אנו מצויים ערב תשעה באב, וחוזים בהיסטוריה הנכתבת ומעוצבת על ידינו, ובה אנחנו נעים במעגל סגור של עוד ועוד מאותו הדבר.
אני שומעת שמדברים הרבה על כך שחורבן הבית (הראשון והשני) נוצר עקב שנאת חינם – אך מוצאת שאצל רבים לא נוצרת החקירה היסודית והמעמיקה, שיש בה ניסיון כן וטהור, להבין ממה נבעה שנאת החינם ומה יצר אותה.
מלבד הנטייה לדבר על שנאת חינם ואהבת חינם באופן שטחי, רדוד ושבטי נדרש לשאול כיצד זה שעם ישראל, סיבוב אחר סיבוב, אינו מצליח לשמר עצמאות וריבונות שיש בהן שגשוג וצמיחה, ופעם אחר פעם יוצר תהליכים אוטואימוניים של כילוי עצמי והרס.
רינו צרור דיבר על כך בסרטו, ״יהודים, פעם שלישית״:
"75 שנה. אלה היו כל ימי העצמאות בבית ראשון.
ובפעם השנייה התוצאה מאכזבת אף יותר: 66 שנה. זה מעט באופן קיצוני.
141 שנות עצמאות מתוך 3,500 שנה. רק 4% של חופש".
"קודם וראשון לכל, מצאנו, מתפוררת החברה פירורים פירורים. התפוררות מהירה מאוד, מפתיעה בעוצמתה.
אחר כך אובדת הריבונות, השליטה, השלטון העצמאי.
אחר כך באה שריפה גדולה ואחריה חורבן, ולבסוף, אחרונה חביבה היא הגלות.
הנשארים בחיים מתפזרים בעולם הרחב, נעים ונדים.
פעם ראשונה ל800 שנה. פעם שנייה ל2011 שנה.״
אם נעמיק אל תוך ההיסטוריה ונתבונן עליה בכנות, נזהה כי לאורך הדורות היתה לעם ישראל נטייה לקפיאה על השמרים ברמה הרוחנית. נטייה זו נבעה מההיצמדות לנרטיב דתי קיצוני ולאומני, ששרף וכילה בדרכו את כל מה שייצג חשיבה מתקדמת, חדשנות והתפתחות אל עבר שלב חדש.
ההיקשרות היתה לא רק לרעיונות, אלא גם לתשתיות הממוסדות של דת, פולחן ופוליטיקה, שהתערבבו זו בזו, עד שהפכו למקשה אחת, סבוכה, מפותלת ופעמים רבות גם מסואבת ומסוכנת.
הנטייה הזו יצרה את הכשל הבסיסי, שמנע את יכולתו של עם ישראל לצמוח ולשגשג באופן ריבוני ועצמאי, פעם אחר פעם.
השמרנות הדתית, הריקבון הערכי והמוסרי, הבורות בקרב שכבות רחבות והערבוב בין העסקנות הדתית, לתהליכים הפוליטיים והחברתיים – הם אלו שלא אפשרו להתנהל לאורם של ערכי מוסר בסיסיים של טוהר מידות, יושרה ומאור פנים, לא אפשרו ליצור אמות מידה ראויות לניהול וממשל, והובילו לעלייתם של מנהיגים מקולקלים ומושחתים, שהיו השתקפות של העם שבחר בהם.
האינטרסים המסולפים, הניוון המוסרי והתודעתי, לצד הקיצוניות הדתית והמחשבתית – לא איפשרו לקיים מדיניות מאוזנת ופרגמטית, המבוססת על חשיבה תבונית ויכולת להתבונן על מהלכים מנקודת מבט מפוקחת, שרואה כמה צעדים קדימה ומשרטטת את העתיד בבחירה חופשית ערה ומודעת.
בנוסף, הנטייה לכיתתיות, וכחנות, התנצחות, התלהמות והכל מתוך נפרדות והתרחקות מן האמת האוניברסלית – הולידו היעדר לכידות ומשיכה לכיוונים רבים, שפעם אחר פעם קרעו את המירקם החברתי ויצרו חולשה חברתית ונפיצות פוליטית.
ההיסטוריה חוזרת – האם נשכיל ללמוד ממנה?
אולי לחלק מבין הקוראים נדמה שאני מתארת את המציאות העכשווית – אך כל מי שבאמת טורח להעמיק בתולדות עם ישראל, יודע כי מה שתיארתי, אלו הסיבות ההיסטוריות שהובילו לחורבן הבית וגרמו פעם אחר פעם, לאובדן הריבונות ולגלות.
