שאינה דתית. לצד כל אלה – הנטייה להעדיף "להסתדר" ו"להחליק" קונפליקטים מהותיים, על פני בחינה נוקבת של העקרונות והערכים, וקיום דיון נוקב ומעמיק שיש בו כבוד הדדי לצד כנות בלתי מתפשרת המובילה להחלטות.
כאמור, הדמוקרטיה היא מרחב מכיל ומאפשר. ההרס האלים, שאנו צופים בו כיום, קורה בחסות האיפשור המובנה שטמון בה. זהו הרס שנובע גם מכך שחלקים ניכרים בציבור לא הכירו בטיבה השברירי של הדמוקרטיה ולא ייחסו לזכות הבחירה את החשיבות בעיצוב המציאות, ובכך העניקו את הגושפנקה לדריסת המרחב הדמוקרטי בידי כוחות אנטי דמוקרטיים.
בואו נשים את הדברים על השולחן: הכוחות הדתיים הקיצוניים הם כוחות אנטי דמוקרטיים שמנצלים את המרחב המאפשר של הדמוקרטיה כדי לחסל את הדמוקרטיה. בואו נשים את הדברים על השולחן: הממשלה הנוכחית מתנהלת ברוח רעה תוך ניצול של מנגנונים דמוקרטיים לפגיעה בדמורקטיה וכל זאת תוך לקיחת בעלתנות על הממלכתיות ועיוות השיח על מהו ״דמוקרטי״ ״פטריוטי״ ו-״ראוי״ ומה ״אנרכיסטי״ ״בוגד״ ו-״בלתי ראוי״.
זהו תהליך שאינו מתרחש בפעם הראשונה ונוצר כבר במדינות שבהן הדמוקרטיה נדרסה בידי כוחות אנטי דמוקרטיים בכלים דמוקרטיים.
לאורך תקופה, הכל ממשיך להתדרדר כי עוד לא נוצרה ההבנה, בקרב שוחרי הדמוקרטיה ומגיניה, שכאשר מנצלים את המרחב הדמוקרטי כדי לחסל את הדמוקרטיה – למעשה שוברים את הכלים ואת הכללים, ולכן נדרש למצוא את מיטב הדרכים היצירתיות והבלתי אלימות כדי לעצור את התהליכים ההרסניים הללו, תוך הבנת חוקי המשחק, מבלי ללכת שולל אחריהם.
אני כותבת זאת, כי נדמה שהאופוזיציה, שבויה בכללי משחק שמזמן לא קיימים או רלוונטיים ומנסה להשפיע בכלים שאינם תקפים עוד. זה הזוי לשמוע על חברי אופוזיציה שנואמים במליאת הכנסת ואל מול המצלמות במלוא הפאתוס והזעם, ואחרי רגע מחייכים במסדרונות הכנסת אל מחריבי הדמוקרטיה, במין משחק שכולם משחקים בו, מבלי להבין שהוא איבד מן הסבירות ומן התוקף שלו.
האלטרנטיבה כיום לא קיימת, גם באופוזיציה שעדיין משרתת מנגנונים פוליטיים ולא באמת את הציבור. אופוזיציה שלא באמת מציעה אלטרנטיבה אמיצה או משהו חדש ומתנהלת בסוג של ״טפלוניות״ במסווה של ממלכתיות ולמעשה שבויה לחלוטין בתוך קונספציה שקורסת לנגד עינינו מזה תקופה ארוכה.
השבוע ראיתי סרטון, שמראה את חברת הכנסת מירב כהן מנסה לדבר בוועדת חוק, חוקה ומשפט בראשותו של ח"כ שמחה רוטמן. היא ממתינה לתורה בסבלנות, מנסה לדבר, ולפני שהיא מסיימת את שאלתה הוא משתיק אותה, משתמש בחוקי הוועדה כדי לסתום את פיה ״קורא אותה לסדר״ ומוציא אותה מן הוועדה תוך שהסדרנית הממושמעת מפילה הצידה את המיקרופון וסוגרת אותו כדי למנוע ממנה לדבר. הוויכוח בוועדה המשיך – אך בפועל התוצאה היתה אותה תוצאה; חברת הכנסת הושתקה מבלי שרוטמן אפשר לה לדבר, והכל המשיך להתנהל במראית עין של דיון ועבודת ועדה. מראית עין ומצג שווא שנובעים מכך שכולם ממשיכים לשתף פעולה עם הפארסה ההזויה.
מה היה קורה עם דיוני הוועדות והדיונים במליאה היו מתרוקנים מחברי אופוזיציה ששובתים ומביעים מחאה על המהלכים שיוצרים מראית עין דמוקרטית?
