|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
קופסת התודעה
השבוע מצאתי את עצמי בכמה סיטואציות שונות נשאלת על מודול 1 ובכלל עלי, על הפילוסופיה אותה פיתחתי לאורך שנים, העומדת בבסיס הידע, הכלים והמתודות וגם על העשייה שלנו במסגרת המרכז.
בשתיים מהסיטואציות האלו, מצאתי את עצמי מופגזת בצרור שאלות, כאשר בו זמנית מי ששאלו אותי את השאלות כלל לא המתינו לכך שאענה, אלא ענו בעצמם.
תארו לעצמכם את הסיטואציה – אני מול אדם שמבטא עניין בי ובעשייה שלי, יורה עלי שאלות ומיד עונה עליהן וממשיך לשאלות נוספות, וכמובן לתשובות נוספות, כשאני פשוט עומדת שם מולו בלי יכולת להשחיל מילה (מה שממש לא מאפיין אותי, ויעידו על כך תלמידיי וחבריי 😉 ).
ועכשיו תבינו, שהסיטואציה הזאת לא קרתה פעם אחת, אלא פעמיים, עם שני אנשים שונים – באותו השבוע.
בכל פעם, מטח השאלות והתשובות, ביטא את אוסף האמונות של השואל ואת התפישות שלו, לצד הנחת הנחות עליי ועל מודול 1, המבוססת על מה שאותו אדם מכיר ויודע.
כלומר עמדתי שם וממש ראיתי איך האדם שמולי מקרין עלי את כל עולמו הפנימי, ומתוך כך – לא באמת רואה אותי או פוגש אותי באמת, אלא פוגש את עצמו; את עולמו הפנימי ואת מערכת האמונות שלו.
מצאתי את עצמי שותקת ומתבוננת כיצד האדם השואל נותר לכוד במערכת האמונות שלו, ולמעשה שאל אותי שאלות אך לא באמת פתח את עצמו להקשיב לי ולשמוע תשובות, שעשויות להיות מחוץ למה שהוא מכיר, חושב ויודע.
ראיתי אותו לכוד במעין ״קופסת תודעה״ – תיבת תהודה מנטלית שמהדהדת עליו עוד ועוד מן האמונות והדעות של עצמו, ולא מאפשרת לו לצאת מהקופסה הזו ולפגוש רעיונות חדשים.
מה שאפיין את שתי הסיטואציות היה שיח קופצני, חסר סבלנות או יכולת להעמיק, והיעדר הקשבה אמיתית שיש בה גם קלט וגם פלט – הבעת דעות וקבלת דעות – או במילים אחרות שיח הדדי.
המקרים הללו, הובילו אותי להגות על מה שאני קוראת לו ״אמנות ההקשבה המודעת״, ולשאלה – עד כמה אנשים באמת מוכנים להקשיב, או לפתוח את עצמם לרעיונות חדשים?
רציתי לשתף אתכם בכמה מהמחשבות בנושא.
חיים בעולם של דימויים ותבניות
העולם שלנו הוא עולם המנוסח על ידי דימויים, מילים, רעיונות, צורות שונות ומגוונות של ביטויים לצד חוויות ממשיות, שמגדירים כולם את התרבות שלנו.
מילדות אנחנו לומדים ללכוד בתפישה שלנו את העולם הרעיונות והדימויים, וליצור תבניות מחשבה, שמעניקות לנו ודאות וביטחון בתוך סביבת מציאות גשמית, מאיימת ובלתי צפויה.
מילדות, אנחנו מקטלגים מידע בתבניות מנטליות שעוזרות לנו לסווג את המציאות, כדי להתמצא ולהתקיים בה.
זהו תהליך מתמיד של הסללה, שכתבתי עליו במאמר הלם אונטולוגי.
מטבע הדברים, אנחנו מתנהלים בחיים שלנו כאן על פני האדמה, במסלול שבו אנחנו צוברים חוויות, תובנות, ידע ומסקנות, שמעצבים את הזהות שלנו, את תפישת העולם שלנו, את מערכות האמונה שלנו וגם את האופן שבו אנחנו מתנהלים ברמה הפרקטית היומיומית.
