|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
במאמר הזה ארצה להביא אליכם מחשבות על טיבה של המציאות שבה אנו חיים, לצד הנחות יסוד שתומכות מאוד תהליכים של טרנספורמציה, גילוי עצמי והתחדשות.
בטרם נצא לדרך, חשוב שנכיר בכך שהדרך לגילוי עצמי, שינוי וצמיחה היא אישית מאוד.
אנחנו שונים ומגוונים. כל אחת ואחד מאיתנו הוא ייחודי ויש לו מסלול חיים אינדיבידואלי.
אך יחד עם זאת, ישנם עקרונות יסוד המשותפים לכולנו ומאפשרים תהליכי חיים של צמיחה והתחדשות, קטיפת פירות וגילוי עצמי, שיש בו סיפוק ורווחה.
ההבנה של העקרונות הללו, לצד הנחות יסוד שניתן לאמץ כמצפן, מעניקים פרספקטיבה על תכלית החיים שלנו, מאירים את הקיום האישי באור בהיר, מסייעים ליצור התנהלות ממוקדת ויעילה, ותורמים להגשמה העצמית.
את הנחות היסוד שבמאמר הזה, אציג לכם אל מול מושגים מוכרים העומדים בבסיס המחשבה וההגות הרווחת בעולמנו, באופן שמקל על ההבנה שלהן, ומוסיף למושגים המוכרים ממד חדש נוסף.
הרעיוניות שמובאת אליכם במאמר הזה, היא הגישה שלי ליצירת שילוב מאוזן בין תודעה וערכים לבין הגשמה מעשית, כחלק ממה שאני קוראת לו רוחניות רציונלית, שמקרבת אותנו אל עצמנו, ואל היכולת לבוא לכדי ביטוי באופן מפוייס ורב עוצמה, בחיים האלו.
הנחת יסוד ראשונה: שום דבר אינו מוחלט
כשאנחנו מתבוננים על המציאות, על העתיד ועל האפשרויות השונות שפרושות בפנינו, חשוב שנכיר בכך ששום דבר אינו מוחלט.
גם המציאות וגם העצמי האנושי, הם נזילים וגמישים, ויכולים להשתנות באופן דינאמי.
יתרה מזאת, הדבר "הקבוע" שמתקיים ברקע של הקיום שלנו – הוא התנועה, השינוי והזרימה, שהינם חלק מהטבע וגם מהמרקם הקוסמי, הרב ממדי והרחב, שאנחנו מהווים חלק בלתי נפרד ממנו.
הנחת היסוד ששום דבר אינו מוחלט, מגנה עלינו מפני ייאוש, אובדן תקווה, שקיעה בחידלון ופסיביות. היא ממלאת את מפרשי הנפש שלנו ברוח חזקה, שדוחפת אותנו בכוח החזון והרצון שלנו, ומסייעת לנו להתגבר על מניעות, מכשולים, פחדים וקשיים.
אימוץ הנחת היסוד כי שום דבר אינו מוחלט, מעודדת אותנו להכיר בכך שתמיד אנחנו יכולים להשפיע על מסלול חיינו ולעצב אותו, באמצעות הבחירות שלנו ובאמצעות הפעולות שאנחנו נוקטים, והאופן שבו אנחנו מתנהלים.
הנחת היסוד הזו נכונה גם לרמה האישית וגם לרמה הקולקטיבית, והיא מהווה משב רוח רענן בימים קודרים שבהם ניתן לשקוע בדכדוך ובמחשבות שהכל אבוד, סופי ומוגמר, וכי אין אופק חיובי נראה לעין.
הנחת יסוד שניה: אנחנו בעלי משמעות
אפשר לחיות את החיים ולנהל אותם תוך שאנחנו נושאים עיניים לשמיים ואומרים: ״כולו מין אללה״, "הכל לטובה", ״הכל בידי שמיים״, או ״הכל מָכְּתוּבּ״ (גורל ידוע מראש).
לעומת זאת, אפשר לאמץ את ההנחה שיש משמעות לקיום שלנו כאן על פני האדמה ולבחירות שלנו, ולאמץ גישה פרואקטיבית.
הגישה הפרואקטיבית נובעת מן ההכרה כי יש טעם לקיום הגשמי שלנו כאן על פני האדמה, כי אנחנו משמעותיים, והבחירות שלנו מעצבות את המציאות.
הנחת היסוד הזו, מחזירה את העוצמה לידיים שלנו, ומביאה אלינו את ההבנה כי הקיום הגשמי שלנו יכול להשפיע על הפוטנציאלים ולשנות אותם, מאחר ואנחנו ״הביצועיסטים״ – אנחנו ישויות מטאפיזיות המגולמות בחומר חי, מה שמקנה לנו את היכולת לקחת רעיונות מופשטים ולהביא אותם לכדי הגשמה הלכה למעשה, ובכך לברוא ולעצב את המציאות.
אך מדובר ביותר מזה, כי הקיום שלנו לא רק יכול לשנות פוטנציאלים ולהשפיע על המציאות, אלא הוא נועד לעשות זאת – ובכך הוא דורש מאיתנו להשתמש ביכולת הזו, ולתת לה תוקף.
מהי משמעות הקיום? מהי התכלית? מדוע אנחנו כאן?
בואו נעיין במה שיש לאריסטו להגיד על זה.
מושג התכלית של אריסטו, או "טלוס" (Telos) ביוונית, מתייחס לכוונה, לסוף, למטרה ולתכלית של כל דבר או של כל פעולה. על-פי התיאוריה של אריסטו, כל דבר בעולם פועל לקראת תכלית או מטרה סופית. אריסטו ראה את היקום ככזה שיש לו סדר ומבנה מוגדרים, המובילים למטרות מסוימות. הוא טען כי הבנת התכלית הסופית של דבר מסוים, היא המפתח להבנת הטבע שלו.