עם ההיסטוריה לא ניתן להתווכח: בית המקדש נחרב פעמיים, אז כנראה שמשהו נדרש להשתנות בפעם השלישית…
מן ההיסטוריה נדרש ללמוד, להבין את שיעוריה, להחכים ולהשתנות, וזאת כדי לצמוח מן ההתנסויות ולהתעלות מעל האתגרים, המעמידים אותנו שוב ושוב באותה צומת בחירה, כי פשוט לא למדנו את השיעור ולא הפנמנו את השינוי התודעתי הנדרש.
כדי לעצב את העתיד שלנו באופן הרמוני וחכם – נדרש להתבונן על העבר בתשומת לב, ללמוד ממנו, להפיק ממנו לקחים ומשמעויות יישומיות, ומתוך כך לשנות את האופן שבו אנו מתנהלים בהווה, כדי לא לחזור שוב ושוב על אותן בחירות ועל אותם מעשים, ולשחזר עוד ועוד את אותן התוצאות.
המוכנות להתבונן על העבר בעיניים מפוקחות, טומנת בחובה את הזיהוי כי לאומנות משיחית וקיצונית, לצד עסקנות דתית ושחיתות שלטונית, שיש בה עירוב של דת ומדינה – הן אלו שהובילו להרס וחורבן הבית הראשון והשני, ומובילות כעת לאותו תרחיש בדיוק.
העבר הוא מורה חכם – והשאלה היא, האם נרכין ראש כאומה ונסכים ללמוד ממנו?
התקופה הנוכחית – ממחישה את העובדה שזהו ״עם קשה עורף״, נוקשה ומתנגד לטרנספורמציה, וכי אנחנו חוזרים על אותם אופייני התנהלות, ונמצאים כפסע לפני קריסה חברתית וחורבן מדיני.
את גלות בבל, תחליף גלות מרצון של כל אותם אלו שיפלטו מן החברה מכיוון שהיא לא תאפשר להם חיים אותנטיים, על פי צו ליבם ומצפונם. וכאן, במה שהיתה מדינת ישראל, יוותר ציבור שינסה להחיות ישות דתית לאומית שאינה ניתנת להחייאה, מכיון שאינה עומדת בזכות עצמה ואין לה רלוונטיות או הזנה ומימון אוטונומי.
מעציב אותי לזהות כי אנשים מייחלים לבניין בית המקדש השלישי ולא מבינים כי הוא כבר קיים, ואנו מחריבים אותו במו ידינו, פעם נוספת.
הקדושה אינה מצויה אי שם, בהיכלות עליונים, והחיבור הרוחני אינו בלעדי למקדשים והיכלות גשמיים – אלא מבוטא ממש כאן על פני האדמה, ביכולת שלנו להפיק משמעויות יישומיות מהערכים האוניברסליים, המופיעים בכתובים השונים.
הקדושה מצויה בתוכנו ובאה לכדי ביטוי באמצעותנו ובאמצעות האופן שבו אנו בוחרים לנהל את חיינו, לאורם של הערכים עליהם אני מדברת. היא מצויה בתל אביב, פתח תקווה, כמו גם בגבעתיים, קריית גת, מטולה, דימונה, ירושלים או כל מקום אחר וכפופה לאנשים ולא למקומות ומקדשים.
אנשים מייחלים לבניין בית המקדש השלישי ולא מבינים כי הוא כבר קיים, ואנו מחריבים אותו במו ידינו, פעם נוספת.
גן עדן או גיהנום – עניין של תפישת עולם ופרשנות
ידע רב צפון בתרבות האנושית כסימני דרך שנדרש לנו לפענח.
סימני הדרך הללו, פוזרו לאורך שנות קיומנו כציביליזציה וניתנו בכל דור ודור, בהתאם לסף התודעה וההבנה שאותו דור הכיל, על מנת להוות את המצע הערכי לקיום אנושי ראוי ובעל מהות ומשמעות, המאפשר חיים של קיימות וריבונות.
עלינו ללקט את סימני הדרך הללו, תוך הבנת ההקשרים ופענוח הנקודות המחברות אותם, לכדי משמעויות יישומיות ולערכים אנושיים המשותפים לכולנו.
הערכים האוניברסליים הם אנושיים וכוללניים. הם אינם קשורים לדת כזו או אחרת, וגם לא למנהגים, מצוות או איסורים – אלא לערכי אדם שמביעים אהבה, יושרה, רצון טוב, טוהר מידות, נועם הליכות ודרך מיישרין המחברת אדם לאדם כדי להתעצם ולהעצים, לצמוח ולהצמיח.
לעומת זאת, כאשר מדברים על שנאת חינם או לחלופין אהבת חינם – חשוב להבין כי גם אהבת חינם, כמו שנאת חינם, יכולה להגיע מתפישת עולם ומצב תודעה שבכוחה להגשים כאן גיהנום במקום גן עדן.