זהו תהליך של איסוף מידע וקטלוג מידע בתבניות מנטליות, שאליהן מחוברות תבניות רגשיות, שמעצבות את מי שאנחנו ואת האופן שבו נחווה, נגשים ונממש את עצמנו בעולם.
איסוף וקטלוג מידע, יוצר מסד נתונים אישי חשוב ונחוץ, שעליו ניתן לנו להישען כדי לבסס התנהלות מוצלחת בעולם שעלול להיות מאתגר ובלתי צפוי.
קָטָלוֹג המידע האישי
נסו לדמיין את המחשבה שלכם לקָטָלוֹג, ובו מלא תמונות, וצבעים, וצורות, ורעיונות ודימויים.
בכל עת אתם יכולים לעיין בקָטָלוֹג הזה כדי לשלוף רעיונות שיסייעו לכם ברמה היומיומית.
כשהקָטָלוֹג פתוח, הוא כעין לוח השראה אישי, שאתם יכולים להוסיף עליו על בסיס קבוע עוד ועוד רעיונות ודימויים, שמעוררים בכם מעוף, דמיון והשראה ופותחים אתכם לקשת רחבה של אפשרויות למימוש עצמי ויצירת מציאות.
אך מה קורה שהקָטָלוֹג הופך לקָטָלוֹג מקובע וסגור?
מה קורה כאשר הנורמות והמוסכמות הקולקטיביות קובעות עבורכם מה ראוי להיכנס לקטלוג שלכם ומה לא?
הדבר סוגר אתכם בתוך מרחב מוגבל של אפשרויות שקיטלגתם בעבר ואותן אתם מכירים, או לוכד אתכם בתחום של אפשרויות ומסלולים שהוגדרו על ידכם או על ידי הסביבה התרבותית-חברתית כנכונים וראויים – וכל זאת מבלי שתוכלו להתרחב ולצמוח מן התחום של האפשרויות הללו אל עבר תחומים חדשים.
כאשר הקָטָלוֹג האישי הופך סגור ומקובע, הוא למעשה הופך מלוח השראה ללוח הנצחה, ממערכת פתוחה למערכת סגורה.
בכך האדם דן עצמו לתנועה בתחום מוגבל של אמונות, דעות ותפישות, המבוססים על החוויות והמסקנות והידע שצבר, מבלי להיות מסוגל להיפתח למידע חדש – מסוגלות שדורשת גמישות מנטלית ורגשית, והרחבה של המנעד האישי.
אומנות ההקשבה המודעת
אחד מן העקרונות הפילוסופיים שאותם אני מלמדת כעקרונות לתנועה ומימוש עצמי, הוא העיקרון ״לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד להתחדש״. המשמעות היישומית של עקרון זה, היא שמסד הנתונים הקיים בתוכנו הוא מצע ובסיס לגילוי עצמי מתמיד.
הגילוי העצמי והמימוש העצמי המתמשך – דורשים מאיתנו גמישות מוחית ומנטלית, ומוכנות להיות פתוחים לחדש ולדעת להקשיב.
הקשבה היא אומנות לכל דבר והיא דורשת פיתח של כישורים ומיומנויות באופן מודע וסבלני.
״אומנות ההקשבה המודעת״, מבוססת בראש ובראשונה על הנחת היסוד שאנחנו יכולים לקבל השראה, ללמוד ולהתפתח מכל מפגש וממשק שאנחנו יוצרים עם הסביבה שלנו.
כאשר אדם מבקש לסגל לעצמו את אומנות ההקשבה המודעת, הוא נדרש ללמוד לשאול ואז להקשיב באמת, מתוך פתיחות, סקרנות ואפשור.
אומנות ההקשבה המודעת דורשת מאיתנו להניח לרגע בצד את כל מה שאנחנו יודעים ומופיע כבר בקָטָלוֹג האישי שלנו, וזאת כדי שההקשבה שלנו תהיה נטולת פניות, נטולת דעות קדומות או תפישות קיימות.