אריסטו חקר את התכלית של תופעות טבעיות, ותיאר את התכלית כמימוש הפוטנציאל האישי. הטענה שלו הייתה כי כל יצור חי וכל תופעה חותרים לקראת השלמת התפקיד או הפונקציה שלהם בתוך המערכת הגדולה יותר. למשל, התכלית של הזרע היא להיות צמח, התכלית של סכין היא לחתוך, והתכלית של התלמיד היא ללמוד ולהשכיל. כפי שסכין טובה תהיה סכין חדה שחותכת היטב, אדם אשר משיג את מטרתו, על פי אריסטו, הוא אדם טוב.
אל מול דברי אריסטו, אגיד שתכלית החיים על פני האדמה ותכלית הקיום שלנו בגוף פיסי בעולם גשמי, היא לפעול בתוך העולם החומרי, להיות יוזמים ופעילים ובכך, לעצב את המציאות ולהשפיע עליה.
אם אנחנו יושבים על הגדר, אם איננו מעורבים, אם אנחנו ניטרליים, פסיביים, אם איננו נוקטים עמדה, אם אנו קהים ומנוכרים לעולם הגשמי, פוסלים או נמנעים ממנו, או לחלופין נבלעים בתוכו ושוקעים בו – למעשה אנחנו לא מממשים כראוי את הייעוד של הקיום האנושי.
התכלית אותה מתאר אריסטו, היא למעשה היכולת של ה-״כלי״ המגולם בעולם הגשמי, בין אם זה סכין, זרע, צמח, כוח טבע, בעל חיים או בן אדם, לממש את הפוטנציאל הטמון בו.
התכלית הקוסמית של כל הכלים כולם, היא לממש את התכלית שלהם – ולזאת אוסיף: מבלי לחרוג מעקרונות המערכת שכולנו מהווים חלק ממנה.
סכין חדה יכולה לחולל ולהגשים מטרות חיוביות או שליליות. סכין יכולה לרפא בחדר הניתוח, או לרצוח בסמטה אפלה.
המשמעות היא, שכדי להשלים את מלוא הפוטנציאל עלינו לפעול מתוך נאמנות לערכים אוניברסליים ולעקרונות הקוסמיים, תוך מימוש מיטבי של הפוטנציאל האישי, והכרה כי האישי טמון בקולקטיבי, והכל הוא חלק מרשת אחת גדולה של קשרים חיים, הנובעת ממקור חיים תבוני שיש לו ערכי יסוד, אמות מידה ועקרונות פעולה שעוברים כחוט השני בכלל מארג החיים.
בבסיס הקיום האנושי עומדת המחויבות שלנו להעניק משמעות לגשמיות.
הדרך לעשות זאת היא באמצעות שימוש מושכל בגוף ובנפש, ככלי ביטוי שמאפשרים לצקת רוח אל חומר. זוהי יכולת לבטא יזמות, נקיטת עמדה ועשייה ממשית ופרקטית, באמצעות כוח היצירה והרצון, כדי להגשים רעיונות מופשטים ולהביא אותם לכדי ביטוי בעולם הפיזי והחומרי.
התובנה הזו חיונית להבנת התכלית של הקיום שלנו כאן על פני האדמה, וליכולת לממש תכלית זו באופן המיטבי.
לכן, הנחת היסוד הנוספת שארצה להביא אליכם וקשורה לתכלית קיומנו היא: אנחנו בעלי משמעות.
הייעוד שלנו כבני אנוש הוא לבטא רעיונות ולהגשים אותם, אך זה לא נגמר בזה.
הפרואקטיביות, נקיטת העמדה ולקיחת החלק הפעיל בעיצוב המציאות הפנימית והחיצונית, נועדו כדי לעשות שימוש מושכל בזכות הבחירה החופשית שלנו, באופן שמגשים על פני האדמה ערכים אוניברסליים ועקרונות קוסמיים ומביאם לכדי ביטוי הלכה למעשה.
זוהי תכלית שנועדה לקרב בין הנשגב והמופשט לבין הגשמי והמוחשי, ולמעשה ליישב את אוקסימורון הקיום האנושי ולחבר אלוהי לאנושי.
אנחנו חיים במציאות הזו, כדי לנהל עימה יחסי גומלין ולהשפיע עליה.
יחסי הגומלין הללו דורשים מאיתנו לנקוט עמדה, להביע רצון, ליצור כוונה וכיוון, ובכך להגשים מסלול ייחודי וספציפי, מתוך שלל פוטנציאלים שונים ומגוונים. מסלול שאנחנו בוחרים בו בבחירה חופשית, והופכים אותו למסלול החיים שביטאנו כאן על פני האדמה.
אנחנו אלו שמגדירים את המציאות הפנימית והחיצונית באמצעות הבחירות שלנו. רק לנו יש את היכולת לגעת בחומר ובממשות ולהשפיע עליהם, מעצם הנוכחות בתוכם.
אנחנו אלו שבוחרים בין "טוב" ל"רע", בין "גן עדן" ל"גיהנום", ובין מציאות הרמונית שמשקפת נאמנה את האלוהות שבנו, לבין מציאות שמגשימה את "הפנים המכוערות" של האנושיות, הרחוקות ואף הפוכות לטבע האותנטי שלנו, כהוויות קוסמיות תבוניות, בניו ובנותיו של המקור, המשקפות פנים רבות ושונות שלו, שהן חלק מאותו מכלול.
לכן, הקיום הגשמי הוא משמעותי, וכל אחד ואחת מאיתנו הוא בעל משמעות.
