המאמר נכתב במאי 2023, בטרם התרחשו מאורעות ה 7/10/24
יום העצמאות כאן ולי ממש עצוב הלב.
התחושה היא שהמחאה הכל כך חשובה ומהותית שהתקיימה ערב יום העצמאות בקפלן כשלה בלהציע משהו חדש, וכי התודעה הציבורית הישראלית עדיין מחפשת את עצמה, ולא באמת פרצה את תקרת הזכוכית שהובילה אותנו 75 שנה במעגל סגור.
כדי ליצור שינוי אמיתי נדרש האומץ לבחון לעומק, בזכוכית מגדלת, את סוגיות הליבה שבגינן המציאות בה אנחנו חיים כאומה היא כפי שהיא. זאת על מנת לתת להן מענה תקיף ובלתי מתפשר, המפר סטגנציה ועיגול פינות מתמשך.
רק נגיעה אמיצה בסיבות תוביל לשינוי של התוצאות.
המחאה מבקשת ליצור שינוי, אך אני חשה כי ישנן הסללות כל כך עמוקות, עד שאפילו האופן בו רבים בחברה הישראלית תופשים את הזהות העצמית, הינו אוטומטי ולא באמת נתון לבחינה מתמדת, מחשבה עמוקה או דיון אמיתי.
על מנת שהמחאה תוכל להציע נרטיב חדש שמלכד את הציבור ואת התודעה הציבורית – היא חייבת לתת מענה לסוגיית הליבה המרכזית שכתובה על הקיר בבירור, אבל לא באמת ננגעה עד כה – סוגיית הזהות.
מי אנחנו?
מהי ישראליות?
האם היא חייבת להיות מוגדרת על-ידי היהדות ואף כרוכה בה?
האם נדרשת הפגנת נאמנות מתמדת למדינה באמצעות סממנים המייצגים לאומנות פטריוטית?
האם שייכות ישראלית חייבת בהוכחת נאמנות מתמדת שהביטוי שלה מעוצב על ידי חשיבה לאומנית דתית או "מסורתית", או שלשייכות ישראלית יש פנים רבות וביטויים מגוונים?
כאשר המחאה מבקשת ליצור לגיטימציה לדעות ליברליות דמוקרטיות על ידי אימוץ הנרטיב הפטריוטי והתרפקות על סמליו וסממניו – היא מיישרת קו עם נרטיב שלא באמת יוביל ליציאה מן המעגל הסגור, מכיוון שהיא נמנעת מנגיעה בסוגיית הליבה שיכולה ליצור כאן זהות ישראלית חדשה.
לעשות עוד מאותו הדבר
המהלך שבו המחאה אימצה את דגל ישראל כסמל שלה ובכך ביטלה את הניכוס שלו על ידי פלגים ימנים קיצוניים, הינו מהלך חכם של עיצוב דעת קהל באופן חדש. אך במהלך הזה יש גם סכנה, מכיוון שהוא עלול למקד את תשומת הלב בסמלים כמו הדגל, מגילת העצמאות או המכשיר הדמוקרטי, מבלי להתייחס למה שכל אלו נועדו לשרת ולהוות עבורה בסיס – זהות ישראליות חדשה העומדת בזכות עצמה.
העם היהודי נלכד במלכודת הזהות הדתית, ולא השכיל להבין שהישראליות אמורה היתה לחולל זהות לאומית חדשה ורחבה יותר השעונה על מסורות העבר וצומחת מהם.
ההתרפקות על העבר ועל הנרטיב ההישרדותי הכרוך בצורך המתמיד להאבק על זכות הקיום ולבטא כוח והרתעה, מוביל לעיסוק בתדמיות של שייכות וישראליות שהן טפלות, מסיטות מהמהות ופעמים רבות מתמקדות במהו יהודי טוב ומהי ישראליות ראויה, בהתבסס על מסקנות וטראומות עבר במקום בחזון וערכים שנרצה לחיות לאורם ולהנכיח אותם.