זה לא אומר לזנוח את הידע הקיים בקטלוג האישי שלנו. זה אומר לא להתקבע עליו או להשליך את התבניות והתפישות הקיימות על כל רעיון או חוויה שאנחנו פוגשים. כך ניתן להקשיב באמת באופן נקי וטהור, בהקשבה ניטרלית, לספוג את הדברים ואז לאפשר להם לחלחל פנימה ולהעשיר את לוח ההשראה האישי בעוד זוויות, רעיונות, דימויים ומחשבות, שמרחיבים את קשת האפשרויות הנפשית, הרגשית והמחשבתית, ומאפשרים גילוי עצמי מתמיד וצמיחה אל מחוץ למגבלות של קופסת התודעה האישית.
מהי פתיחות?
נכונות ורצון של אדם להיחשף לרעיונות, דעות, חוויות או דרכי חשיבה חדשות ושונות מאלו המוכרות לו. פתיחות משקפת גמישות קוגניטיבית ורגשית, סקרנות, וסובלנות כלפי אי-ודאות או שונות. תכונה זו נחשבת מרכיב מרכזי ביצירתיות, בלמידה וביכולת להתפתח אישית וחברתית.
מכירים את משחק הלמידה לפעוטות, שבו צריך להתאים צורה תלת מימדית לחור התואם אליה בקופסה?
במהלך החיים אנחנו יוצרים איסוף ותיוק של ידע, שאותו אנחנו ממיינים ומקטלגים בתוך אוסף של תבניות מוכרות.
כשאנשים נתקלים בידע חדש ולא מוכר להם, לעיתים הם נתקלים בצורה שהם לא מכירים, שלא נכנסת לאף אחת מהתבניות המוכרות.
אז מה עושים?
לצערי, פעמים רבות הדרך של אנשים להתמודד עם סיטואציה שכזאת היא לקמט ולעקם את הידע החדש, כדי שיהיה אפשר לדחוס ולתקוע אותו בתבנית המוכרת והנוחה.
התגובה הזאת לידע חדש היא מוכרת ומובנת, ונובעת מצורך בוודאות וביטחון, לצד היקשרות ל”ידענות” כמגדירה את הערך העצמי, וחשש להתנסות באיזור לא מוכר שבו יש עדיין חוויה של גמלוניות ו”טירוניות”.
המוכנות להפתח לידע חדש רק כאשר הוא תחת תקרת הזכוכית האישית, לא מאפשרת לאדם להכיר ולהתחבר לרעיונות חדשים שמקדימים את זמנם, ולכלים מתקדמים שפועלים באופן שונה מהמוכר.
איך זה בא לידי ביטוי?
מכירים את זה שאתם רוצים להתחדש ולהרחיב את הידע שלכם, אבל כשאתם נתקלים בידע חדש, התגובה המיידית שלכם היא – אה, זהו כמו… אני כבר מכיר, או פגשתי דברים בסגנון הזה ואני כבר יודע?
האופיין הזה לא מאפשר לכם להעשיר את עצמכם באמת, אלא לחזור על חיפוש ו”מציאה” של אותם הרעיונות שאתם כבר יודעים ומכירים, באופן שלא תורם להתחדשות ולשינוי שרציתם, אלא מוביל במעגל סגור של חיפוש שמוליד תסכול.
אז מה עושים?
הכרה פעילה – מאפשרת לזהות מתי אני מנסה לקטלג מידע חדש בתבנית מוכרת ולשם כך יוצר הקטנה, צמצום ו”קימוט” שלו, ולבחור במקום זאת להתיידד איתו מתוך סקרנות, פתיחות וענווה.
הכרה פעילה היא מיומנות נרכשת, שניתן לסגל על ידי פיתוח מודעות עצמית וסביבתית, היכרות עם מערכות ההשפעה החלות עלינו ויכולת לזהות אותן באופן פעיל ברגע האמת.
כשאתם נחשפים למידע חדש ואתם מוצאים את עצמכם משווים אותו למה שאתם כבר מכירים ויודעים, או שאתם חשים תחושת ערך וביטחון שנובע מידענות – עצרו לרגע, ושאלו את עצמכם האם ישנם רבדים ופרטים שאני לא רואה, ואוכל לקיים כלפיהם פתיחות?
אתם תגלו כי גם בתחומים שבהם אתם ממש-ממש יודעים ומבינים – יש תמיד לאן להעמיק, ללמוד ולחקור.