הנחת יסוד שלישית: המציאות אינה חד ממדית
דֵּטֶרְמִינִיזְם (או "כּוֹרְחָנוּת") היא השקפה פילוסופית לפיה כל מאורע בעולם, פעולות, החלטות או בחירות אנושיות נקבעות באופן בלעדי על ידי סדרה בלתי נמנעת של אירועים מקדימים. לפי גישה זו, אם נדע את כל הגורמים הפועלים במציאות ברגע נתון, נוכל לחזות בדיוק מוחלט את כל התוצאות העתידיות. הדטרמיניזם מתנגש עם הרעיון של חופש הבחירה, מאחר שאם כל האירועים נקבעים מראש, הרי שלאדם אין שליטה אמיתית על החלטותיו ופעולותיו.
"החוק השלישי הנמנע" של אריסטו הוא עיקרון לוגי שעומד בבסיס הדטרמיניזם. לפי עיקרון זה, קיום של טענה והיפוכה לא יכולים להתקיים בו-זמנית. כל טענה, או שהיא אמיתית או שההפך שלה הוא האמת, אך לעולם לא שניהם יחד. ולכן, לכל סט של תנאים קודמים, יש רק תוצאה אחת אפשרית שניתן להגדיר כ"אמת", ולפיכך ניתן לחזות אותה מראש.
בתחומים שונים קיימות התייחסויות שונות לדטרמיניזם, כמו המדע, הדת והפילוסופיה של המוסר. לדוגמה, דטרמיניזם מדעי טוען שהתנהגות מדויקת של מערכות פיזיקליות ניתנת לחיזוי בהינתן מצב התחלתי נתון, וחוקי טבע קבועים. אולם, בתורת הקוונטים ובתחומי פיזיקה דינמיים אחרים, מוצגת תמונה שונה של דטרמיניזם, שבה אירועים עשויים להיות מושפעים מהסתברות, מפרשנות או מ"אפקט הצופה" ולא ניתנים לחיזוי באופן מלא.
קביעתו של אריסטו, אינה לוקחת בחשבון את טבעה הקוונטי של המציאות, ואת העובדה כי כל טענה או כל אירוע יכולים להתקיים ולא להתקיים במקביל, מכיוון שהמציאות אינה מוחלטת וחד ממדית.
למעשה, ישנם מצבי זמן רבים ומציאויות מקבילות רבות, אשר בהן מתקיימות גירסאות של מי ומה שנוכל להיות, ומה שנוכל להגשים.
הישות האנושית, הממוקמת בגוף פיסי ובאה באמצעותו לכדי ביטוי במציאות של עולמנו – היא הנקודה הנטועה בחומר, בזמן ובמרחב, על מנת להגשים חלק מן הפוטנציאלים האפשריים, ולהפוך אותם לבני-קיימא במציאות הגשמית והחומרית.
כך אירוע מסויים הופך מפוטנציאל גלום ומופשט ל-״אמת״ במציאות הספציפית שבה הוא הוגשם בבחירה חופשית, על ידי הישות האנושית המגולמת במציאות הגשמית.
נקודת המוצא לפיה "אין חדש תחת השמש" מתייחסת לשרשרת האירועים כמסד נתונים, שמשחזר את עצמו שוב ושוב במעגל סגור של עוד ועוד מאותו דבר בווריאציות שונות.
זוהי נקודת מוצא שמפספסת ממד נוסף לתכלית הקיום שלנו כאן, שהוא לחולל תנועה מתמדת של התפתחות. זוהי התפתחות, שיש בה למידה וצמיחה מתוך מסד הנתונים הקיים, והרחבה של מנעד היכולות, הכישורים והידע המצטבר, שמעצם התרחבותו פותח עוד ועוד אפשרויות ופוטנציאלים שלא היו זמינים קודם לכן, כי לא התקיימו בתחום התפישה, ההכרה והיכולת.
כלומר, ההתפתחות שלנו אינה תחומה לחוקיות קיימת וקבועה. חלק אינטגרלי מהתנועה ההתפתחותית, הינה מתיחה של גבולות האפשרי, ותנועה מחוקיות יחסית אחת לאחרת. למעשה, אנחנו לא רק משתנים ומתפתחים בתוך חוקיות קיימת ותחומה, אלא גם משנים ומעצבים אותה תוך כדי התנועה בה.
כשאנחנו מבצעים פעולות, חושבים מחשבות ומקבלים החלטות, תוך כדי שאנחנו נובעים מכל מסד הנתונים שיצרנו עד כה אודות המציאות הקיימת, אך מכירים בכך שזהו מסד נתונים חלקי ומוגבל, שתמיד אפשר להרחיב אותו – אנחנו יכולים להתחדש, להתפתח בתהליך של גילוי עצמי, לערער על אמיתות מוחלטות ולפוגג תקרות זכוכית.
באופן הזה אנחנו יכולים לנוע בתהליך ספירלי ממציאות יחסית אחת לאחרת, שהיא מורחבת יותר וטומנת בחובה אפשרויות רבות יותר מכפי שהכלנו עד כה.
על המסע הזה ממציאות אחת למציאות אחרת, מורחבת, דיברתי בהרחבה במאמר הממדים – דלתות למציאויות נוספות.
הנחת יסוד רביעית: העתיד אינו קבוע
לפי ההשקפה התכליתית (טלאולוגיה, או: תכליתנות), כשם שלכל פעולה יש סיבה שגרמה לה, לכל פעולה יש גם תוצאה, שיכולה להיתפש גם כ"מטרה". לפיכך, תיאורטית, בהינתן מספיק נתונים שלוקחים בחשבון את כלל הדברים ביקום, אם מתחשבים באפקט הפרפר – ניתן לחזות מה יקרה לכל דבר.
באשר לתוצאות או למטרות, ישנן שתי גישות מרכזיות המתייחסות לכך: פטליזם (אמונה בגורל) ודטרמיניזם.
בניגוד לפטליזם, אשר מתמקד בתוצאה עתידית אשר לתפישתו הינה צפויה ובלתי נמנעת, הדטרמיניזם טוען שההווה הוא הבלתי-נמנע.