בשם "האהבה" אפשר להחריב, להרוס ולכלות, בדיוק כמו בשם השנאה. כלומר, הכל נתון לפרשנות האישית, והוא עניין של פרספקטיבה ותפישת עולם. זו גם הסיבה לתהום הפעורה בתוך הפלגים בעם ישראל, לאורך ההיסטוריה וגם כיום.
תפישת עולם ומצב תודעה, ניזונים מערכים המגדירים מה חשוב באמת, ומה מצוי בראש סדרי העדיפויות, למה אנחנו מייחסים קדושה ועד כמה אנחנו נאמנים באמת לחלק האלוהי הטמון בנו שמהותו שלום, אהבה, תבוניות, אחדות, יושרה, נדיבות, אחריות והכרה כי לאמת פנים רבות, שלכולן יש מקום, וכי אין לאף אדם עליונות על אדם אחר.
ערכים שכאלו צריך להנחיל, ללמד ולחנוך אליהם, יום ביומו, כדרך חיים.
היפוך משמעויות – כשמתמקדים בדבר הלא נכון
כאשר במקום ערכים אוניברסליים, מקדשים עקרונות מצומצמים וסקטוריאליים – יוצרים פרדוקס זהויות, שקורע את המרקם החברתי ומכלה אותו.
כאשר מבטלים ערכים אוניברסליים, כדי לקדש אינטרסים צרים שמתמקדים בדבר הלא נכון, נוצר היפוך משמעויות, שבו בני אדם תופסים בעלות על אלוהים ודורסים בשמו את כל מה שעומד בדרכם, או לא מיישר קו עם תפישת העולם שלהם.
האדמה שאנו חיים עליה, יכולה להיות מרחב של שגשוג, לבלוב, הפריה, אהבה, קידמה והנאה, והיא יכולה לחלופין להיות אדמת מריבה – ארץ אוכלת יושביה המחסלים בה כל חלקה טובה, מתוך יוהרה, אטימות, דורסנות ורצון לכבוש כדי להשיג ולהסיג אחרים, מתוך תחושת עליונות ומתוך חרדת קיום כוחנית והישרדותית.
האדמה אינה קדושה – אלא מה שאנחנו יוצרים עליה.
התורה אינה קדושה – אלא הפרשנות היישומית הנאורה שאנו מפיקים ממנה, כמו מכל ספר אחר של ערכים, פילוסופיה ורעיונות.
האופן שבו אנו מחברים בין רעיונות נשגבים למימוש שלהם הלכה למעשה, בהלכות אדם, בחינת דרך ארץ קדמה לתורה, הוא הערך החשוב באמת.
האדמה אינה קדושה – אלא מה שאנחנו יוצרים עליה.
התורה אינה קדושה – אלא הפרשנות היישומית הנאורה שאנו מפיקים ממנה, כמו מכל ספר אחר של ערכים, פילוסופיה ורעיונות.
האופן שבו אנו מחברים בין רעיונות נשגבים למימוש שלהם הלכה למעשה, בהלכות אדם, בחינת דרך ארץ קדמה לתורה, הוא הערך החשוב באמת.
בית המקדש הוא לא בית גשמי – אלא מרחב תודעתי, רוחני, נפשי וערכי, שיש בו מקום בעבור הרוח האוניברסלית הטמונה בבסיס הקיום.
זוהי רוח אשר מהותה תנועה, התפתחות, צמיחה והתחדשות, בהתאם לכוונת המקור שבבסיס החיים על פני האדמה, שתכליתם לשקף את האלוהי באנושי.
זוהי רוח אשר הדת היהודית, כפי שהיא מבוטאת היום בחלקים נרחבים ממנה, הפנתה לה עורף ומייצגת במובנים רבים בדיוק את ההפך ממנה, ובכך היא מטילה על עם ישראל ומדינת ישראל גורל של ניוון, חורבן והרס.
כדי להינצל ממהלך החיסול העצמי שבו אנו מצויים ובו אנו מחוללים שואה על עצמנו – נדרש כי עוד ועוד אנשים יתעוררו להכרה, כי על סדר היום שלנו, כאומה, מצוי הצורך הדחוף ליצור בית בעבור התודעה והערכים שעומדים בבסיס קיומנו. לחנוך, ללמד, לקדם ערכים אוניברסליים ודרך ארץ, ולתת להם קדימות.
הפתרון למשבר הנוכחי – ערכים אוניברסליים
הערכים האוניברסליים, כשמם כן הם – הם כוללים את כל בני האדם ונקודת המוצא שהם מבטאים היא שכולנו מאותו מקור, כולנו "בצלם אלוהים", כולנו מייצגים פנים שונות של אותה אחדות, ולכן נדרשים לנהוג זה בזה על פי ערכים של שוויון, כבוד הדדי, חופש, יושרה, טוהר מידות, מאור פנים, רצון טוב וכוונות טהורות.