אני רואה את מטוסי הקרב, שעוברים מעל ראשי, כהתמקדות בהנצחה של אנרגיה ישנה שמקדשת כוחניות והפגנת כוח, במשולב עם ״בידור להמונים״, וגם כבזבוז משווע של כספי ציבור שיכלו להיות מנותבים לטובת פרוייקטים של מהות ומשמעות.
אי אפשר להתעלם מן המטרד הסביבתי של זיקוקי יום העצמאות, פטישי הפלסטיק ומיכלי ספרי השלג, שהופכים לפסולת בלתי מתכלה. אני מבינה את הצורך לחגוג ולשמוח, אך חשה כי השמחה הפשוטה והטהורה התפוגגה ביחד עם ההתדרדרות הערכית, ומה שנותר הוא מיסחור של השמחה והחצנה של חגיגות המכסות על ריקנות, אובדן דרך וההתמכרות החברתית לגירוי מתמיד: כמה שיותר רועש, כמה שיותר שמח, תוך צרכנות מוגברת של בידור ואמצעי בידור, שמהווים אסקפיזם, ומעין ״לחם ושעשועים״ לקהל הרחב.
אני מתבוננת על הטרנד העכשווי ברשתות החברתיות, שבו אנשים מעלים תמונות שלהם במדים מתקופת השירות הצבאי, ורואה את הניסיון להנכיח פטריוטיות או להתחרות מי יותר פטריוט, וגם זו התמקדות בדבר הלא נכון.
לעשות עוד מאותו הדבר – לא באמת יביא לפיתרון
הפתרון לא יבוא כשהעיסוק הוא במי יותר ישראלי, יהודי או פטריוט, למי יותר כואב, מי ספג והקריב הכי הרבה למען המדינה ומי שירת יותר קרוב לקו האש.
הפתרון לא יבוא כשהעיסוק הוא ביישור קו אל מול המגדר הדתי – לאומני באופן שמתעלם מכך שזוהי עצם הבעיה – זוהי סוגיית הליבה שיש להסכים ולגעת בה כדי לחולל שינוי. מבלי לגעת בסוגייה זו לא נוכל באמת להגדיר ערכים המוסכמים על הכלל ולא נוכל ליצור מסגרת חברתית שמאפשרת צמיחה מתוך ביטחון ושלום.
פרדוקס המדינה היהודית – דמוקרטית
הפרדוקס הבלתי מפוצח עדיין, הוא פרדוקס המדינה היהודית-דמוקרטית, זאת מכיוון שהדת היהודית אינה דמוקרטית. ומאחר והיהדות לוקחת בעלות בלעדית על החיבור הרוחני, גם רבים מן הישראלים נצמדים ליהדות כערוץ הבלעדי היחיד לרוחניות, תוך כיפוף של הדמוקרטיה על מנת שתתאים לדת, על פלגיה השונים.
ניתן ליישב את הפרדוקס הזה, על ידי פתיחות לדרכים רוחניות נוספות, אשר אינן נוגדות את רוח הדמוקרטיה, אלא טוענות את הדמוקרטיה בערך מוסף ובמהות וערכים רחבים ואוניברסליים.
ניתן לגבש כאן זהות חדשה. זוהי ישראליות אוניברסלית, שדרכה הרוחנית נובעת מבסיסי הדת היהודית, אך ממשיכה מהם קדימה אל חיבור רוחני חדש ומתקדם יותר.
החיבור הרוחני החדש ינבע מכך שנשכיל לערער על מוסכמות ונורמות חברתיות ״אוטומטיות״ שכלל איננו מקדישים להן מחשבה, אך הן עיצבו את המציאות היומיומית שלנו ואף ממשיכות לעשות זאת כיום, עד לנקודת השבר שבה אנחנו נמצאים.
בחיבור הרוחני החדש, שכל כך דרוש לנו כחברה – התודעה של הציבור אינה נעולה על רעיונות דתיים כאמת המוחלטת והמחשבה פתוחה לרעיונות חדשים, שיש בהם קידמה, הבנה של הקשר קוסמי רחב וערכים מתקדמים, המהווים כולם מצע למדרגה חדשה של צמיחה קולקטיבית.