“ככל שאני לומד יותר, כך אני מבין כמה מעט אני יודע” – אלברט איינשטיין
ואילו אני אומרת: הסכימו לא לדעת את שאינכם יודעים ובכך יפתח מרחב חדש של אפשרויות.
על דעה מוצקה, מחשבה חיה ותקרת הזכוכית של התודעה
בשפה העברית יש ביטויים רבים שמייצגים אנשים בעלי עמדה ברורה, עקבית ובטוחה – כמו:
“יש לו דעה מוצקה על החיים” “דעתו איתנה לגבי הדבר” או “יש לו דעה מגובשת”.
ביטויים אלו מייצגים, לכאורה, חוזק נפשי ובשלות תודעתית. דעה מוצקה, איתנה ומגובשת מעניקה לאדם תחושת יציבות בתוך ים האפשרויות, ומספקת מעין קרקע שעליה אפשר לעמוד או לנוע בביטחה בעולם מאיים ורווי באתגרים ואפשרויות.
אך האם תמיד מדובר ביציבות – או לעיתים גם בקיבעון?
הנטייה האנושית לשאוב ביטחון ממבנים מנטליים ברורים: אמונות, עמדות, תפיסות עולם ודעות, היא מובנת. אך כאשר העמדה המחשבתית הופכת לקיבעון מנטלי, היא מתחילה לשמש כתקרת זכוכית ולא כקרקע פוריה לצמיחה.
בכך, במקום שהמחשבה תהיה כמו מרחב של אוויר פתוח, דינמי, וזורם, היא נלכדת בתוך תבנית נוקשה של חומר.
יסוד האוויר, המייצג השראה, תודעה ערה, מודעות עצמית דינמית, תנועה ערכית ורעיונית, ופרספקטיבה, נלכד בתוך משקלים ותבניות של יסוד האדמה שיוצר עולם מחשבתי אמנם מגובש, אך גם מקובע וכבד.
דעה מוצקה ואיתנה יכולה להיות מקור השראה כאשר היא משמשת כקרקע מחשבתית שממנה אפשר לצמוח, להתחדש ולנוע אל מחוזות לא נודעים.
אך כאשר הדעה נהפכת לתקרה זכוכית, היא מגבילה את ההתפתחות. האדם נאחז במוכר, בקטלוגים השכלתניים של עצמו, ומפסיק לפגוש את החיים בעיניים רעננות ובנפש סקרנית ופתוחה לגילויים חדשים. באופן הזה נוצרת מערכת תודעתית ומחשבתית מקובעת, שבה האדם פועל שוב ושוב מתוך אותו דפוס, באותה לולאה.
המונח “ריקורסיה” (היזון חוזר) מתאר את התופעה הזו במדויק: תודעה שחושבת את עצמה שוב ושוב, כמו סיפור שמספר את עצמו שוב ושוב באותו תבנית. אם לא נזהה את השתקפותנו בחדר המראות של העצמי שלנו, נלך לאיבוד בהשתקפויות שאנחנו מקרינים ויוצרים שוב ושוב, מבלי להבין שהן כולן נובעות מאיתנו. כך מתהווה תודעה לולאתית –מעגל סגור של עוד מאותו הדבר.
הקריאה שאני מבקשת להניח בפניכם היא לנוע מ”דעה מגובשת” אל מחשבה פתוחה ותודעה נובעת.
בתשתית של מחשבה פתוחה ותודעה מתפתחת מצוי עיקרון קוסמי יסודי שאותו אני מלמדת כחלק מן הפילוסופיה שלי: “לראות את הקיים, לנבוע מיש, להתמיד ולהתחדש”.
זהו עיקרון המשקף תהליך תודעתי עמוק שבו האדם מכיר במה שכבר הושג, אך רואה בו רק תחנה ולא סוף.
במהלך שכזה האדם שואב תוקף מן היש אך אינו נכלא בו. זהו מבט שיש בו כבוד להישגי העבר, אך גם פתיחות, חקירה, והתחדשות המולידים עתיד מתפתח ודינמי.
אין דבר קבוע, גם לא התודעה.
המעבר מדעה נוקשה למחשבה פתוחה ותודעה נובעת מצריך תרגול, עידון, ולעיתים גם ערעור של תפיסת העולם ותפיסת העצמי.