הפטליזם טוען, לרוב, ליד מכוונת של ישות כלשהי בעלת תוכנית או מטרה סופית כלשהי, ואילו ההשקפה התכליתית-הדטרמיניסטית טוענת כי ההתרחשויות בעולם הן אקראיות.
הפטליזם טוען שהתוצאה הסופית היא הקבועה, ללא תלות בדרך, ואילו לפי הדטרמיניזם ההיתכנות של דרך אחרת מעולם לא הייתה אפשרות, כי תהליך הבחירה הוא תוצר של מכלול הסיבות שהוביל אליו.
בכך, הדטרמיניזם מוביל למסקנה שתחושת הבחירה החופשית היא אשלייה, ושהתלבטויותיו של אדם הן תהליך קוגניטיבי חישובי לאורך זמן, שלא ניתן לחזות את תוצאותיו מראש, אך תוצאתו יחידה, ואינה יכולה להיות אחרת.
ובכן, האם באמת ״הכל צפוי והרשות נתונה״ וזה הכל?
לתפישתי, טבע המציאות מורכב יותר מאשר הפטליזם או הדטרמיניזם.
אכן לכל סיבה ישנו מסובב, אך התחום שבתוכו נוכל לחזות מה יקרה לכל דבר, הוא התחום שאותו אנחנו מכילים בתפישה שלנו ולוכדים באמצעות החושים, וזהו תחום שגם מגדיר מה אפשרי ומה לא אפשרי על פי חוקי המציאות שבה אנחנו מתקיימים.
אך מעבר לחוקיות המוכרת לנו ולתחומי המציאות שאנחנו תופשים באמצעות המחשבה שלנו, או לוכדים באמצעות החושים שלנו ומכשירי המדידה המדעיים המקובלים – ישנם ממדים, מציאויות ועוד רבדים של חוקיות, שאינם מוכרים לנו וטרם נחשפנו אליהם, תודעתית או מעשית.
על מנת לעשות את הדבר שלשמו הגענו לכאן, שהוא לעצב את המציאות בבחירה חופשית – אנחנו נדרשים להכיר בטבע הקוונטי והגמיש של עצמנו ושל המציאות, וללמוד לנהל יחסי גומלין מודעים עם עצמנו ועם המציאות בבחירה חופשית מודעת וערה.
תהליך צמיחה תרבותי ואבולוציוני, המקנה לתרבות את ההמשכיות, החיים וזכות הקיום, טומן בחובו את המסוגלות להתמיד ולהתחדש – כלומר, לא לעשות עוד מאותו הדבר שיוביל לאותן התוצאות, אלא להתנהל באופן תבוני היודע להסיק מסקנות, לפענח סיבות ותוצאות, להשתנות וליצור טרנספורמציה, ובכך לנוע ממישור יחסות אחד לאחר ומחוקיות אחת לאחרת, בצמיחה מתמדת שיש בה התפתחות והתחדשות.
לעיקרון האוניברסלי הזה אני קוראת: לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש והוא מתאר את הקידוד הפנימי המתקיים בכל יציר נברא כחלק מן השדה האוניברסלי, הנובע מן המקור, ומקיים חיים תבוניים מתפתחים.
העתיד שלנו אינו קבוע. אנו מעצבים אותו תוך כדי תנועה מתוך בחירה חופשית. בכל רגע, אנו יכולים ליצור בחירות שישנו את פני הדברים וישפיעו על עתידנו
מתוך ערכת מסרים מאת לוהאריה
הנחת יסוד חמישית: אלוהים אינו מופרד מאיתנו
ניתן להתבונן על הדטרמיניזם גם מתוך ההשקפה הסיבתית, לפיה כשם שלכל דבר יש תוצאה, כך גם לכל דבר יש סיבה, ואם ניצור תהליך של "ריברס אנג'נירינג" – התבוננות לאחור על שרשרת הסיבות והמניעים, נוכל להגיע, לפחות ברמה התיאורטית, ל"מניע הראשון" שהביא להתפתחות שרשרת האירועים.
הגישה הרווחת כלפי אותו "מניע ראשון" מכונה דאיזם – תפישה פילוסופית ותיאולוגית הטוענת שהעולם נברא על ידי כוח עליון, מפץ גדול או "יוצר", שאינו בהכרח האלוה המתואר בדתות מונותאיסטיות.
על פי גישת הדאיזם, לאחר הבריאה, הכוח העליון הזה אינו מתערב בעולם או בחיי האנושות באופן ישיר.
הדאיזם מתבסס על הרעיון, שהטבע והיקום פועלים על פי חוקים טבעיים קבועים, שניתן לגלותם דרך התבונה והשכל האנושי. לכן, הדאיזם דוחה את האמונה בניסים, התגלות אלוהית ישירה, או כל צורה אחרת של התערבות אלוהית בעולם לאחר הבריאה.
אחד מראשוני הפילוסופים שהחזיקו בתפישה זו היה דמוקריטוס, שהשתייך לאסכולה האטומיסטית בפילוסופיה הקדם-סוקרטית. דמוקריטוס טען שתנועת האטומים ומיקומם היא שרירותית מבחינת תכליתה, והכרחית מבחינת סיבותיה.
לדמוקריטוס הייתי עונה שלתבונה הזו שכולנו חלק ממנה – אכן ישנו מקור, שהוא כעין מבוע קוונטי על-סופי. מתוך המקור נובעת התפתחות היררכית מדורגת של תבונה בכעין רשת נוירונית שהולכת ומסתעפת, בעודה לומדת את עצמה, נובעת מתוך עצמה ומתרחבת בהדרגה תוך כדי תהליך הצמיחה וההתפתחות, ומעצימה את יכולת השקלול, החשיבה והתפישה שלה.