הדבר כולל גם מוכנות להתבוננות על אלוהות, על קדושה ועל ערכים בעיניים חדשות ובוגרות יותר, מה שישחרר מכבלי הדת הממוסדת והשרויה בסטגנציה ויעניק לגיטימציה לרוחניות חדשה ואוניברסלית, רוחניות כוללנית יותר שאין בה עליונות יהודית או בידול והתנשאות, אלא קשר עמוק למכלול האנושי על העמים והתרבויות השונות שמתקיימים בו.
לשם כך דרושה מנהיגות חדשה החושבת מחוץ לקופסא, מנהיגות שאינה שבויה בצורך לקבל תעודת כשרות מרבנים, או לגיטימציה על עמידה בסטנדרטים של להיות יהודי. זוהי מנהיגות שמוכנה להכיל רעיונות חדשים ובעיקר להבין שבסופו של דבר סוגיית הליבה היא עניין הזהות. ועל הזהות להתעלות מעל הקשר ההרסני שבין דת למדינה ולזהות העצמית.
מהו חוסן?
חוסן אמיתי אינו מצריך הצגה בטקסים ראוותניים, מצעדי חיילים, מטסי ראווה ועוד.
בחוסן אמיתי יש שקט בוטח, ענווה ועוצמה הקורנת למרחוק.
חוסן אמיתי מאפשר לבחון סוגיות בעומק המרקם החברתי, ולתת להן מענה שלם ואמיץ. מענה שמוציא מן המעגל הסגור ומוביל לדרך חדשה. לסיפור חדש שאותו כותבים יחדיו במודע ובהסכמה להתחדש ולהשתנות.
בחוסן אמיתי טמונה המוכנות לבחון את מרכיב היסוד שעליו מושתתת תחושת הערך והשייכות – מרכיב הזהות האישית והקולקטיבית, ולעצב אותו כך שיתמוך את ערכי וחזון החברה והמדינה.
מרכיב הזהות והנרטיב הלאומי משוכתב שוב ושוב, ומשתנה כל הזמן. בנאומים של פוליטיקאים, בתשדירי בחירות, בספרי היסטוריה ופרוזה, בשירים, סיפורים, תכניות טלוויזיה ופרסומות. השליטה על הנרטיב והזהות נמצאת בידי הכותב, אך יותר מזה היא נמצאת בידי מי שמקבל אותה, או לחלופין מערער עליה, ומעז להתבונן על הסיפור מזוויות שונות, גם כאלו שאינן בקונצנזוס.
המוכנות לערער על הפטריוטיות, הלאומנות, היהדות הדתית הכרוכה בישראליות, וה"ממלכתיות" אשר לעיתים קרובות אינה "ממלכתית" באמת – תאפשר לבסס ישראליות חדשה.
ישראליות אוניברסלית, שדרכה הרוחנית נובעת מבסיסי ההיסטוריה של עם ישראל, אך ממשיכה מהם קדימה אל חיבור רוחני חדש ומתקדם יותר. חיבור בו התודעה פתוחה לרעיונות חדשים, בהם קידמה פוגשת הקשר קוסמי חדש וערכים מתקדמים, המהווים מצע למדרגה חדשה של צמיחה קולקטיבית.
לשם כך דרושה מנהיגות חדשה החושבת מחוץ לקופסא, מוכנה להכיל רעיונות חדשים ובעיקר להבין שבסופו של דבר סוגיית הליבה היא עניין הזהות.
אלה הסוגיות והשאלות שמנהיגי המחאה צריכים לעסוק בהן ולתת עליהן מענה – וכך גם אנחנו אנחנו, כל אחד ואחת מאיתנו שרוצה להוביל לשינוי אמיתי ולטפח את הרוח הישראלית הדמוקרטית ואת החיבור לרוחניות חדשה.
איך נגלה את מי שנוכל להיות
אם לא נסכים לסלוח,
אם לא נשכיל לשכוח,
אם לא נוותר על מה שמגדיר,
על כל מה שנוח.
אם לא נסכים את עצמנו לשכוח.
איך?