אם נחזור לתקרית בוועדת חוק חוקה ומשפט – הרגע הזה, שבו הסדרנית ניגשה למירב כהן והזיזה את המיקרופון כך שלא תוכל לדבר, היה רגע סימבולי שממחיש את שיתוף הפעולה עם התנהגות קיצונית, אלימה ובלתי לגיטימית גם כשהוא לא מודע. מחברי הכנסת של האופוזיציה, דרך כל אחד ואחת שבוחרים לא לנקוט עמדה ולנהל את סדר היום כאילו דבר לא קורה.
המחזה היה מצמרר, מפני שניתן היה לראות איך כל הנוכחים, אשר עקרונות הדמוקרטיה נרמסים אל מול עיניהם הרואות, ממשיכים בנימוס לשתף פעולה ו"לשחק את המשחק" ובכך, לתת לרמיסה לגיטימציה, וכל זאת למען שימור המנגנון שהוא רק קליפה שתכליתה לשרת דמוקרטיה, מנגנון פוליטי שכעת משרת מהלכים חד צדדיים שמשתמשים בשררה, בכוח ובערכי הדמוקרטיה כדי לא לאפשר שיח דמוקרטי ברוח הדמוקרטיה.
זה גם מה שמתרחש במרחב הציבורי הכולל – הפרדוקס של שימוש במנגנונים הפוליטיים הדמוקרטיים כדי לחסל את הדמוקרטיה, באופן חד צדדי, כשכולם עדיין משתפים פעולה עם המנגנון.
מנגנון הוא כלי שרת ותו לא! כאשר מנגנון מתרוקן מהרוח והערכים העומדים בבסיסו, הוא הופך לחרב פיפיות.
ההפגנות והמחאה שבהן מעוררי השראה! אך כאשר מזהים שהן לא עוצרות את התהליכים – נדרש לחפש דרכים נוספות ויצירתיות להשפיע ולעצור את המהלכים שעוד רגע חוצים סף והופכים למציאות שכבר אינה דמוקרטית.
אז מה עושים?
מנצלים את הכוח הציבורי כדי להפסיק ולשחק במשחק. לא ממתינים לראשי המשק שישביתו אותו אלא משביתים את המשחק ומתחילים להפעיל את הכוח האדיר שיש לנו כציבור, על מנת לעצור את הרכבת הדוהרת אל התהום.
על הציבור להתעורר מההתניות וההרגלים, אשר נועדו לשרת חברה דמוקרטית ומתקדמת וכעת משרתים הנהגה החותרת דה פקטו תחת יסודות הדמוקרטיה, לחשוב אחרת, מחוץ לקופסא ומחוץ למנגנון ולנקוט עמדה.
ונקיטת עמדה, במצב הנוכחי, משמעה השבתת החיים הציבוריים והמרחב הציבורי.
סדרנים, מנקים, שוטרים, עובדי התברואה, עיתונאים, אנשי בידור, פקידים, מורים ואנשי חינוך, אחיות, רופאים, נהגי תחבורה ציבורית ועוד ועוד… כל בורג במערכת הזו שהיא אנחנו, נדרשים להבין את מי הם נועדו לשרת – לא מנגנון פוליטי אלא את הציבור, ובכך לראות את טובת הציבור לנגד עיניהם, לשבות, ו*לא לסגור את המיקרופון* כפי שעשתה הסדרנית בוועדת חוק, חוקה ומשפט, שלכאורה ״ביצעה את תפקידה״.
יש לזכור כי שביתה היא אקט לא אלים, אלא אקט שבו משתמשים בכוח הציבורי של המגזר הציבורי למען הציבור. זאת חרף האיומים, הדה-לגיטימציה וההסתה נגד השובתים וה"סרבנים", הסתה הנובעת מחשש ופחד מכיוון שזהו כלי יעיל ואפקטיבי שבו הציבור נוטל בחזרה את כוחו לידיו.
בסקר של מכון אקורד והאוניברסיטה העברית שהגיע לידי, רואים בבירור ששכבות רחבות בציבור: ימין, שמאל, מרכז, דתיים וחילוניים – מעדיפים את הדמוקרטיה על פני הקיצוניות הדתית, השמרנית ועל פני המהלכים שנוצרים כעת ותכליתם לחסל את הפרדת הרשויות.
הכוח מצוי אצלנו. והכוחות האנטי דמוקרטיים יודעים זאת ומנסים להחליש אותנו על ידי העצמה של ויכוחים והיעדר הסכמות בתוכנו כציבור, שמונעים מאיתנו לבחור ולהעדיף את מה שבאמת חשוב לנו.
עלינו להתאחד, להכיר בכוח האזרחי ולהשתמש בו בתבונה על מנת לבלום את ההרס ואז להתחיל לשקם ולבנות.