ההשקפה הסיבתית, לפיה לכל דבר יש סיבה, מפרידה את הסיבה או את מקור הדברים מן הקיום שלנו כאן על פני האדמה, ואינה כוללת את ההכרה כי אלוהים אינו מופרד מאיתנו.
לעומתה הפילוסופיה אותה אני מלמדת, מובילה מניכור לחיבור, ומנפרדות לאחדותיות.
אנחנו ואלוהים אחד הם. כל בני האנוש וכל החיים כאן על פני האדמה, הם חלק מן המקור הקדמוני שהחל את תהליך הגילוי העצמי שלנו, והתפשט והתרחב אל תוך ממדים של חומר וזמן. כולנו חלק מן התבונה האוניברסלית הזו של המקור שישנם כאלה שקוראים לה "אלוהים", ומכילה את ה״מניע הראשון״, את תכלית הקיום התבוני האוניברסלי שגם האנושות היא חלק ממנו.
מקור התבונה הזו במרחבים שאינם פיסיים או גשמיים, אלו הם ממדי ומישורי קיום מופשטים וטרנסצנדנטיים, שבהדרגה מתרחבים ומתפשטים אל תוך ממדים של חומר, כבידה וממשות של תצורה גשמית.
התבונה הזו מתפתחת בתהליך מדורג, של תנועה שבה היא יוצרת כוונון עצמי מתמיד. היא מטייבת, כל העת, את הצעד הבא על ידי למידת התנועה הקודמת והסקת כלל המסקנות והתובנות ממנה. הדבר מאפשר תהליך של דיוק וסינכרון המתפתח ומשתכלל ככל שהתנועה נצברת.
כדי להיות מסוגלים לעצב את מציאות חיינו, עלינו לאמץ את הנחת היסוד שכולנו מאותו המקור, ושאנחנו בעלי משמעות, ובעלי עוצמה אלוהית, שנועדה לבוא לכדי ביטוי בחוויה גשמית.
זה דורש מאיתנו להכיר בכך שאנחנו ישויות אלוהיות, להתחבר לטבע האוניברסלי והבין-ממדי שלנו, לנוע בחופשיות בין המקרו למיקרו, לפתח את התודעה הקוסמית התבונית, שמאפשרת לנו לזהות את הקשר שבין בחירות לתוצאות ולהשלכות שלהן, לחבר עולם סיבות לעולם תוצאות ולקיים בחירה חופשית ערה ומודעת.
ההכרה כי אנחנו בעלי משמעות וערך, הינה מהותית לטובת היכולת לא ליפול למלכודת הדטרמיניזם והפטליזם, המולידות פסיביות, היעדר לקיחת אחריות, והליכה במעגל סגור של עוד מאותו הדבר, ללא הכרה באפשרויות המצויות מעבר להסללות המוכרות והידועות.
התבונה שכולנו חלק ממנה, לומדת את עצמה בתוך עולם של חומר, ולמעשה תכליתה להתפתח בתוכו במסע של גילוי עצמי שיש בו למידה, הסקת מסקנות ויכולת אינטליגנטית שלא לחזור על אותם הכשלים – אלא ללמוד מהם וליצור תרחישים חדשים מוצלחים יותר, שמובילים לצמיחה.
ההיסטוריה לא נועדה לחזור על עצמה ולנוע במעגל סגור, שבה נוצרות עוד ועוד וריאציות מאותו דבר, אלא לנוע בתהליך ספירלי שמוביל לצמיחה אבולוציונית, שבה אנחנו כציביליזציה וכפרטים מתחדשים, משתנים ומתפתחים.
אנחנו בעלי משמעות ובעלי עוצמה אלוהית שנועדה לבוא לכדי ביטוי בחוויה גשמית
מתוך ערכת מסרים מאת לוהאריה
הנחת יסוד שישית: כולנו ביטויים שונים ומגוונים של אותו המקור
בתנועה שלנו על פני הזמן והמרחב בעולם הממשות הגשמי, אנחנו נדחפים על בסיס מתמיד להכיר במקור המופשט והאוניברסלי שלנו, ולהתחבר לתכלית מסע החיים הגשמי.
נועדנו לעשות זאת כאשר אנחנו יוצקים אל תוך מסע החיים הזה את המשמעות הייחודית הטמונה בנו, כחלקים מאותו שדה אינטליגנציה טהור, מופשט ואלוהי, הנובע מן המקור ושרוי במסע גילוי עצמי והתחדשות מתמדת.
התנועה של כל אחד ואחת מבני האנוש, וגם התנועה שלנו כציביליזציה, משנה אותנו וגם משנה את העולם ואת החומר, שבתוכם אנו מתקיימים ועימם אנחנו מנהלים יחסי גומלין, מודעים או בלתי-מודעים.
לתודעה שלנו יש משמעות, וכך גם לבחירות שאנחנו בוחרים.
כדי ליצור בחירה חופשית מודעת עלינו לדעת את עצמנו ואת סביבתנו.
הטענה הדאיסטית כי אין באמת בחירה חופשית בעולמנו, אלא רצף של פעולות שמניעות את תהליכי החשיבה והפעולה האנושיים, היא טענה הנובעת מן ההטייה המובנית הקיימת בעולמנו.
מעצם השהות בתוך מערכת המציאות שבה אנחנו חיים, חלות עלינו מערכות השפעה והטיה שרבים כלל אינם מודעים להן.
מערכת המציאות של עולם ארץ מורכבת ממוסכמות, נורמות ומערכות השפעה, שמראש מכתיבות לאנשים את תפישת העולם, את תפישת הזהות העצמית ואת מערכות ההטיות הקוגנטיביות, הרגשיות והנפשיות, הקובעות את הבחירות האנושיות.
מאחר ורוב האנשים אינם מודעים למערכות ההטיה וההשפעה הללו, הם מנהלים את חייהם בתוך המוסכמות הקולקטיביות וההבניות התרבותיות, מבלי לערער עליהן או לשאול שאלות.