זהו תהליך של בידול בין קולות הנפש השונים, כיול של שכבות העצמי, ותכלול של כל הרבדים לכדי עצמי מאוחד, שנע ממקום של חירות פנימית ולא של הזדהות עם עמדה קבועה או זהות הלכודה בתבניות מנטליות מוצקות.
הידיעה שלנו, שאנו יודעים היא חלק מהכוח שלנו. אבל ההסכמה לנוע מעבר לידוע, להניח לשכל להתרחב ולהתכחש ולפתוח את הדעת כלפי תודעה חדשה והשראה דינמית היא כבר חלק מהתבונה שלנו.
שאלו את עצמכם: האם הדעה שלי היא קרקע שתומכת צמיחה דינמית או תקרה שמונעת התרחבות למחוזות חדשים של גילוי עצמי?
אה, אני מכיר את זה
אחד הדברים שאני נתקלת בו לפעמים באנשים שמתעניינים במודול 1, או אפילו בתלמידים בשלבים הראשונים של הדרך – זה את האמירה "כן, אני מכיר את זה, אני יודע" – גם כאשר מדובר בתכנים וכלים חדשים לגמרי, שלא נלמדו בשום מקום מחוץ לתכנית הלימוד שלנו.
ישנה נטייה אנושית להשוות ידע חדש לידע מוכר, כדי ליצור רצף קוגניטיבי של הבנה. דיברתי על כך בהקשר של הטיות קוגניטיביות, ועל כך שזהו מנגנון הגנה קדום, שיוצר פעמים רבות פרדוקסים מעניינים. בנושא הזה חפשו את המאמר שלי שנוגעים להטיית השליליות – הטוב במיטביותו.
אך לפעמים הניסיון להבין ולדעת, הופך לרצון להתמצא ולשלוט במידע חדש שנכנס אל התודעה, ולדלג על השלב בתהליך הלמידה שיש בו לעיתים חוסר נעימות, הפתעה, מבוכה, בלבול וחוסר וודאות – אך הוא חלק טבעי מהמפגש עם תחום חדש ולא מוכר, שאין בו עדיין את הבקיאות והמיומנות.
הצורך בשליטה במה שנכנס אל המיינד יוצר פעמים רבות הנמכה ואף סילוף של המידע החדש, כך שיתאים לתפיסות שכבר קיימות, וגם יצירת השוואה שתכליתה לגרום לאדם לחוש וודאות וביטחון כתוצאה מידענות ומתחושה שהוא נמצא בשטח מוכר ובטוח, שכבר יש לו עליו תפיסות ודעות מגובשות ומוצקות.
וזה חבל, כי לפעמים האדם כל כך רוצה להתרחב, להתפתח ולהתחדש, ומחפש ידע, פתרונות וכלים, אך כשהוא פוגש את מה שביקש, הוא מחמיץ את ההזדמנות להשיג אותו מפני שתודעתו צמצמה את הדברים לכדי מה שהוא כבר מכיר, יודע, ונמצא מתחת לתקרת הזכוכית של מה מקובל בהבניות והתפיסות החברתיות הרווחות.
כשאני כותבת על היגיינה תודעתית, ועל חוסן תודעתי – אני מתארת יכולת לקיים מודעות עצמית וסביבתית.
המודעות העצמית מאפשרת לאדם להיות ער לנטייה הנפשית להתקבע על תפיסות מוכרות.
והמודעות הסביבתית מאפשרת ליצור אפיון וסינון של מידע, ולזהות מפגש עם רעיונות חדשים וצורות חשיבה שונות ולא מוכרות.
כשאני מתבוננת על הנרשמים החדשים למודול 1, עוד לפני שהם התחילו לפסוע בדרך וליצור את התהליכים, כבר יש בי המון הערכה אליהם, מכיוון שבמובנים מסויימים, הם כבר מקיימים את שני אלו.
היכולת לבחור להצטרף למודול 1, או גם להתקדם ממודול אחד לאחר בתכנית הלימוד, דורשת יכולת לראות מבעד למוסכמה החברתית של מה צריך ללמוד ומה צריך לדעת בתוך חברה הישגית ותחרותית, ולהצליח לזהות מה באמת חדש, מה יקח אותי למקומות שמעולם לא היו בהם, ושלא משחזרים בהם עוד ועוד מאותו הדבר.