אף דת ואף גישה פוליטית לא יכולה לקבל קדימות על פני הערכים הללו!
את הערכים העומדים בבסיס הקיום שלנו, יש לדרוש מן הדרג המוביל, שכן חריגה מהם תוביל אותנו אל התהום – אל מקום שכוח אל, שאין בו ״קדושה״, שאין בו ״אלוהים״ ושאין בו חיים.
זוהי תהום נשייה, שרגל אחת שלנו כבר מצויה בה, כשאנו פוסעים אל התהום ומערערים את כל מה שהשגנו בשנות הקוממיות של מדינת ישראל.
כדי להינצל מן השואה שאנו מחוללים על עצמנו, יש לקיים שיח ציבורי, שמפסיק לעסוק, עוד ועוד, רק בתוצאות ומקדש את האמצעים, אלא נוגע בסיבות ומבין כי כל המתחולל כעת נובע מן הבחירה של האזרחים לקדם פוליטיקאים שהעניקו תחושת ביטחון כוזבת ואשלייתית, וההעדפה שלהם על פני שמירה והגנה על ערכי אדם.
התהליך שבו חלקים ניכרים בציבור יצרו פשרה ועוד פשרה על ערכים מהותיים, הובילו לתוצאה של היעדר ביטחון, הרס, גניבת דעת והיעדר ערכים, שסופם משבר והטבעת הספינה על נוסעיה.
חשוב שנכיר בכך, שבבסיס הדברים, עומד שיתוף הפעולה הציבורי המתמשך, לאורך שנים – עם תרבות שלטונית מעוותת ומסולפת, שטיפחה והעצימה פוליטיקאים, מובילים ומשפיעים שהם אנשים קטנים, בורים, אנוכיים, נטולי חזון אמיתי ושדעתם משובשת ומצויה בסילוף תודעתי עמוק.
חלקים בציבור מעניקים לגיטימציה למנהיגים שסרחו, שפועלים באטימות, יהירות והיעדר הקשבה להלכי הרוח הציבוריים – המשקפים כעת שבר חברתי עמוק ורחב מאוד, בעקבות סדרת החלטות, שמזמן כבר אינן משקפות את תמונת המנדטים כפי שהתקיימה לאחר הבחירות, שבהן חוקי ההפיכה לא הופיעו כמצע פוליטי או כהבטחת בחירות.
כדי לצאת מן המעגל הסגור ולסיים את מחזורי ההרס העצמי, שנוצרים פעם אחר פעם, לאורך ההיסטוריה של עם ישראל – נדרש להפיק משמעויות יישומיות מן הערכים הבסיסיים המשותפים לכלל בני האדם.
מה זה אומר להיות אדם רוחני? מה זה אומר להיות ״יהודי טוב״? מה זה אומר להיות ישר? מה זה אומר לפעול בכוונה טהורה? מה זה אומר לכבד אדם באשר הוא אדם? מה זה אומר ואהבת לרעך כמוך? מה זה אומר דרך ארץ קדמה לתורה? מה זה אומר לא להוציא דיבה ולא לדבר דבר שקר? ועוד כל כך הרבה שאלות שהתשובות להן דהו והתפוגגו באטמוספירת הפילוג, ההסתה, ההקצנה ואובדן הדרך.
אלו הן משמעויות יישומיות שמצויות מעבר לתעתועי האגו הנפרד, המפריד והמבקש לתפוס בעלות, לבטל, לנכס ולצמצם אחרים ויש בו אלימות ודורסנות.
נדרש ללמוד מן העבר, להיות חכמים וענווים בהווה ולהבין כי, פעם אחר פעם, יצרנו את אותו התרחיש של פלגנות, קיצוניות והעדפת קדושת האדמה וקידוש מנהגים, ללא הכרה כי קדושה אמיתית טמונה ביכולת לבטא ערכים אלוהיים בהלכות אדם.
דרך ארץ, כשמה כן היא, היכולת כאן על פני האדמה לא להתבלבל ולא לשכוח מי אנחנו, לזכור את מקורנו, לזכור את מהותנו ולבחור בדרך, שיש בה מאור פנים, יושרה, טוהר מידות וכוונות, אהבת האדם באשר הוא אדם, סובלנות, נדיבות, ערבות הדדית, חתירה לשלום והפריה הדדית – כל אלו ועוד מתוך אחריות וענווה.
אסיים בכמה מילים שאני אוהבת מתוך תהילים:
מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים
אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע
וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב
בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ
המילים הללו יפיפיות, מאירות, סוללות נתיב להלכות אדם על האדמה. הן לא קדושות, אנו הם אלה שמעניקים להן ״קדושה״ ותוקף כאשר אנו בוחרים לאמץ אותן ולהביא אותן אל חיינו ולהוות אותן הלכה למעשה.