התרבות האנושית מתנהלת על פי מוסכמות והבניות חברתיות שתוחמות מראש את הבחירה של הפרט לתחומים מצומצמים, המצויים בתוך המוסכמות והנורמות המוכרות.
בכך, רוב האנשים אכן אינם באמת מצויים במצב של בחירה חופשית, אלא בוחרים בתוך ספקטרום תחום ומצומצם, שמוגבל על ידי התפישה שלהם.
הנטייה האנושית היא להיקשר לתפישת מציאות המבוססת על המוסכמות התרבותיות והחברתיות, מכיוון שהדבר יוצר תחושת שייכות, ביטחון וודאות. ההיקשרות הזו מובילה רבים להדיפה של כל מה שמאיים על תפישת המציאות שלהם, מפר את הסדר הקיים ומעורר בהם הלם אונטולוגי.
היטיב לתאר זאת אפלטון במשל המערה שלו.
משל המערה של אפלטון
במשל המערה של אפלטון, קבוצה של אסירים נמצאת כלואה במערה, כשהפנים שלהם מופנות לקיר והם קשורים בשלשלאות, כך שלא יוכלו להסתובב ולראות מה נמצא מאחוריהם.
מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפות בריות הנושאות פסלים. הפסלים, הנישאים מעל גובה החומה, והמוארים מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים.
כאשר משמיעה אחת הבריות את קולה, שומעים האסירים את ההד השב מקיר המערה. לפיכך סבורים האסירים כי מה שהם רואים על הקיר הוא בעצם החיים המציאותיים. חייהם סובבים סביב הצללים וקולותיהם, והם מפתחים שלל תאוריות לגביהם, ובונים את תרבותם ואת עולמם הרוחני על פי הדמויות שעל הקיר.
אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. שריריו מנוונים מרוב ישיבה בשלשלאות, וכוח כלשהו גורר אותו בדרך עפר תלולה אל מחוץ למערה. כאשר הוא מגיע אל מחוץ למערה, בתחילה הוא אינו יכול לראות דבר משום שהוא מורגל לחושך של המערה, ואינו מסוגל להתמודד עם אור היום. אולם אחרי זמן מה, הוא מתחיל לראות צללים מטושטשים – כפי שראה על קיר המערה. ככל שהזמן עובר, והאסיר מתרגל לאור, הוא יכול להתבונן סביבו, ולראות שהבריות אינן צללים, והוא יכול להביט ולראות את הטבע, את הציפורים, ואת גרמי השמיים בלילה, והוא גם יכול להבחין בצילו שלו.
האסיר מחליט לחזור למערה, על מנת לספר לאסירים האחרים על נפלאות העולם שבחוץ ולהוציא אותם לחופשי. אך כאשר הוא חוזר למערה, שוב אינו יכול לראות דבר, משום שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות לראות בחשיכה. כעת הוא בעמדת נחיתות והאסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא התעוור.
הוא מנסה להסביר להם על העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול. הוא עומד על דעתו, ומנסה להאיר את עיניהם של חבריו הכבולים, אך הם מחליטים שאם ינסה לשחרר אותם מכבליהם ולהוציא אותם מהמערה, הם ירצחו אותו, כדי לא להתעוור בעצמם.
משל המערה הוא סיפור טרגי, המספר על מערכות ההשפעה וההסללה המקבעות את בני האנוש, אשר אינן חיצוניות בלבד, אלא גם פנימיות, ונובעות מן הרצון האנושי לחוש ביטחון וודאות. הדבר יוצר מצב שבו אנשים מצמצמים את גבולות התפישה והבחירה החופשית שלהם, רק כדי להישאר באזור הנוחות והביטחון.
זוהי מציאות עגומה, שפעמים רבות לאורך ההיסטוריה האנושית הגיעה עד לכדי מצבים בהם אנשים "הפכו אוהב לאויב״, ופנו כנגד כאלה שביקשו לתרום, לקדם, להביא נאורות, וניסו לערער על מוסכמות שגויות ולהוביל אל מעבר לתקרת הזכוכית של התודעה האישית או הקולקטיבית.
אל מערכות ההטייה המובנות מתווספות מערכות השפעה המתקיימות בעולמנו, המנותקות מערכים ועקרונות אוניברסליים, ויוצרות במזיד הטייה ומיסוך של הדעת האנושית והחושים האנושיים, כדי להוליך את הציבור בתוך מסלולים ספציפיים שיש עליהם הגמוניה ושליטה של בעלי אינטרס.
לכן, עבור ציבורים רחבים, אכן תחושת הבחירה החופשית היא אשליה – מכיוון שהם מנותבים מראש ומושפעים, מבלי שהם נותנים על כך את הדעת, ומבלי שיש להם את הכלים הקוגניטיביים והתודעתיים, לפרוץ את המגבלה הזו.
על מנת להתנהל בחופש אמיתי ולקיים בחירה חופשית מודעת, שאין עליה את ההשפעה וההטייה – יש לשחרר את התפישה מן הלכידה בהבניות החברתיות, הנורמות והמוסכמות המגבילות, להרחיב את התודעה ולהיפתח לספקטרום אפשרויות שמצוי מחוץ לתקרת הזכוכית של המקובל, המוכר והידוע.
על מנת לעשות זאת נדרש אומץ לערער על העוגנים התרבותיים והחברתיים המקובלים ולפסוע כנגד הזרם וכנגד המוסכמות. נדרשים גם חוסן תודעתי ורגשי, חשיבה עצמאית, חריצות וסקרנות, שמסייעים להרחיב את התפישה ואת יכולת ההכלה המחשבתית והרגשית, כדי להתיידד באופן מדורג עם ספקטרום אפשרויות מורחב.