זוהי מוכנות להפתח לתודעה חדשה ולהסכים בענווה לשוב ולהיות תלמיד, גם אחרי קילומטארז' של ידע שנצבר, או גם אם אתה בור לחלוטין בנושאים של תודעה והתפתחות אישית.
היכולת הזו מאפשרת מרחב תודעתי ונפשי מתפתח ומשגשג, שנשאר צעיר, טרי ורענן, מכיוון שהוא מוזן באופן מתמיד מהשראה ומרעיונות חדשים.
מעגל העוצמה של איפשור
תארו לכם אדם, פרופסור מלומד, שבמשך שנים רבות נמצא בתפקיד שבו הוא מרצה, מלמד ומכשיר אחרים, בתחום שהוא יודע היטב על בוריו.
אחרי שנים רבות שבהם הוא מאוד מוערך בתחומו, הוא מחליט ללכת אחרי ידיעת הלב שלו וללמוד תחום חדש לגמרי, שמעולם לא התנסה בו.
כדי ללמוד את התחום החדש, הפרופסור שלנו יצטרך לפשוט מעליו את תדמית המורה והפרופסור הידען, ולהסכים להיות תלמיד:
להיות מובל על ידי מנוסים ממנו, להתנסות, להכשל בהתחלה, לשאול שאלות, ואף להרגיש חוסר וודאות, מבוכה וגמלוניות.
הוא יצטרך להשמיש איכויות בתוכו שמאפשרות למידה, כמו חריצות, התמדה, התמסרות, פתיחות, הקשבה ותעוזה.
לו הפרופסור שלנו היה נקשר לתדמית המורה היודע-כל,
הוא היה אומר לעצמו – השתגעתי להכנס ביודעין לתוך תחום שיאתגר אותי ושאני עשוי להכשל בו שוב ושוב?
הוא היה מעדיף להשאר במקום שהוא שולט בו ומרגיש וודאות וביטחון, ובו גם יש לו ניסיון שמהווה יתרון תחרותי על פני אחרים.
אם הפרופסור שלנו היה מקובע ונוקשה, הוא לעולם לא היה מסכים להתרחב מעבר לתחום המומחיות שלו וללמוד תחומים חדשים.
הוא היה יושב בין כותלו כיתתו וממשיך לדקלם ולחזור על אותה תורה, שהוא מכיר ויודע בעל פה, עד יומו האחרון, או עד שכוח חיצוני היה דוחק אותו משם.
העולם שבו אנחנו חיים, ובייחוד בתקופה זו, דורשים מאיתנו להיות פרופסור אמיץ, סקרן ונחוש.
הוא דורש מאיתנו להקשיב ולהתמסר למשאלת ליבנו, להיות גמישים מחשבתית ונפשית, ומתוך סקרנות וענווה לפסוע בדרכים שמעולם לא הלכנו בהם.
העולם הזה דורש מאיתנו לצעוד על המצע של מה שאנחנו יודעים – אך גם להסכים להכיר במה שאנחנו לא יודעים, ללמוד תחומים חדשים ולהתמקצע בהם.
בתקופה בה אנו מצויים, ניתן לנו יותר מאי פעם לקטוף את פירות תהליך הטרנספורמציה ולהתנסות בפנים חדשים של מי שאנחנו, בפתיחה לזהות חדשה ומורחבת, למימושים חדשים ואופייני התנהלות רעננים.
המוכנות להתנסות בתחומים חדשים, הן רעיוניים ורגשיים והן מעשיים, יוצרת שינוי נפשי, מנטלי ורגשי המשפיע גם על הגוף הפיסי ומזרים אנרגיה של חיוניות, עלומים ומרץ, היוצרת התחדשות ביולוגית עד לרמת התא.
זכרו כי איפשור יוצר התנסות, שבהדרגה מבססת מיומנות שמעניקה ביטחון, שהוא מצע מצויין להמשך ליצור איפשור והתנסות, במעגל של עוצמה שמבסס בכם איכויות חדשות, וחושף בפניכם ממדים חדשים של מי שאתם ושל המציאות.
וזה ממש ממש כדאי.