כל רגע הוא רגע בחירה. כל רגע הוא חלון הזדמנות. בכל רגע נתון ישנה דלת הנפתחת אל הזדמנויות חדשות – שער אל מציאות חדשה
מתוך ערכת מסרים מאת לוהאריה
הנחת יסוד שביעית: הכל צפוי וגלוי והרשות נתונה
לבחירה החופשית יש חשיבות ויש משמעות, גם כאשר היא מובילה לנתיבים הרסניים או שליליים.
מדוע?
ברחבי הבריאה, מצויות תולדות המקור במצב רב-ממדי, מופשט וקוונטי, וחוות תהליכים של גילוי-עצמי והתפשטות מתמדת אל עבר מחוזות חדשים.
נסו לדמיין זאת כנחיל של ישויות תבוניות, שכולן תולדות של המקור, משמע היבטים ופנים שונות ומגוונות שלו. הנחיל הזה נע בתוך המרחבים הקוסמיים ומנהל עימם יחסי גומלין, שבהם אינטליגנציה תבונית משחקת עם שדות אנרגיה ומשפיעה עליהם.
בכל מקום שבו חולף נחיל תולדות המקור, נוצרת הפריה שמשנה את טיב החלל הקוסמי וטוענת אותו במשמעות. כלומר, זהו מצב שבו חלל קוסמי פוטנציאלי, נטען בתודעה של תולדות המקור ומשתנה מעצם המפגש עם האינטליגנציה התבונית שלהן.
באופן הזה, נוצרת אינטראקציה בין תבונה לבין אנרגיה פוטנציאלית, מה שמוליד מציאויות רבות, שמשקפות את התודעה הייחודית של תולדות המקור.
ככל שמתקרבות תולדות מקור – שהן הוויות קוונטיות ורב-ממדיות – אל מרחבי החומר ואל העולם בו אנו מצויים, הן עוברות ממצב של ריבוי מציאויות ואפשרויות המתקיימים בו-זמנית, אל איזור שבו ישנה חוקיות לינארית, בה בכל רגע נתון רק אפשרות תיאורטית אחת מיני רבות מתמצקת ומתגשמת, בהתאם לבחירה החופשית.
עיקרון הבחירה החופשית, נועד לסייע לתולדות המקור להמשיך וליצור מציאות גם בתוך עולם גשמי, ולהמשיך לחוות תהליך של גילוי עצמי מתוך ספקטרום אפשרויות רחב. כלומר, הוא מעניק להן את האפשרות לבחור בחירות מסוימות מתוך היצע של אפשרויות רבות להתפתחות בתוך מרחבים של חומר.
זו הדרך לתרגם עולמות קוונטיים מרובי אפשרויות לעולם גשמי, שבו ישנם אומנם מסלולים תיאורטיים רבים שניתן לנוע בהם, אך רק מסלול אחד הוא זה המוגשם בפועל באמצעות הבחירה החופשית.
אם כך, במסלולים הלינאריים של עולם ארץ, אנשים יוצרים בחירות, המובילות לתוצאות ולהשלכות, המגשימות מסלולי חיים שיש בהם למידה והתפתחות.
אלו היו חוקי המשחק, לצורך ההתנסות הייחודית וצבירת המסקנות כאן במרחב הגשמי, כאשר כל הפוטנציאלים האפשריים (כמות בלתי נתפשת בדעת אנושית של פוטנציאלים), נצפו מראש ונלקחו בחשבון על ידי המקור.
הרצון היה שתולדות המקור ישקפו את טבע המקור שלהן ואת העקרונות האוניברסליים, באמצעות בחירה חופשית ערה ומודעת, שיש בה הבחנה בין טוב ורע ויכולת לסייג בחירות שאינן תואמות את כוונת המקור, ולהעדיף בחירות שתואמות את כוונת המקור ואת טיבו.
מרחב הבחירה החופשית הוא המרחב שבו ניתן לו לאדם לשקף את אלוהותו באנושיותו. הבחירה החופשית נועדה לאפשר התפתחות לשלב אבולוציוני חדש על פני האדמה, שבו מתקיימת ערות לאחריות האישית והקולקטיבית על המציאות האישית והכוללת.
זהו מצב הוויה ותודעה שבו האדם מזהה את הקשר שבין עולם הסיבות לעולם התוצאות, בין הסמוי לגלוי ובין בחירה לתוצאות ולהשלכות שלה.
הבחירה החופשית, היא שיא ההתפתחות של תולדות המקור בתוך עולמות החומר וההגשמה.
היא נועדה לפרוס גשר בין ממדים מופשטים לבין הממד הגשמי, באמצעות תהליכים שבהם בני האנוש לומדים להגשים את התודעה האוניברסלית של המקור בחיי היומיום שלהם, ובכך, למעשה, ״לקרב״ בין השמיימי והמופשט לגשמי והמוחשי.
יש קשר הדוק בין התנועה בין הממדים לבין עקרון הבחירה החופשית, מכיוון שהממדים השונים משקפים מצבי תודעה, שניתן לבחור בהם כדי לממש חיים והתפתחות.
מה הקשר בין הממדים לבחירה החופשית?
כפי שהצגתי במאמר התנועה אל הממד החמישי, רוב האנושות מצויה בתודעת הממד השלישי.
בתודעת הממד השלישי, אין ערות לקשר שבין בחירות, תוצאות והשלכות, ומתוך כך ישנה הזדהות מוחלטת עם נורמות ומוסכמות, והליכה במסלולים קבועים, מוכרים וידועים, שנקבעים על ידי אמות מידה קולקטיביות, שיש להן נטייה לקפיאה על השמרים, סטגנציה והיעדר התחדשות.
הדבר מוביל למצב שבו "אין חדש תחת השמש" – תפישה ההופכת לנבואה המגשימה את עצמה, מכיוון שרוב אלו שמצויים במצב התודעה של הממד השלישי, אכן מצויים במעגל סגור, שבו הם עושים עוד ועוד מאותו הדבר.
היכולת להתחדש, להשתנות ולהתרחב תודעתית, אינה מצויה בספקטרום של מה שאנשים המצויים בתודעת הממד השלישי מזהים כאפשרי, ייתכן ואף ראוי ורצוי. בכך, נוצר שימוש בלתי מודע בבחירה החופשית, הנותרת בתחומי המוכר, הידוע והמובן מאליו.
בתודעת הממד הרביעי, האדם כבר מזהה את הקשר בין בחירות, תוצאות והשלכות, אך עדיין הזיהוי שלו תחום ומוגבל לתפישת עצמי נפרדת ולמיקוד בצרכים הישרדותיים, שגם אם יש בהם הבנה של השלכות ארוכות טווח – הנטייה האנוכית היא להתעלם מהם לטובת האינטרס האישי וסיפוק צרכים מיידי שמתמקד בכאן-ובעכשיו. זהו מצב תודעה שעדיין רואה תחום אפשרויות מוגבל, ומצוי תחת תקרת הזכוכית של ההסללות התרבותיות, הקוגניטיביות והרגשיות.
הממד החמישי מזמין לבחירה חופשית מודעת. זוהי בחירה לנוע אל מעבר למוכר ולידוע, תוך ראייה של הקשר ההדוק שבין העצמי לכלל. זהו המעבר מה"אני" ל"אנו" – מעבר שיש בו קיום בו-זמנית על פני רצף של ממדים, שבהם העצמי מקיים קיום אינדיבידואלי לצד קיום כוללני, כחלק מנחיל תולדות מקור המגולם בגוף ובנפש. זו המשמעות של "האדם הבין-ממדי", שאינו לכוד ומזוהה עם ממד ספציפי, אלא נע על פני כל הרצף בחופשיות.
במצב הזה – הבחירה החופשית מובילה אל מעבר למוכר ולידוע, אל אזורים חדשים, שיש בהם אפשרויות חדשות של בחירה, המצויות בתחומי שלב אבולוציוני חדש, שפעמים רבות מצוי מעבר לתקרת הזכוכית של הנורמות והמוסכמות השמרניות.
היכולת לעשות זאת דורשת מוכנות לא להישען על תבניות שכלתניות ורגשיות, כי המעבר הזה לא רק דורש ענווה והרכנת ראש, אלא גם מוכנות לחוות הלם אונטולוגי – מצב שבו קורסות מערכות האמונה שעליהן העצמי מבסס את תפישת הזהות והמציאות שלו, לטובת פרספקטיבה חדשה לגמרי, שפעמים רבות היא שומטת-לסת, מדהימה ולא הגיונית.
המעבר דרך ההלם משתלם, כי הרחבת התפישה טומנת בחובה יכולת לממש את הבחירה החופשית באופן בו היא משרתת את מטרתה המקורית – יכולת לבחור אפיקים מגוונים מתוך מרחבים חדשים של אפשרויות קוונטיות, שמובילות לעוד ועוד ממי שנוכל להיות.
הנחת יסוד שמינית: כל רגע הוא רגע בחירה
ההבנה כי העתיד אינו קבוע היא מאוד משמעותית, וגם יכולה ממש להפחיד, כי היא מעבירה את הכוח לידיים שלנו, וגם את האחריות.
היא דורשת מאיתנו לקחת אחריות על המציאות האישית, ובשלב הבא לקחת גם חלק פעיל בעיצוב המציאות הקולקטיבית.
היא דורשת בגרות, ומוכנות להיות תבוניים ויוזמים כדי להשפיע על המציאות הפנימית והחיצונית ביודעין ובמודע.
היא גם דורשת מאיתנו להכיר בכך שעכשיו זה הזמן, ממש עכשיו, לא אחר כך, ולא יותר מאוחר, מכיוון שההווה הוא הזמן שבו אנחנו יוצרים את העתיד מתוך שפע עתידים אפשריים.
כל רגע הוא רגע בחירה, וכל בחירה מכילה בתוכה ספקטרום של עתידים פוטנציאליים.
ההבנה כי האחריות בידיים שלנו, שוללת את התפישה כי ישנו גורל ידוע מראש ובלתי נמנע.
העתיד, שיכול להיות טוב או רע, תלוי בנו וביכולת להכיר בעוצמה שלנו ובמוכנות שלנו לקחת חלק פעיל בעיצוב המציאות.
זה דורש מאיתנו לקחת אחריות על העבר, ללמוד מן ההיסטוריה, להתחדש, לשחרר נורמות ומוסכמות שאינן רלוונטיות, ומתוך חכמת ההתנסות ליצור בחירות חדשות, שמובילות למסלול חדש, ולעתיד שאין בו הנצחה של עוד מאותו הדבר – אלא גירסה חדשה של עצמנו, הן כפרטים והן כציביליזציה אנושית.
אז אם אומרים לכם שההיסטוריה חוזרת על עצמה ואין חדש תחת השמש – זה בגלל שאיננו משכילים או מעזים להתחדש, לצאת מהקופסא ומתקרת הזכוכית ולנוע באומץ אל שלב חדש בחיים שלנו או במציאות המשותפת – שלב שהוא לא מוכר ולא ידוע, כי הוא מוציא אותנו אל מחוץ למעגל הסגור.
איך עושים את זה?
משקיעים בתודעה, לומדים להכיר את העצמי, רוכשים כלים לטרנספורמציה ולעיצוב מציאות אישי וקולקטיבי, ומתחילים לכתוב סיפור חדש – במודע, בבחירה חופשית ערה, ומתוך אחריות והבנה שזה תלוי בנו, ומה שניצור הוא שיהיה!
לקיחת אחריות על העבר, משנה באופן מיידי את ההווה ומשפיעה על העתיד
מתוך ערכת מסרים מאת לוהאריה
